09 פברואר 2013 | 21:34 ~ 3 תגובות | תגובות פייסבוק

“שבעה פסיכופטים”, ביקורת (וגם: “אמא מלווה”)

“7 פסיכופטים”. כשאנשים טובים עושים סרטים רעים

כלומר, שמונה פסיכופטים.

אבל נתחיל בפינתנו “השגחה פרטית”. בסרט “7 פסיכופטים” סם רוקוול מהרהר כמה שניות במימרה המפורסמת “אם היינו מיישמים את הציווי ‘עין תחת עין’, כולם היו נהיים עיוורים”. חושב כמה שניות ומגיע למסקנה שהמשפט הזה שגוי: האיש האחרון יישאר עם עין אחת! (מה שמזכיר לנו מימרה אחרת: “בארץ העיוורים, האיש בעל עין אחת הוא מלך”). ובצירוף מקרים תנ”כי מגיע “7 פסיכופטים” לבתי הקולנוע בדיוק בסוף השבוע של פרשת משפטים, בה קוראים את הפסוק “עין תחת עין” (שרש”י מזכיר לנו שהכוונה היא לשווה כסף, ולא לעין ממש, אבל הנוצרים לא לומדים רש”י וחושבים שאת התורה מבינים כפשוטה). ואם תרצו להעמיק הלאה את הפלא, הרי שזו פרשה שהמספר שבע חוזר בה כמה וכמה פעמים (שנה שביעית לעבד עברי, שנה שביעית לשמיטה, יום מנוחה ביום השביעי, מסירת בכורות הצאן והבקר אחרי שבעה ימים אצל אמם, ועוד…). צירוף מקרים נפלא. אבל זה לא עוזר ל”7 פסכיפוטים” שככל שאני מתרחק מהצפייה בו כך הוא נהיה יותר ויותר רע בעיניי, ובעיקר מאכזב.

פורסם ב”פנאי פלוס”, 6.2.2013

א. “שבעה פסיכופטים”.

מרטין מקדונה הפך כמעט בין לילה לאחד השמות המסקרנים בעולם הקולנוע. כבר על סרטו הקצר, “Six Shooter”, הוא זכה באוסקר, ואחריו ביים את “בברוז’”, הברקת פשע אלימה ומצחיקה שהזכירה את ראשית ימי האחים כהן.

בואו נעצור רגע כאן ונבחן את משפט הפתיחה הנ”ל. הרי אתם יודעים לאן זה הולך. מקדונה ביים את “בברוז'”, סרט בכורה אהוב מאוד, שנון, מבריק. הפתעה גדולה. ולקח לו ארבע שנים לחזור עם סרט שנים שהוא… ובכן – אכזבה. כמעט תמיד כשמתחילים ביקורת בסקירת היותו של מישהו הבטחה, זה כדי להודות באנחה של צער שהקסם פג. “7 פסיכופטים”, סרטו השני, נראה כמו תרגיל נואש של במאי שתקוע במקום. הסרט עוסק בתסריטאי בשם מרטין שמנסה לכתוב תסריט לסרט חדש, אבל הוא תקוע. אז הוא הופך את התסריט שלו למעין אוסף של סקיצות לא מפותחות לסרטים אפשריים. הוא קורא לתסריט של “7 פסיכופטים” – על משקל “שבעת הסמוראים” – ופשוט מציג שבע דמויות שונות, שלכולן יש נטיות רצחניות. מודה ומתוודה, מקדונה מתגלה גם כאן כאיש שנון מאוד. הרעיונות שלו על הפסיכופטים השונים מבדרים למדי. וככזה, סרטו מתחיל כאוסף וינייטות חביבות. בהמשך הוא מנסה לאחות את הכל לעלילה אחת שלמה וכאן הברדק יוצא משליטה. נדמה שמדובר בתסריט שלא פותח, שנכתב בספונטניות כמעט מאנית, ושבכל פעם שהעלילה נתקעת מקדונה פונה למרחץ דמים. אם “בברוז’” הזכיר את ההברקות של האחים כהן, “7 פסיכופטים” הוא מעין טרנטינו סוג ב’. כמו ב”בברוז’” גם כאן יש את המפגש שבין עולם תחתון אלים וחסר מעצורים ובין עולם הקולנוע, ומכיוון שהפסיכופט האחרון הוא גם הפסיכופט הראשון, יש כאן בעצם שש דמויות שמחפשות מחבר, שזה כבר הומאז’ להצגה אחרת. הציטוטים הקולנועיים והתיאטרליים נמצאים בסרט בשפע.

מקדונה, בזכות הברקותיו הקודמות, קיבץ אוסף מוצלח של שחקנים, אבל התוצאה הסופית היא סרט שפשוט לא מספיק טוב, ונראה כמו טיוטה לסרט. משבר הסרט השני, אני מניח.

ב. “אמא מלווה”.

דן פוגלמן הוא אחד התסריטאים החביבים עליי בהוליווד, בעיקר בזכות שני סרטים: “פלונטר”, סרט האנימציה הנהדר של דיסני, ו”מטורף, טיפש, מאוהב”, אחת הקומדיות הרומנטיות היותר סימפטיות של השנה שעברה (ועם תסריט מצוין).

ושוב, הבה נעצור כאן, כי גם כאן אתם מבינים לאן אני הולך עם משפט הפתיחה הזה. אם דן פוגלמן הוא אחד התסריטאים האהובים עליי בהוליווד, זה בטח אומר ש”אמא מלווה” שלו (“The Guilt Trip” במקור) הוא סוג של פדיחה.

הרעיון הוא כזה: יש סרטים שנכנסים אליהם בלי לדעת הרבה אבל יודעים “היי, לפחות יש כאן אנשים שאני ממש מחבב”. כשאני רואה שפוגלמן כתב את “אמא מלווה” זו סיבה מספיק טובה בשבילי ללכת לראות את הסרט. ואז לחוות מפח נפש. ככה זה כשאנשים טובים עושים סרטים רעים. סת רוגן, שחקן קומי נהדר. ברברה סטרייסנד היא הברקת ליהוק תמיד (אבל היא צריכה להתרחק מקומדיות, שמוציאות ממנה את הקלפטע). אן פלטשר, רקדנית-שהפכה-כוריאוגרפית-שהפכה-במאית, אמנם לא מישהי שחיכיתי בקוצר רוח לסרטה הבא (סרטה הקודם היה “ההצעה”, ולפני זה “27 שמלות” ו”סטפ אפ” הראשון), אבל עכשיו אני בהחלט לא אחכה לסרטה הבא. במילים אחרות: “אמא מלווה” הוא סוג של קטסטרופה. סרט נטול חן והומור שלוקח את רעיון היידישע-מאמא וזורק אותו לתוך סרט מסע מחוף לחוף עם הבן שלה. בתחילה הוא מתעצבן עליה ועל חטטנותה, בהמשך הוא מצליח להבין אותה, ובין לבין אין אפילו בדיחה טובה אחת או מהלך עלילתי נבון.

נושאים: ביקורת

3 תגובות ל - ““שבעה פסיכופטים”, ביקורת (וגם: “אמא מלווה”)”

  1. רני 10 פברואר 2013 ב - 0:25 קישור ישיר

    דווקא את ברברה סטרייסנד תמיד חיבבתי בקומדיות. אבל אלה המוקדמות שלה משנות השבעים. “מה נשמע, דוק?” הוא הברקה שמצליחה להוציא ממני פרצי צחוק גם בצפייה המי יודע כמה (ותודה לפיטר בוגדנוביץ’ על הסרט השנון והחכם והמצחיק הזה) וגם “הכל למען פיט” הוא סרט שמשום מה, ללא סיבה נראית לעין, מצליח להוציא ממני חיוכים גדולים. דווקא את הדרמות הכבדות שלה פחות אהבתי.

    מצד שני, על פי מה שאני שומע על הקומדיות שהיא משתתפת בהן בשנים האחרונות, אין ממש סיבה לחגוג. מתי יבוא פיטר בוגדנוביץ עם מעדן חדש? (עם או בלי ברברה, ממש לא משנה לי).

  2. איריסע 10 פברואר 2013 ב - 6:20 קישור ישיר

    הפרוייקט הבא של פוגלמן הוא הדרמה הקומית Imagine עם ג’וליאן מור, ג’רמי רנר, ואל פצ’ינו. רק בגלל הקאסט הזה אני שם ביום שהסרט יוצא…

  3. מאיה 10 פברואר 2013 ב - 16:22 קישור ישיר

    חייבת לצאת חוצץ. אמנם הסרט קצת מבולגן מבחינה תסריטית, אבל מדובר באחד הסרטים הכי מהנים שצפיתי בהם בחודשים האחרונים. ממליצה לכל אחד לנסות לראות ולהיווכח בעצמו! מומלץ במיוחד למעריצי ברוז’. קולין פארל משחק פשוט את אותה הדמות.


השאירו תגובה