15 פברואר 2013 | 12:27 ~ תגובה אחת | תגובות פייסבוק

“מפגשים”, ביקורת

 

“מפגשים”. האיש בריאת הברזל

רק כדי שנדע על איזה סרט אנחנו מדברים: “מפגשים” הוצג בבכורה בפסטיבל סאנדאנס בשנה שעברה תחת הסרט “סרוגייט” (אל תתבלבלו עם הדרמה הישראלית בשם זה, שעסקה בנושאים דומים; אן עם סרט המדע בדיוני של ברוס וויליס שעסק בנושאים שונים). הסרט נקנה על ידי פוקס סרצ’לייט בסאנדאנס בעבור 6 מיליון דולר, והיה הרכישה הכי גדולה של הפסטיבל ההוא. דבר ראשון שהם עשו היה לשנות את שם הסרט ל”The Sessions”, ובעברית “מפגשים”. ללמדנו שמפיצים בכל העולם הם אנשים קצת מצחיקים – כי הרי מה הטעם לקנות סרט שכולו עוסק בסקס ואז לשנות את השם שרומז בכנות על תוכנו ולבחור לו במקום זה שם אחר, חלבי לחלוטין, שנשמע כמו סרט על טיפול פסיכולוגי. בינתיים, אגב, עם הכנסות עולמיות של 9 מיליון דולר – פוקס סרצ’לייט מפסידה כסף על הסרט הזה. ובצדק: הוא בינוני להחריד. אבל בזכות המועמדות לאוסקר של הלן האנט הוא גם מגיע לישראל, מה שגורם לי לנסות לבחון מה גורם לשחקניות מסוימות לזכות במועמדות על פני שחקניות אחרות, או שחקנים, עם תפקידים טובים יותר. הנה המעין-ביקורת:

 

פורסם ב”פנאי פלוס”, 13.2.2013

הנה בשורה מדהימה: לבמאי של “הטובה, השעון והדג הגדול” יש סרט חדש!

כן כן, אני ציני. בן לווין ביים לפני 22 שנה סרט זניח לחלוטין בשם הנ”ל עם ג’ף גולדבלום ופתאום הוא צץ עם סרט חדש, שזכה לתשומת לב נאה לפני שנה בפסטיבל סאנדאנס וכעת הביא את הלן האנט למועמדות לאוסקר על תפקידה בו. שמו המקורי של הסרט בעת הקרנתו בסאנדאנס היה “הסרוגייט”, אבל הוא לבסוף הופץ תחת שם אחר: “מפגשים”. זהו סיפורו האמיתי של מארק אובריאן, המשותק בכל גופו ומחובר לריאת ברזל, שבגיל 38 מחליט לזכור את שירותיה של סרוגייט כדי לאבד את בתוליו. ענייני סקס קשים לו גם בגלל נכותו הקשה וגם בגלל האמונה הדתית שלו – אובריאן הוא קתולי אדוק שמתייעץ עם הכומר שלו (וויליאם ה’ מייסי) תכופות. הוא מקבל הפנייה למטפלת מינית – שריל כהן-גרין, יהודיה – שאיתה הוא מנסה להעביר את חייו מהצדדים הרוחניים אל הצדדים הפיזיים. אגב כך, אובריאן – שהוא גם סופר ועיתונאי ואיש מילים שנון למדי, מנסה לנסח את חוויותיו, ואת העולם המיני של הנכים והמוגבלים, לכתבה עיתונאית.

22 שנה אחרי שנתקלתי בו לאחרונה הדיאגנוזה לא השתנתה: בן לווין הוא במאי בינוני. “מפגשים”, במלוא הפירגון, הוא סרט טלוויזיה צפוי, נדוש, חסר ייחוד, ולמרות כמה רגעים של שנינות – בייחוד בזכות דמותו יוצאת הדופן של אובריאן ומשחקו של הוקס – הוא כמעט נטול כל עניין. קולנוע, בכל אופן, אין בו.

ובכל זאת, יש בו עניין אחד. כי אני חושב שג’ון הוקס נשדד על ידי האוסקרים. הוקס, שכבר היה מועמד לאוסקר על “קר עד העצם” והוא אחד השחקנים המרתקים, הזיקיתיים, האמיצים והוורסטיליים שעובדים כרגע בקולנוע האמריקאי (והוא בוודאי יזכה באוסקר בקרוב מאוד), מגלם את התפקיד הכי קשה והכי דורשני בסרט. הוא צריך לגלם איש המשותק כמעט בכל גופו ועדיין מנסה להיות כמה שיותר פעיל וכמה שפחות תלותי. זה תפקיד מפרך מבחינת משמעת ומבחינה גופנית והוא נפלא בו. ולראיה, הוא היה מועמד לפרס גלובוס הזהב ולפרס הסא”ג (גילדת השחקנים האמריקאית). אבל לא לאוסקר. וזה משונה, כי הוקס משחק תפקיד משנה מקסים למדי גם ב”לינקולן” (כאחד משלושת הלוביסטים שמנסים לגייס קולות להצבעה), ולעיתים כששחקן מפגין מנעד כה רחב הוא יקבל מועמדות על סרט אחד, אבל שתכלול בתוכה גם את ההערכה על הסרט השני. אבל הוקס נותר מחוץ לאוסקרים השנה. אולי כי חברי האקדמיה חשבו כמוני, שזה סרט זניח ולא ראוי לתשומת לב מצד הפרסים? ובכן לא. כי הלן האנט כן מועמדת. וכאן אנחנו צריכים להבין את החוקים הסקסיסטיים של האוסקר: איך משיגים מועמדות? עבור גבר החוק הוא כזה: תגלם דמות אמיתית. רצוי עם נכות. רצוי שמתה – ואז יש לך סיכויים לא רק להיות מועמד אלא גם לזכות. הוקס ממלא את שלוש הרובריקות האלה ולא קיבל מועמדות. אצל נשים זה דומה אבל בהבדל אחד: גלמי דמות אמיתית. ו/או דמות שמתה בסרט. אבל לא פחות חשוב: דמות שקשורה לסקס. עדיפות לזונה, אבל גם מטפלת מינית זה טוב. ואם לא זה, אז לפחות דמות מינית מאוד. ואם לא זה, לפחות דמות שנאנסת. בקיצור: עירום. סקס ועירום מביא אוסקרים. הלן האנט מגלמת ב”המפגשים” דמות אמיתית (שגם שימשה יועצת למפיקי הסרט), היא עוסקת בסקס והיא מופיעה בעירום. בהיררכיה של הוליווד עירום לשחקנית זה יותר קשה מאשר לגלם נכות אצל שחקן. אגב, השתמשו במפתח הזה כדי למצוא את הזוכים השנה. אן התאוויי מגלמת זונה שנאנסת ומתה ב”עלובי החיים” ולכן היא תזכה באוסקר. עמנואל ריבה מתה ב”אהבה”, ולכן אני מהמר שהיא תנצח את השחקניות הצעירות שמתמודדות מולה האחת מגלמת דמות עם נכות נפשית (ג’ניפר לורנס ב”אופטימיות זה כל הסיפור”) והשניה מגלמת דמות אמיתית (ג’סיקה צ’סטיין ב”כוננות עם שחר”). אבל הן לא מתות. וכך, בזכות סצינות עירום “כנות” ו”אמיצות” בסרט זניח לחלוטין האנט, שכבר זכתה באוסקר על “הכי טוב שיש” (עירום), חזרה לזרקורי הטקס.

 

נושאים: בשוטף

תגובה אחת ל - ““מפגשים”, ביקורת”

  1. אור 15 פברואר 2013 ב - 16:19 קישור ישיר

    גם הנכות הנפשית של לורנס ב”אופטימיות” מתבטאת בכך שהיא עושה לא מעט סקס ועל ידי כך היא גם מאופיינת. הסרט פשוט פוריטני מדי בשביל להתעמק בזה…


השאירו תגובה