19 ספטמבר 2008 | 11:11 ~ 3 תגובות | תגובות פייסבוק

מן הארכיון: לקראת פרס אופיר 2004

היום: 2004. השנה בה חטפתי את הג’ננה על האקדמיה הישראלית. בעוד הקולנוע הישראלי עשה ניתורי ענק בשנים האלה, האקדמיה נותרה גוף מאובן. הבשורה הגדולה של 2004 היתה: נמצא סוף סוף שם לפרס. מעתה אמרו: פרס אופיר. בקצב הזה בעוד 20 שנה גם ימצאו לו סוף סוף תכלית. אני לא יודע בדיוק מי אשם. קולנועני ישראל? הנהלת האקדמיה? או היו”ר שלה? מארק רוזנבאום, יו”ר האקדמיה מאז 2001, הוא אחד האנשים המרכזיים, החשובים והמשפיעים של הקולנוע הישראלי. כמפיק הוא אחד האנשים שהפריצה הבינלאומית של הקולנוע הישראלי רשומה על שמם, כשתדלתן הוא אחד האנשים המרכזיים בשידרוג מעמוד החוקתי של הקולנוע הישראלי והבאתו למצב של פרוספריטי חסר תקדים, על ידי חקיקה ממשלתית וחתימת הסכמים עם האוצר. כבמאי אני מעדיף לזכור אותו כמפיק. אבל כלום מהעוצמה הזאת לא באה לידי ביטוי בתפקידו כיו”ר האקדמיה. למעשה מבחוץ זה נדמה שהוא מפעיל את מירב כוחותיו כדי להשאיר את האקדמיה מאחור. ואולי אני טועה, וזה לא הוא אלא נסיבות אחרות. בכל זאת, זה משונה כמה הרבה הוא עשה בכל תפקיד אחר שלו וכמה מעט בתור יו”ר האקדמיה.
באוגוסט 2004 פרסמתי ב”העיר” כתבת שער שמהללת את המלאי הקולנועי חסר התקדים – מבחינת איכות והצלחה בקופות – של אותה שנה, ובאותה נשימה ניסיתי להצביע על כל הפגמים בעבודת האקדמיה, שהיתה יכולה לעשות הרבה יותר כדי לקדם את הקולנוע הישראלי, חוץ מאשר לארגן טקס שנתי קצת קיקיוני (את הכתבה הזאת העליתי לאתר לפני שנה, כשהרגשתי – בפוסט הזה – שהאקדמיה שוב הולכת לדפוק את הטקס).

חודש אחר כך כבר הגיעה העת לפרסם פריוויו לטקס עצמו, מול רשימת המועמדים הסופית. ויש בסופו של האייטם גם בונוס מפתיע.

פורסם ב”העיר” ב-15.9.2004

קולנוע אופיר
טקס חלוקת פרסי האקדמיה, שיתקיים בעוד 12 יום, הוא דרכה של התעשייה לסכם את שנת הקולנוע החולפת. אבל תשס”ד היה טובה יותר מחמשת הסרטים שהגיעו למקומות הראשונים

מי אמר שהאקדמיה הישראלית לקולנוע לא מתפקדת? הנה, אחרי 15 שנות פעילות, סוף סוף נמצא שם עברי לפסלון: פרס אופיר. אני מוריד את הכובע, יופי של שם: גם עושה כבוד לשחקן הקולנוע הגדול ביותר שאי פעם פעל כאן (שייקה אופיר) וגם הופך את הפרס הקולנועי לשווה זהב, אם לא בפועל לפחות בשם. עכשיו רק צריך לשכנע את העיתונים היומיים להכניס את הצירוף “פרס אופיר” לשימוש פעיל במקום הצירוף הקרתני והמצמרר “פרס האוסקר הישראלי”.
24 סרטים הופקו השנה בארץ (23 הסרטים המועמדים פלוס “הארץ המובטחת” של עמוס גיתאי). 24 סרטים שונים מאוד. אבל מה, חמשת הסרטים שזכו למירב הקולות בבחירות האקדמיה חושפים אמת מעט מביכה: לאקדמיה יש טעם מעט מיושן והומוגני. מבין 600 בעלי זכות הבחירה הצביעו 400 חברי אקדמיה. ואם דמיינתם את תעשיית הקולנוע בארץ כגוף בועט, צעיר וחדשני, המחפש את נקודות ההשקה בין הצלחה מסחרית ויומרה אמנותית, מגיעה רשימת הפיינליסטים וחושפת התעלמות מביכה מכל מה שהיה באמת יוצא דופן השנה בקולנוע. יש שם יופי של סרטים, אבל יש גם התעלמות נורא תמוהה מכמה מהסרטים החשובים ביותר שהופקו השנה בארץ.
האם היתה קונספירציה? האם יש קליקות? האם מדובר בשערורייה? לאו דווקא. מדובר, לדעתי, בהוכחה הפשוטה לכך שקיים כזה מותג “הקולנוע הישראלי” והוא נראה כפי שהוא נראה בגלל שרוב חברי התעשייה באמת אוהבים אותו בדיוק ככה – טיפה מיושן, קצת מסורבל, לעיתים בנאלי.
הקולנוע הישראלי הניב השנה שמונה סרטים מעולים וחשובים. שני החשובים ביותר, לדעתי, הם “עטאש” ו”הכלה הסורית”, המשלבים אמירה פוליטית עם חזון ויזואלי מדהים. אבל אם העיתון הזה היה מחלק פרסים לקולנוע הישראלי (ואולי הגיע הזמן באמת) הייתי נלחם לתת את פרס הסרט הטוב ביותר ל”שנת אפס” של יוסף פיצ’חדזה. “עטאש” קיבל את שלו בקאן ובירושלים. “הכלה הסורית” סוחף פרסים בלוקרנו ומונטריאול. אבל “שנת אפס” נותר בינתיים אירוע פנים תל אביבי (ומעניין יהיה לראות איך הוא יתקבל אצל הקהל כשיופץ בבתי הקולנוע), והוא מייצג עבורי קולנוע וירטואוזי חדש, מהסוג שהפך מקובל בשנים האחרונות בעולם אבל לא זכה לשום ייצוג כאן. אם פרס “סרט השנה” מייצג לא רק מה היה הסרט הכי טוב, אלא גם מביע משאלה לסרטים דומים בשנים הבאות, הרי ש”שנת אפס” הוא גם זה וגם זה. הייתי שמח לראות עוד כמוהו.
בכל הקשור בטיפול תקשורתי, אין ספק שסרט השנה הוא “סוף העולם שמאלה”, הסרט שלא רק הביא כ-350 אלף צופים לבתי הקולנוע, אלא גם הניב לא פחות מזה מילים בעיתונים (רובן, אגב, בשבועיים האחרונים ב”מעריב”, בקמפיין מחאה מרשים בנחישותו – מתי אי פעם לפני כן התגייס עיתון יומי לטובת סרט קולנוע, ישראלי או זר – אבל בהחלט עילג בתזמון שלו). ההיעדרות של סרטו של אבי נשר מרשימת הפיינליסטים אינה שערורייתית, היא פשוט הופכת היפותזה פרטית לראייה מוצקה ופומבית: האקדמיה היא גוף הומוגני, בעלת קו מחשבה אחיד. 400 איש שחושבים כאחד. טיפה מביך, לא? אני לא מאמין שנוהל כאן קמפיין נגד הסרט או שהיה תיאום מוקדם. חברי האקדמיה באמת לא אוהבים את הסרט הזה. עכשיו צריך לפענח מה זה אומר כשאנשי תעשיית הקולנוע כאן סולדים מהסרט שהקהל הכי אהב, ומההפקה הכי גדולה, מושקעת ומרשימה שנעשתה כאן כבר עידנים (הרי פרס הסרט מוענק למפיק, ולא משנה מה תחשבו על מגרעותיו העלילתיות של “סוף העולם שמאלה”, זו בהחלט ההפקה הכי מדהימה שהורמה כאן מאז… נו, “זעם ותהילה”). זהו בדיוק יצר ההרס של הקולנוע הישראלי, אותו יצר שאנחנו מכירים כה טוב כצופים ושכבר החריב לא מעט סרטים: אנשי התעשייה בארץ מתים להצלחות קופתיות, משתוקקים להן, חולמים עליהן. אבל ברגע שסרט מצליח, הם מתנשאים עליו. ויצר ההרס מתפוצץ להם עכשיו בפרצוף: בבת אחת הפך “סוף העולם שמאלה” מהסרט הכי גדול של השנה לאנדרדוג. וכולם הרי אוהבים את האנדרדוג.
גם ההיעדרות של “הכלה הסורית” מהחמישיה שערוריירתית בעיני ואני פשוט לא מצליח לנמק אותה (פרט לכך שטעמי מן הסתם שונה מטעמם של המצביעים). לעומת זאת, לא ברור לי מה עושה שם “מטאליק בלוז”, סרט חביב אבל נורא מיושן. נכון, בחירה היא עניין של טעם, ויש משהו מיותר בקיטור על טעמם של אחרים. אפשר לראות את הצד האופטימי: היו השנה מספיק סרטים טובים שיאפשרו להרכיב לפחות שתי רשימות שונות לחלוטין של מועמדים.
אז האקדמיה היא גוף איטי ומיושן. ההוכחות מולנו בשפע: הסרטים המועמדים, הזמן שלקח להם למצוא שם עברי והאיטיות המתסכלת שלהם בתגובה לשינויים שחלים בתמונת הקולנוע הישראלי. העובדה שבשנים האחרונות קם כאן דור חדש של קולנוענים נמרצים ומוכשרים, המשלבים אמירה אישית, צלילות דרמטית ופנייה מודעת לקהל רחב (איתן פוקס ויוסף סידר הם הבולטים בדור הזה) עוד לא ממש מורגשת בהתנהלות של הגוף הזה כמוסד.
תשס”ד היתה שנה מופלאה לקולנוע הישראלי (ותחשבו על זה שגם מחוץ לסרטים שהכי אהבתי היו לא מעט סרטים סימפטיים נוספים, כמו “ריקי ריקי” או “אהבה קולומביאנית”). בשנה הקרובה כדאי להנהלת האקדמיה לגייס לשורותיה כמה מהקולנוענים הצעירים ולפתור אחת ולתמיד את שלוש הבעיות שתוקעות את פרס האופיר מאחור:
1. איך מגדירים “סרט קולנוע”? ובמילים אחרות, למה “דיסטורשן” מועמד ו”המסע הארוך” לא? למה “אריה” כן ו”היתה לי ילדות נפלאה” לא? בשנים בהם יש ריבוי סרטים, האקדמיה צריכה לנקוט בגישה מצמצמת ולכלול בתחרות רק סרטים שהופצו בבתי קולנוע (ולא בעפולה, בתל אביב), ולא הסרטים שהופקו (חלקם, וכולם יודעים את זה, עשויים שלא לצאת להפצה לעולם). זה לא רק ירכז את התחרות בין פחות סרטים, שיהיו בוודאי הטובים יותר, זה גם יגאל את חברי האקדמיה מאחד ההרגלים הכי דפוקים שלהם: להעניק את הפרס לסרט שעוד לא יצא למסכים (“מדורת השבט”, הפייבוריט לזכייה, יצא אמנם להקרנות בשבוע שעבר, לפני הטקס, אבל אחרי תום ההצבעה). חברי האקדמיה, הבוחלים בהצלחות של אחרים, רוצים שהצלחתו של סרט תהיה רשומה על שמם.
2. ייסוד הצבעה כפולה. חברי ההנהלה מבקשים לעיין היטב במניין הקולות של הסרטים הזוכים השנה, ואם יש להם אומץ, שיפרסמו את הנתונים בתקשורת. מה היו הפערים בין הסרטים? כמה קולות הלכו לאיבוד על 18 הסרטים שלא נכנסו לכל חמישיה? האם התחרות לא היתה הופכת הוגנת יותר אם היו מתקיימות שתי הצבעות – הראשונה לקביעת מועמדים, השנייה לבחירת הזוכים מבין המועמדים? בשנים מעל עשרה סרטים זו חייבת להיות השיטה. ההצבעה, בשיטה הקיימת כעת, חובבנית וקלה להטייה.
3. ולבסוף, איך משיגים אוסקר אמריקאי. אבל בזה כבר דשנו מספיק.

תשס”ה עמוסה
תשס”ד, בה הוצגו בבכורה 24 סרטים חדשים, היתה שנה היסטורית בקולנוע הישראלי. תשס”ה עשויה להיות צפופה לא פחות

עכשיו, כשנחתם ההסכם בין מועצת הקולנוע ומשרד האוצר, המבטיח לתעשיית הקולנוע אספקה סדירה של 58 מיליון שקל לשנה לחמש השנים הקרובות (תקציב שיממן לא רק הפקת סרטים אלה גם קיום פסטיבלים ותיפעול סינמטקים), אפשר לקוות שהקולנוענים סוף סוף יוכלו להתפנות ממאבקים פוליטיים ולהקדיש את מרצם המבורך לעשייה אמנותית (עד תשס”ח, אז צריך לחדש את הפעילות הלוביסטית כדי לוודא שהתקציב הזה יימשך לחמש שנים נוספות). כשהקולנוע הישראלי משגשג כל כך, עדיף להפנות את תשומת הלב התקשורתית אל ההישגים של כל סרט וסרט, ולא למאבקים הסיזיפיים של תעשיית הקולנוע להתקיים ברווחה תחת הפכפכותם השרירותית של פוליטיקאים ופקידי ממשל.
השנה שמתחילה מחר אמורה להיות לא פחות מסעירה מזו שמסתיימת. ראשית יגיעו לבתי הקולנוע הסרטים שכבר הוצגו השנה בפסטיבלים והתמודדו על פרסי האופיר השנה. אבל לקראת תמוז, בואכה פסטיבל ירושלים הבא, יתחיל שוב מטר של סרטים חדשים. עדיין לא ברור, למשל, מה קורה עם “סרטים מכאן”, פרויקט הקולנוע המבורך של הכבלים, ומי שאחראי כמעט מו ידיו להכפלת כמות הסרטים המופקים כאן בשנה. אבל עוד לפני סרטי הכבלים, הנה רשימה של 20 סרטים שיופקו השנה בארץ. חלקם, אגב, כבר בצילומים או בעריכות, ורובם, יש להניח, יתמודד על פרסי האופיר בקיץ הבא (אל 20 הסרטים האלה צריך להוסיף עוד כמה סרטים שיופקו באופן עצמאי, ועוד סרטים שיופקו על ידי הכבלים, ככה שגם השנה גבוהים הסיכויים לקצור יבול של בין 20 ל-25 סרטים).
הנה, בלי נדר, מחזור תשס”ה, בסדר אלפביתי.

אביבה אהובתי. שמי זרחין (“הכוכבים של שלומי”) כתב ויביים סרט המתרחש בטבריה, עיר הולדתו. אביבה עובדת בבית מלון, אבל חולמת להיות סופרת.

אדמה משוגעת שלי. דרור שאול (“מבצע סבתא”) כתב תסריט אוטוביוגרפי עליו עבד בסדנאות התסריט והבימוי של סאנדאנס.

איזה מקום נפלא. ארבעה סיפורים על עובדים זרים בסרטו של איל חלפון (“קרקס פלשתינה”).

האלוהים של מלכה. שלוש נשים בעיירה דרומית מוכת אבטלה מתכננות שוד. בימוי: ינקול גולדווסר (“מתחת לאף”). תסריט: זוהר לסקוב.

בקרוב יקרה לך משהו טוב. אחד הסיפורים האהובים עלי, מתוך ספרו של עוזי וייל “ביום שבו ירו בראש הממשלה”, בעיבוד קולנועי (רב התמהמהויות). אייל שיראי (“ציפורים בניוטרל”) מביים.

גיבורים קטנים. סרט הרפתקאות לבני נוער, על ילדה ששומעת קולות ומארגנת חבורה שיוצאת למסע הצלה. איתי לב (“חמש דקות בהליכה”) מביים על פי תסריט של ערן ב.י

חיי הלילה של קליאו. שני בחורים העובדים בניקוי כלובים בגן החיות בירושלים, מתיידדים עם הקופה קליאו. רם לוי מביים, דניאלה כרמי כתבה.

כרטיס זוגי. סרטו החדש של דורון ערן (“טאהרה”). תסריט: עופר כספי.

לרקוד. סרטו השני כבמאי של מפיק העל מארק רוזנבאום (“הבולשת חוקרת”) הוסר ברגע האחרון מהקרנות האקדמיה השנה ויוקרן בבכורה בפסטיבל חיפה הקרוב. מיטל דוהן מגלמת רקדנית בטן.

מאלקה. חלומה של משפחה מאשדוד להקים מועדון יווני, והעבר שרודף אותה. אופיר בביוף (תסריטאי “משהו מתוק”) כותב ומביים.

מוכרחים להיות שמח. סרטה העלילתי השני של ג’ולי שלז (“עפולה אקספרס”) על משפחה אומללה המנסה להגיע לתוכנית טלוויזיה שמחה.

מיכאל קליינהאוס. סיפורו של איש קטן שיוצא למסע גדול לנקמה ולצדק. התסריט של גל זייד ויעקב איילי שקראתי היה די נפלא. צחי גראד (“ג’ירפות”) מביים.

מלח הארץ. רעיון מצוין: ארבעה מילואימנקים לוקחים את האמל”ח שלהם כדי לבצע שוד (הגרסה הגברית של “האלוהים של מלכה”?). התסריט של בני ברבש, יביים אורי ברבש.

מפקד תזמורת המשטרה. עוד תסריט מקסים שיצא לי לקרוא בעבר. תזמורת המשטרה המצרית מגיעה להופעות בישראל ונתקעת בעיירה דרומית נידחת. ערן קולירין (“המסע הארוך”) כתב ומביים.

הקרב על האגרה. ה”פרנהייט 9.11″ של יוסף בראל? סרטם המסקרן של דורון צברי ואורי ענבר הוא לכאורה דוקומנטרי, אבל הוא משלב עלילה דרמטית מתוסרטת וקטעי אנימציה (של דודו גבע) כשהוא מנסה לחשוף את האמת האיומה מאחורי רשות השידור. צפוי בלאגן.

קרוב לבית. דליה הגר ביימה סרט התבגרות מקסים בשם “קיץ אצל אריקה” שמעט מדי אנשים ראו. עכשיו היא חוזרת, בשיתוף וידי בילו, לבימוי דרמה על שתי חיילות המשרתות במג”ב ירושלים.

רחמים. צביקה הדר מגלם לוזר ששוכר רוצח שכיר שיהרוג אותו. מביים אקי קאוריסמ… סליחה – יניב אמודאי.

שלוש אמהות. סרטה של דינה צבי-ריקליס על שלוש אחיות.

תה ואורז. חנן פלד, תסריטאי בדרך כלל, מביים סרט אישי על התבגרותו של נער במשפחה של ניצולי שואה בתל אביב של ראשית שנות ה-60.

תענוג הלבבות. שחקנית פופולרית מתמודדת עם סרטן הדם. הקאמבק של ג’אד נאמן.

========

אחרית דבר, 2008: רשימה מפתיעה של סרטי 2005, לא? קודם כל קצת סדר: ל”אדמה משוגעת שלי” הורידו את ה”שלי”; “תה ואורז” הפך ל”מר ולדהיים היקר” ואז ל”מכתבים לאמריקה”; ה”אלוהים של מלכה” הפך ל”אין לה אלוהים”; “תענוג הלבבות” הפך ל”נוזהת אל-פואד”; “מיכאל קליינהאוס” הפך ל”תנועה מגונה”; “מפקד תזמורת המשטרה” הפך ל”ביקור התזמורת”, ו”הקרב על האגרה” הפך ל”המדריך למהפכה” והוא עדיין בעריכות. ולאן נעלמו “מאלקה”, “כרטיס זוגי” ו”חיי הלילה של קליאו”?
ובאופיר: “מדורת השבט” זכה.

3 תגובות ל - “מן הארכיון: לקראת פרס אופיר 2004”

  1. אבינתן 19 ספטמבר 2008 ב - 12:01 קישור ישיר

    שתי הערות:

    בנוסף לכמות העותקים שקידמו את הצלחת הסרט “סוף העולם שמאלה” (ואני לא אכנס לויכוח על איכויותיו של הסרט עצמו.)היה נעים לגלות שכמעט (או כל) עותקי הסרט נשאו כתוביות בעברית והפכו אותו נגיש ל 700.000 כבדי שמיעה בארץ.

    אחת הסיבות שבגינן אני חבר אקדמיה היא ההזדמנות לשנות. אני באופן קבוע מצביע עבור אחד או יותר מהאנדרדוג שמועמדים בקטגוריות השונות.(אבל רק אם באמת, אבל באמת מגיע להם!) אני ממליץ לקולנוענים צעירים להצטרף לאקדמיה ולתרום לשינוי ופלורליזם.
    (תנאי סף הקבלה סבירים והעלות- רק 250 ש”ח לשנה, מה שמקנה לכם את הזכות לצפות בתוצרת הקולנועית השנתית ללא תשלום נוסף וכמובן אפשרות להשתתף ולהשפיע)

  2. אורי 1 19 ספטמבר 2008 ב - 14:42 קישור ישיר

    1. שנת 2004 ללא ספק הייתה השנה הטובה ביותר לקולנוע הישראלי מאז שנוסדו פרסי האקדמיה. באמת שהכמות הובילה לאיכות. מספיק היה להסתכל על רשימת השחקנים המועמדים בקטגוריות השונות – היו שם כמעט כל השחקנים המובילים בארץ בתפקידים מצוינים. לא פלא שסרטים חביבים מאוד כמו “חלומו של הנרי”, “סיפור קיץ” או “אהבה קולומביאנית” כמעט ולא קיבלו שום מועמדות. אפילו “האושפיזין” לא היה מועמד לפרס הסרט הטוב. גם הטקס הטלוזיוני היה סביר. המצלמות היו מכוונות על המועמדים כשהכריזו על הפרסים, אבי קושניר המנחה היה טוב ודובר קוסאשוילי סיפק מיני שערוריה כשתהה על הבימה למה “ללכת על המים” מועמד לפרס הסרט ו”סוף העולם שמאלה” לא, כאשר גל אוחובסקי מביט בו בפליאה ממקום מושבו באולם. אפליו בקטגוריית המלחין היו שמות גדולים – אלון אולארצ’יק, עברי לידר, אסף אמדורסקי. מה נאמר – כן ירבו שנים כאלו.

    2. הרשימה של סרטי 2005 הייתה מאוד אופטימית. לרוב הסרטים לקח זמן רב מאוד עד שהגיעו לאקרנים, אם בכלל.

  3. מיקה 20 ספטמבר 2008 ב - 3:56 קישור ישיר

    תראו איך ארבע שנים יוצרים פרספקטיבה – האם מדורת השבט הוא הסרט הזכיר מהשנה הזאת? לדעתי כבר עכשיו אפשר לאבחן שאושפיזין, סוף העולם שמאלה, ואהבה קולומביאנית מצליחים היום הרבה יותר להפוך לחלק מהותי מהתרבות הישראלית (בהקרנות בטלוויזיה, ב DVD, בהטמעת מושגים לתרבות). מדורת השבט הוא סרט אוסקרים ישראלי, וככזה הוא חולף. זה נכון למרבית הסרטים שזוכים בשנים האחרונות באוסקר הישראלי. יוצא דופן בהקשר הזה הם כנפיים שבורות וחתונה מאוחרת. מרבית הסרטים האחרים שזכו לא נכנסים לקאנון התרבותי שלנו.


השאירו תגובה