29 אוגוסט 2008 | 13:18 ~ 18 תגובות | תגובות פייסבוק

משקשקים

יש עדכון.

לידיעת מיקי רוזנטל: מיום שני, 1.9.2008, ועד יום אחרי הבחירות לנשיאות האמריקאית בנובמבר, הסרט התיעודי המשובח של צ’רלס פרגוסון “אין לזה סוף”, על הברדק האמריקאי בעירק, יהיה זמין לצפייה בחינם ביו-טיוב (כאן). פרגוסון מוכן לוותר על הכנסות ותמלוגים מסרטו, כי הוא רוצה שסרטו יהיה נגיש, זמין וחופשילכל אמריקאי שרוצה לראות אותו, לפני שהוא הולך לקלפי לבחור בין הרפובליקנים והדמוקרטים.
מיקי רוזנטל יציג מאותו יום ממש את סרטו “שיטת השקשוקה” בסינמטק תל אביב, אחרי שגם יס וגם ערוץ 1 ויתרו על הקרנתו, בעקבות חשש מתביעה של סמי עופר, שהסרט עוסק בעסקיו ובקשריו. אבל מה יהא על הסרט אחר כך? האם יהיה לרוזנטל חשוב יותר לנסות להחזיר את ההשקעה המאסיבית שלו בסרט על ידי מכירתו, או שיעדיף להוציא אותו להפצה חינם באינטרנט. לא שאני רואה סיכוי שרוזנטל אי פעם יראה הכנסות מהסרט הזה, והרעיון לעשות רווח מסרט שעוסק בהון ושלטון נראה אפעס פרדוקסלי. אז אולי הפצה חינמית באינטרנט עדיפה כאן. כסף לא יהיה, אבל נדמה לי שהאינטגריטי של לוחם הצדק שמוכן להפיץ את האמונה והאמת שלו לכל עבר, ולזרוק לעזאזל את האחריות הפיננסית, זו שמבדילה בין הרוזנטלים והעופרים, ואולי מתוך הבנה – ספיריטואלית, או סתם תחושת צדק – שדווקא מעשה כזה יביא בסופו של דבר לפרנסה עתידית בשפע, בפרויקטים עתידים.

גיורא יהלום, מנהל הפקות המקור של יס, מוסיף: “עלי להעמיד אותך על טעות בעניין “שיטת השקשוקה” שנראה כי הולכת ותופסת תאוצה ומאמינים. יס לא ויתרה על הסרט בגלל לחצים מטעמם של האחים עופר אלא מפני שמיקי לא היה מוכן לתקן מספר סצינות מהסרט שעליהן (ועליו) היינו מתקשים להגן עליהן בבית המשפט. לא נערך בינינו לבין האחים עופר או עורך דינם שום דיון ולא הופעלו שום לחצים שלהם נדרשנו להכנע. מיקי בחר שלא להוריד את הסצינות ואנחנו בחרנו לוותר על הסרט. זה הכל. אגב, בניגוד למה שמאפשר לנו החוזה עימו, החלטנו להשאיר בידיו את הסכום הניכר שתרמנו להפקת הסרט בכדי להתחשב במצבו הקשה (זה אגב עניין שהוא אינו מזכיר). אני נורא מעריך את מיקי ופועלו אבל חייבים לבדוק עובדות שכאלו לפני שמפרסמים אותן, רק מפני שזה מה שמיקי אומר”.

ואיך “שיטת השקשוקה”? אראה ביום ראשון ואדווח.

========

“אדם בן כלב” של פול שריידר ו”ואלס עם בשיר” של ארי פולמן יוקרנו בסוף השבוע בפסטיבל טלורייד בקולורדו. מדובר באחד הפסטיבלים היוקרתיים והנחשבים ביותר מנקודת המבט של הבוסים בהוליווד, מקום להשקת קמפיינים לאוסקרים, אפילו לפני טורונטו או פסטיבל ניו יורק. הרעיון של הפסטיבל הוא שהוא לא מוכר כרטיסים לסרטים, אלא אישורי כניסה לחבילות סרטים, ושהמכירה מתבצעת לפני שמתפרסמת תוכנייה. התוכנייה עצמה היא הפתעה מוחלטת ומתפרסמת רק ביום פתיחת הפסטיבל, אחרי שממילא כל הכרטיסים נמכרו. מטלורייד רוב המפיקים והבוסים ממשיכים ישר לטורונטו. בזכות העובדה שהפסטיבל לא מפרסם את תוכנייתו מראש הוא מצליח להשיג סרטים המוצגים במקביל גם בוונציה וגם בטורונטו, כשכל אחד מתגאה בבכורה, והם מעלימים עין מהפסטיבל הזה, שהוא קטן מדי כדי לאיים עליהם, אבל יוקרתי מדי כדי שהם יתנגשו בו חזיתית. שאר סרטי הפסטיבל. ג’פרי וולס מבואס מהרשימה, אבל בתגובות מזכירים לו שיהיו לא מעט הפתעות שיצוצו תוך כדי הפסטיבל עצמו, שלא פורסמו אפילו כעת. יאללה, מי מקים פסטיבל דומה במושב אמירים?

=========

וטוד סולונדז מצא חברת הפקה קטנה ופראיירית שמסכימה לממן את סרטו הבא, שיהיה מעין המשך ל”אושר”. אה, סליחה, יש כאן לא מעט מחובבי סולונדז. ובכן, אשריכם. אני תיעבתי את “אושר”, אבל בהשוואה לסרטיו של סולונדז שהגיעו אחריו הוא היה יצירת מופת.

==========

18 תגובות ל - “משקשקים”

  1. סטיבי 29 אוגוסט 2008 ב - 13:25 קישור ישיר

    אופטופיק:
    טריילר מאש-אפ מוצלח. LOL.
    http://blog.spout.com/2008/08/27/i-am-home-alone-clip-of-the-day

  2. איתן 29 אוגוסט 2008 ב - 14:08 קישור ישיר

    “פראיירית” ? לא בטוח. עם גוף עבודה לא גדול, הצליח סולונדז לקבץ סביב סרטיו חבורה לא קטנה של אנשים שאוהבים את סגנונו, ומסוקרנים מהתוצרת שלו (ואני ביניהם).

    “אושר” בעיניי היה סרט נפלא. לפיליפ סימור הופמן יש מזל שהוא המשיך משם לגבורות ופרסים, אחרת תמונתו המזיעה היתה חרותה עד היום בזכרוני. וחוץ מזה, היה בסרט שילוב יוצא דופן בין הומור מצחיק מאוד, לבין דרמת פדופיליה. הוא הוגדר בעיתונים אז כ”קומדיה מזעזעת”, שהיא לדעתי ההגדרה הכי קולעת. אחד מאותם סרטים בודדים שכבר מסצינת הפתיחה (עם ג’ון לוביץ) ידעתי שאני הולך לראות סרט גדול.

    “Storytelling” היה סרט קצת מפוספס מבחינת הנושא שלו (הקשר בין פיקציה לאמת בקולנוע), אבל יש בו סצינות נפלאות. ו”פלינדרום” הוא נסיון קולנועי מעניין, גם אם מקרטע מעט. וגם בו יש סצינות נהדרות. ורק את “ברוכים הבאים לבית הבובות” לא אהבתי.

    בקיצור – אני שמח שסולונדז עושה עוד סרטים.

  3. איתן 29 אוגוסט 2008 ב - 14:10 קישור ישיר

    אה…נכנסתי ללינק שהבאת. כבר חצי שעה שאני מנסה, אבל לא ממש מצליח לבטא את שם חברת ההפקה שמממנת את החדש של סולונדז.

  4. דודי קינג 29 אוגוסט 2008 ב - 16:36 קישור ישיר

    לפי מה שפורסם בתקשורת, YES רק ויתרו על הזכויות שלהם בסרט של מיקי רוזנטל. קשה לי להאמין שהם דרשו את מה שהשקיעו עד כה בסרט, וקשה עוד יותר להאמין שהם היו מקבלים את הכסף בחזרה במידה והיו דורשים. גם בכלל לא בטוח שבמידה ועדיין נותרו כמה תשלומים להם YES מחוייבים, הם יתחמקו מלשלם אותם. במידה והם היו עושים זאת, סביר להניח שהיינו שומעים על כך שמיקי רוזנטל תובע אותם לדין.

    אם זה אכן כך, וההפקה אכן קיבלה את מלוא המימון, אין שום מניעה כלכלית להפיץ את “שיטת השקשוקה” ברשת. אולי מה שמונע זאת היא התקווה שבכל זאת איזה ערוץ ירים סוף-סוף את הכפפה, במיוחד אחרי כל היח”צ-חינם שהסרט זכה לו. בטלוויזיה הסרט עדיין יזכה בחשיפה שסביר להניח שלעולם לא יגיע אליה באינטרנט.

  5. גורדוויל 29 אוגוסט 2008 ב - 17:32 קישור ישיר

    מה עם “ברוכים הבאים לבית הבובות”? נכון, זה הוא סרטו המצויין היחידי של סולונדז אבל מוזר לי שאינך מכיר בסרט כיצירה רגישה ומעניינת.

    רוה לגורדוויל: כבר כתבתי על זה בעבר. “ברוכים הבאים לבית הבובות” הוא הסרט היחיד של סולונדז שאני אוהב. הבעיה היא שמאז הוא עשה סרטים שאני כה שונא שקשה לי להאמין שהוא היה רגיש ואז הפסיק בבת אחת, אלא נדמה לי לפתע שאני לא פענחתי נכון את הסרט בזמן אמת מבחינת הטון שלו, ואולי לא היתה בו באמת רגישות אלא עוד התקף פרובוקציה, במינון נמוך יותר, שילך וייצא משליטה בסרטיו הבאים. ובכל זאת, זה הסרט היחיד שלו שאני מסוגל להביא בחשבון. אם כי כבר יצא לי החשק מלהביא אותו בחשבון. הבמאי הזה פשוט לא חביב עליי.

  6. כפירם 29 אוגוסט 2008 ב - 18:44 קישור ישיר

    לגבי מיקי והשקשוקה – זה כבר מזמן לא עניין של “להחזיר את ההשקעה”. זה עניין של לא להיכנס לפשיטת רגל. מהיכרות קרובה מאוד עם הנושא, רוזנטל נמצא בקשיים כלכליים שלא מאפשרים לו לשקול ברצינות את האופציה שיאיר העלה (אם כי מהיכרותי עם הבחור, הוא עוד עלול להפתיע גם אותי).

    אגב, הכסף שהתקבל מ-YES מכסה רק חלק קטן מעלויות ההפקה. את כל השאר מימן מיקי מכיסו, המדולדל ממילא בעקבות ביטול “בולדוזר”.

    רוה לכפירם: אבל בהנחה שאף ערוץ באמת לא יעז לשדר את הסרט, איזה סיכוי יש לרוזנטל לראות כסך משמעותי ממנו? מכירות בדי.וי.די? במאה שקל לעותק הוא ימכור גג 100 עותקים, שיכניסו לו 10,000 שקל. זה יעזור לו? אם כן, סבבה, שיעשה את זה. שיטת ההורדה בחינם, באתר בעברית ובאנגלית, עם כפתור המציע למי שרוצה שהוא ימשיך לפעול כדוקומנטריסט חושף עוולות לתרום לו כסף בעבור הצפייה, יוכל לספק לו לא מעט תרומות אנונימיות מלא מעט אנשים שמתנגדים/שונאים/מפחדים מסמי עופר, אבל לא היו מוכנים לתמוך בסרט באופן גלוי. כולל זכיינים.

  7. אינדי 29 אוגוסט 2008 ב - 21:59 קישור ישיר

    באתר של “שיטת השקשוקה” ניתן לקנות עותק במחיר של 50 ש”ח. בכוונתי להזמין עותק בשבוע הבא ולו כדי לתרום סכום סמלי לחופש הביטוי. הנה האתר:
    http://www.shakshuka-movie.com/order.html

    אני קוראת לכם להגיע לכנס החירום בנושא צנזורה, הון ותקשורת. הכנס יתקיים ביום א’ הקרוב, בשעה 19:00, בבית סוקולוב.

    לגבי סולונדז, “ברוכים הבאים לבית הבובות” היה הסרט הנסבל היחידי שביים. צפיתי גם באחרים, רק כדי שאוכל לקטול אותו ולדעת על מה אני מדברת. מילא שסרטיו עוסקים באובססיביות ובקיצוניות בנושאים מחליאים. מילא שהנושאים המחליאים מוצגים באופן מחליא. העניין הוא שהוא לא יודע לביים. ב”אושר” היו פריימים קרובים יחסית סטטיים ומשעממים. “אגדות וסיפורים” בוים באופן חובבני משהו וב”פלינדרום” ראיתי שיפור קל.
    יום אחד תצא האמת לאור ונגלה שסולונדז בוחש בחומר שהוא יוצר. איכס.

    אינדי לנצח

  8. edwood 29 אוגוסט 2008 ב - 23:10 קישור ישיר

    לדעתי “אושר” זה הסרט הכי טוב ושלם של סולונדז. הסגנון בימוי טלוויזיוני זול שלו הוא במודע, ובסרטיו הוא אוהב להתכתב עם סדרות הקיטש האמריקאיות ומטיפות המוסר לערכי משפחה שמרניים ומזוייפים.
    סולונדז הוא מסוג הבימאים החריגים שיש כאלה ששונאים מאוד ויש כאלה שאוהבים מאוד. אבל קשה להישאר אדישים לסרטיו.
    הייתי בסדנא שהוא העביר בסינמטק ירושלים לפני כמה חודשים, והתרשמתי שיש לו ראיית עולם די מעניינת וביקורתית.

  9. כפירם 30 אוגוסט 2008 ב - 4:00 קישור ישיר

    יאיר, אני לא בקיא לגמרי בחישובים הכלכליים, אבל לדעתי הכסף, או לפחות חלקו, יכול לבוא דווקא מהקרנות בסינמטקים. הסרט עושה מספיק רעש בשביל למלא אולמות (אני מקווה לפחות), אבל כמה אנשים ישלמו כדי לראותו בסינמטק, לו הוא יהיה זמין באינטרנט?
    זה הרי לא ממש “סרט קולנוע” שאנשים ירוצו לראות על מסך גדול. העניין פה הוא לא זה. ואם הוא יהיה זמין באינטרנט, באופן חוקי לגמרי, זה אפילו לא ילווה ברגשות אשם. אנשים פשוט יראו את זה אונליין בלי לחשוב פעמיים. לצאת מהבית ולשלם כסף בשביל לראות חתיכת תחקיר? זה לא ממש בילוי, אפילו אם הנושא מעניין אותך.

    לו אני מיקי, הייתי נותן לסרט תקופת הרצה של חודש-חודשיים בסינמטקים, ורק אז משחרר אותו באינטרנט. כך גם הייתי מעלה את הנושא לתודעה בשנית, אחרי שהגל הראשון כבר שכח.
    מה שכן – לא יזיק לשחרר כבר עכשיו חלקים מהסרט. יש מספיק עניינים שונים בסרט, שיכולים לעמוד בפני עצמם.

  10. כפירם 30 אוגוסט 2008 ב - 4:15 קישור ישיר

    ועוד דבר:
    זה פשוט לא סרט ל-YOUTUBE. זה סרט עמוס בפרטים, קשה לצפיה (מבחינת העומס) ולא קולנועי במיוחד.
    דווקא בגלל זה, הדרך היחידה לצפות בו היא בקולנוע, כשאתה מרותק למסך ולכיסא. לו הייתי צופה בו בטלויזיה, אני בספק את הייתי שורד (מבלי לזפזפ) מעבר לחצי השעה הראשונה. על אחת-כמה וכמה, אני מתקשה לראות מישהו יושב וצופה בו לכל אורכו (להזכירך, מדובר על כתבת תחקיר בת שעה וחצי) מול מסך מחשב – מדיום שמלכתחילה מתקשה להחזיק יותר ממספר דקות.

  11. sam 30 אוגוסט 2008 ב - 6:09 קישור ישיר

    חוסר החיבה שלך לסרטים של טוד סולונדז לא הופך את חברת ההפקה לפראיירית; אם אני לא טועה הסרטים שלו עד היום כיסו ואף יותר את ההשקעה בהם, וגם אם לא, לחברת הפקות חדשה שווה להביא שם גדול יחסית כדי לפרסם את שמה בתעשייה. תאמין לי, הם לא עשו את זה מחיבה בלתי נשלטת לסולנדז ומורשתו.

  12. Kobi 30 אוגוסט 2008 ב - 12:01 קישור ישיר

    Todd Solondz is a pedophile. He enjoys the cover of “provocation” to council his perversion. In this day and age, it’s impolite to state the obvious. Shame on anybody who can write in good faith that he or she enjoyed “Happiness”.

  13. אינדי 30 אוגוסט 2008 ב - 13:24 קישור ישיר

    קובי,

    הוצאת לי את המילים מהפה. גם אני חושבת שיבוא יום ויחשפו פרטים מזעזעים על סולונדז. הרי אנחנו יוצרים מתוכנו.
    איך אפשר להלל ולשבח את האדם והיוצר?

    אינדי לנצח.

  14. רותם 30 אוגוסט 2008 ב - 17:05 קישור ישיר

    לא כל מי שמציג סרטים אלימים הוא אלים – הוא מציג משהו שקיים בעולם.
    עד כמה שזכור לי מהסרט, יש אמפתיה לאדם אבל לא למעשיו.
    יש יותר סיכוי שאנשים שלא עשו דבר וחצי דבר שקשור לכל מיני סטיות או עבירות יתגלו כאנשים שפשעו בהם מאשר אדון סולונדז. אני לא רואה אף אחד כאן יוצא נגד רומן פולנסקי.
    אתם לא אוהבים את הסרטים שלו? יופי.
    לא אוהבים את תמונת העולם שלא? אל תלכו לסרטיו.
    אל תדביקו לו האשמות שאין לכם רבע או אלפית ידיעה עליהם.
    יש פודפיליה בעולם והוא מציג אותה, אם לכם נוח לצאת נגד המבשר ולא נגד הפושעים או אלו שלא אוכפים את החוק, זה בעיה שלכם.

  15. איתי 31 אוגוסט 2008 ב - 3:59 קישור ישיר

    וגם אם הוא פדופיל, זה לא אומר שום דבר על טיב האמנות שלו. ואפשר להביא דוגמאות מהמרקיז דה-סאד ועד צ’רלי צ’פלין.

  16. sam 31 אוגוסט 2008 ב - 9:27 קישור ישיר

    לקובי: האם תחיל את אותה גישה על לוליטה? על נבוקוב וקובריק? ומה עם מאות הסרטים שמראים רציחות בדם קר – האם היוצרים שלהם רוצחים בנשמתם? ומה עם מיליוני האנשים שצפו ונהנו מהם? הבושה היא לא על מי שאוהב את הסרטים של סולונדז (אני לא, אגב), אלא על מי שמערבב בטפשות בין יצירת אמנות ליוצר ולצורך שלה..

  17. שלומי 31 אוגוסט 2008 ב - 13:26 קישור ישיר

    אני אוהב ומעריך את סולנדז, ואני חושב שהוא ראוי לדיון קצת יותר רציני מ”הוא פדופיל” או “הסרטים שלו בלתי נסבלים”. לדעתי, סרטיו משתמשים בדמויות לא-מוסריות כדי להאיר את הבעיות המוסריות של החברה הכביכול נורמטיבית, ולא כדי להפוך דמויות לא-מוסריות ללגיטימיות.עם זאת, לחברה הנורמטיבית יש צורך “לסמן” את האנשים הלא-מוסריים, וסולונדז חותר תחת הנורמה הזאת – לדעתי בצדק. יש לסמן מעשים ולא בני-אדם. וסולונדז משרטט בסרטיו את העולם המעוות היכול להיווצר כשמעשים מעוותים נעשים ע”י אנשים שע”פ המוסר האמריקאי נחשבים לנורמטיביים.

  18. כפירם 31 אוגוסט 2008 ב - 19:17 קישור ישיר

    תגובת המיקי:


השאירו תגובה