הסנדקים. וגם: קרלוס השטן
מפיץ
מן הידועות הן, לקוראיי הקבועים, שאני מתייחס בחשדנות גדולה למפיצי הסרטים בישראל. גם כשהם עושים משהו טוב, אני תוהה האם לא מסתתרת מאחורי זה איזו עסקה אפלה. אבל לערב אחד אני רוצה להניח את הפרנויה שלי בצד ורק להיות זה שמשבח. זה היה שבוע טוב להיות בו חובב קולנוע בישראל.
א.
ביום רביעי השבוע, לראשונה בחיי, ראיתי את "הסנדק 2" על מסך גדול. ראיתי אותו המון פעמים לפני כן, אבל בטלוויזיה. בווידיאו. בדי.וי.די. אבל אף פעם לא על מסך גדול. כבר כמה שבועות שאני רוצה להגיע להקרנות של "יס פלאנט קלאסיקס", אבל איכשהו תמיד הצלחתי לפספס את הסרטים שרציתי לראות – את "בן חור" החמצתי, עוד סרט שמעולם לא ראיתי על מסך גדול. אבל את "הסנדק 2" אין סיכוי שהייתי מפסיד. זה הסרט הראשון בסדרת הקלאסיקס של יס פלאנט ופורום פילם שליבי ממש החמיץ פעימה למראה שמו בלוח ההקרנות. סרט נערץ עלי, שהגיע הזמן להתוודע אליו מחדש, במבט בוגר. והוא נותר נפלא.
יש לי המון טענות נגד הקונגלומרט הזה שנקרא יס פלאנט/רב חן/תיאטראות ישראל/פורום פילם/א.ד מטלון/What have you, שאני רואה בו גוף ציני, אבל העובדה היא שמיזם "קלאסיקס" שלהם מדיף ניחוח כה משכר ומופלא של אהבת קולנוע, שאני לא יכול אלא לכעוס על עצמי שאי פעם מצאתי בהם דופי. שיעשו מיליונים, אם זה אומר שבזכותם הם יכולים להרשות לעצמם להביא את "הסנדק" ואת "חלף עם הרוח" בעותקי DCP שנוכל לראות אותם מחדש באיכות סבירה. קהל למיזם הזה, לפחות על פי הנוכחות אמש, כמעט ואין. זה כמעט פילנתרופיה. ויהי רצון שהם רק ימשיכו בזה. שיימצאו עוד ועוד מפיצי קלאסיקות (ואולי בעתיד, גם קלאסיקות לא אמריקאיות – נגיד, ואני זורק כאן, את "פאני ואלכסנדר" או כל ברגמן משנות הששים ואילך), שיביאו גם את הגרסאות המשופצות והמחודשות עוד יותר של הסרטים הישנים. אפשר לעשות עוד, כל כך הרבה עוד. ובינתיים, אני פשוט עומד ומוחא כפיים.
ב.
זו חברת Hollywood Classics, שלה אנחנו חייבים את ההתעוררות הקלאסית שאנו עדים לה בשבועות האחרונים. הם המפיצים שעותקי ה-DCP שלהם מאכלסים את הקרנות "יס פלאנט קלאסיקס", ומהם הביאו הסינמטקים את העותק הנפלא של "צלילי המוזיקה" שהסתובב כאן בחנוכה (ומאז הבנות שלי מסתובבות בבית ומזמזות שירים מהסרט). היכנסו לדף ה-DCP (או "קולנוע דיגיטלי") של החברה ותוכלו לראות מה האפשרויות להקרנות עתידיות. אני רוצה את "2001: אודיסיאה בחלל" ואת "חידון בחרוזים" ואת "קיד וקאסידי" ואת "תרגילים בהתבגרות" ואת כל המיוזיקלס של וינסנט מינלי.
ג.
מתי יקום מפעל כזה לקולנוע ישראלי, של חידוש עותקים של קלאסיקות מקומיות ל-DCP?
ד.
ידעתי שזה יקרה, והנה אכן זה קורה, ולדעתי נראה מזה עוד ועוד בעתיד, כשהאפשרויות הדיגיטליות יהיו זמינות אף יותר. ואנחנו רואים את זה לא רק בתחום הקלאסיקות אלא גם בהפצה הסדירה. קחו למשל את "אור לאחר החשיכה" של קרלוס רייגדאס שמוקרן עכשיו מסחרית באורלנדו סינמה בבית ציוני אמריקה. אין סיכוי שסרט כזה היה מגיע להקרנה מסחרית בישראל לולא עניין ההפצה הדיגיטלית הופך את ההרפתקאה הזאת לקצת פחות מסוכנת מבחינה כלכלית.
שבוע חלף מאז שעלה "אור לאחר החשיכה" בארץ ועדיין לא כתבתי עליו. אני נבוך מזה. קרלוס רייגדאס הוא אחד הבמאים הכי מסקרנים שפועלים כעת בעולם. זאת אומרת, כך חשבתי לפני שראיתי את סרטו החדש. סרטו הקודם, "אור חרישי", שהושפע במובהק מדרייר/ברגמן/טרקובסקי, היה אחד הסרטים הכי יפים של העשור הקודם. ושני סרטיו לפני כן, "יפן" ו"קרב בגן עדן" היו מרשימים סגנונית, והשפיעו רבות על יוצרים צעירים (ראיתי השפעה ברורה של "קרב בגן עדן" על "השוטר" של נדב לפיד). אבל את סרטו החדש פשוט לא אהבתי. מילא שהוא היה חידתי בעיניי, עם זה אני מתמודד די בנקל. אבל הוא בעיקר היה נורא מכוער (וזאת למרות העובדה שיש בו גם כמה מהשוטים הכי יפים שראיתי באחרונה). נדמה לי שאני מבין את הרעיון הכללי: רייגדאס פונה לביים סרט אישי מאוד (בנותיו משחקות בסרט, אשתו שותפה להפקה) שכנראה מתעד את האיזור שבו הוא חי. המעברים אסוציאטיביים – עבר, הווה, מציאות, פנטזיה. בתחילת הסרט אנחנו רואים את השטן נכנס לחדר השינה של ההורים. ואכן, זה סרט שעוסק באנשים שחייהם נוחים, סביבתם פסטורלית, אבל השטן בוער בתוכם. כעס ודחפים מיניים שולטים בהם. ובכלל, לרייגדאס יש פטיש לסקס קינקי למדי בסרטיו. צעיר עם קשישה ב"יפן"; מבוגר שמן עם צעירה ענוגה גם ב"קרב בגן עדן" וגם כאן. כבר עשור שאני מייחל שסרט שלו סוף סוף יגיע להקרנות מסחריות (רייגדאס עצמו הגיע לישראל כאורח פסטיבל דרום, ב-2009), וכשזה קורה – אחרי שריידגאס זכה עם הסרט הזה בפרס הבימוי בקאן – אני עומד מולו נבוך ולא מבין כלום, ודי שונא אותו.
לא יכול להסכים יותר, כמו שנאמר. מקווה שמישהו מהאחראים לפרויקט הזה קורא את הפוסט.