תואר אקדמי

זו השנה הטובה ביותר אי פעם לקולנוע הישראלי. האם זו תהיה השנה הרעה ביותר לאקדמיה הישראלית לקולנוע?

פורסם ב”העיר”, 5 באוגוסט, 2004

ביום ראשון הקרוב, 8 באוגוסט, יישלחו טפסי הצבעה לכ-600 חברי האקדמיה הישראלית לקולנוע. תשעה ימים אחר כך, ב-17 לאוגוסט, אמורים כל הטפסים הממולאים להגיע חזרה למשרדי האקדמיה, שם יתחיל תהליך ספירת הקולות על ידי רואה חשבון ועורך דין בלתי תלויים. מכאן תתחיל המתנה מורטת עצבים של למעלה מחודש, עד שב-27 בספטמבר, בטקס שיתקיים במשכן לאמנויות הבמה, יוכרזו שמות הזוכים. טקס פרסי האקדמיה, שיתקיים בין יום כיפור לסוכות, יביא אל שיאה שנת קולנוע ישראלי חסרת תקדים, בה יתמודדו לא פחות מ-23 סרטים עלילתיים באורך מלא על התואר “הסרט הטוב של השנה”.

אבל לא רק כמות הסרטים הופכת את השנה הזו לכה יוצאת דופן, אלא גם איכותם. בשבועיים האחרונים ניסיתי להשלים במרץ רב את הצפייה בכמה שיותר מהסרטים הישראליים שהופקו השנה, ועד כתיבת שורות אלה – הקרנות האקדמיה ממשיכות להתקיים עד סוף השבוע הבא – צפיתי ב-18 מתוך 23 הסרטים המועמדים. והנה רעידת האדמה: נהניתי מרובם. בעולם הקולנוע, בארץ כמו בכל שאר העולם, בו נהוג לצפות לעשרה אחוז של תוצרת מוצלחת, הגעתי למצב בו חמישים אחוזים מהסרטים בהם צפיתי היו טובים מאוד. 20 אחוז היו ממש מצוינים. למעשה, חוץ מ”אבנים” לא היו פדיחות נוראיות וכמעט לכל סרט היה ערך כלשהו, בין רגשי או אמנותי. יותר מזה: עם 23 סרטים בשנה תפוקת הקולנוע בארץ לפתע נראית בריאה להפליא – די מדהים שהקולנוע הישראלי עבר משיתוק מוחלט, ממצב של צמח נטול הכרה, ליכולת ריצה בסטנדרטיים אולימפיים תוך שלוש שנים. עם 23 סרטים כל כך מגוונים, ולהבדיל משנה בה נוצרים סרטים בודדים בה כל סרט אמור לייצג בעצמו את כל הקולנוע הישראלי – פתאום יש מקום לכולם. לשוברי הקופות, לצד הסרטים האישיים-אזוטריים שלא מביאים קהל; סרטי הנוסחה המסחריים פסאודו-הוליוודיים לצד הגיגים קולנועיים חמורי סבר הקורצים לאירופה; סרטים של יוצרים צעירים ומלוטשים, מול סרטים של במאים ותיקים; קומדיות מול טרגדיות; סרטים על תל אביבים תלושים מול כאלה על דתיים ירושלמיים (ויש שניים כאלה השנה); סרטים המתקיימים בהווה, מול כאלה הממוקמים בעבר (יש השנה שלושה סרטים תקופתיים, שניים מהם ממוקמים בתחילת שנות השמונים); סרטים המתקיימים בבועה, מול כאלה בעלי מחויבות פוליטית וחברתית; ריאליזם מול אסקפיזם; סרטים העוסקים בנקודת התצפית הציונית, מול אלה העוסקים בנראטיב הפלסטיני. הכי מרגש מבחינתי: השנה צולמו שני סרטים בפריים סינמסקופי (“הכלה הסורית” ו”עטאש”). זה כל כך יפה, כל כך קולנועי, שאי אפשר אלא להתפלל שזה יהפוך לטרנד הבא בקולנוע הישראלי ונראה כאן יותר ויותר סרטים מצולמים במסך רחב.

והמדהים עוד יותר הוא שנראה שהקהל בארץ מתחיל לשים לב שמשהו השתנה. על פי נתוני קרן הקולנוע הישראלי בשנת 2003 הגיעו כמעט 600 אלף צופים לסרטים ישראליים בבתי הקולנוע. זה סכום כמעט כפול מכמות הצופים שהגיעו לקולנוע הישראלי ב-2001. הבדל נוסף הוא שבעוד ב-2001 כל הצופים שהגיעו לראות סרטים ישראלים הגיעו למעשה לצפות בסרט אחד, “חתונה מאוחרת”, ב-2003 הגיעו צופים ליותר סרטים. יותר ויותר סרטים חוצים את קו ה-60-70 אלף צופים, שעדיין נחשב בארץ נתון מכובד, ובהדרגה גם רף המאה אלף צופים, שנחשב לשובר קופות גאה, נראה פחות ופחות קשה להשגה. ב-2003 רק “האסונות של נינה” הביא יותר ממאה אלף רוכשי כרטיסים. השנה, נכון לסוף יולי, יש לנו כבר שני שוברי קופות (“ללכת על המים” עם כ-150 אלף צופים ו”סוף העולם שמאלה” עם 205 אלף צופים, נכון לעכשיו) ועוד שני סרטים שעשויים לגרד את המאה אלף – “אהבה קולומביאנית” (שעשוי להביא מאה אלף פלוס) ו”משהו מתוק” (שאם לא ייכשל נחרצות, אמור להביא כ-60-70 אלף איש). בהנחה ש”האושפיזין*”, שיוצא היום, יצליח להביא לבתי הקולנוע כמות נכבדת של צופים, ובהנחה שגם “מדורת השבט”, “ריקי ריקי”, “שושלת שוורץ” ו”מטאליק בלוז” יביאו בסביבות המאה אלף בין ספטמבר לנובמבר (וצריך לראות מה יעלה בגורלם של “אור”, “הכלה הסורית”, “עטאש” ו”שנת אפס”, שיש להם סיבות טובות לזכות להצלחה נאה בקופות), הולכים וגדלים הסיכויים שב-2004 יחצה, סוף סוף, מספר הצופים שקנו כרטיסים לסרט ישראלי את קו המיליון, דבר שלא קרה כאן כבר יותר מעשרים שנה. הקהל, עדיין חשדן, מגלה את הקולנוע הישראלי, והוא מעדיף את הסרטים שלו טובים, לאו דווקא עממיים. הדבר המדהים הוא שאם עד לפני שנתיים הקהל היה מגיע לסרטים ישראליים בחשש, כמי שנכווה, עכשיו המצב התהפך. נדמה שבבת אחת הקהל מגיע לסרטים ישראליים רק בגלל שהם ישראליים. קחו בחשבון שלפני שבועיים הסרט הכי קופתי בבתי הקולנוע היה “שרק 2” ואחריו “סוף העולם שמאלה” ואחריו “ספיידרמן 2”. בשנים של “חתונה מאוחרת” ו”כנפיים שבורות” התחרה הקולנוע המקומי עם סרטי ארט האוס איכותיים, ועכשיו הוא כבר מביס בלוקבאסטרים הוליוודיים.

עם כל סרט חדש אני שומע ממפיקים ומאנשי הקרן ש”הסרט הזה מביא אנשים שמעולם לא היו בסרט ישראלי לפני זה”. “ההסדר” הביא לקולנוע את חובשי הכיפה הסרוגה, “חתונה מאוחרת” הביא גדודים של יוצאי גרוזיה, “אהבה קולומביאנית” פונה – לראשונה זה שנים – לקהל צעיר. ואולי “האושפיזין” יביא לקולנוע קהל חרדי. יש תחושה קלה של אופוריה כי נדמה שהבמאים סוף סוף הבינו שיש קהל שצופה בהם והם יוצרים סרטים קומוניקטיביים יותר, בעלי עוצמה רגשית רבה. ובמקביל גדלה ההשקעה הפרטית, הבלתי ממשלתית, בקולנוע המקומי. גם המפיצים, שפעם ברחו מסרטים ישראליים, רודפים כעת אחר כותרים מתוך הבנה שסרטים ישראלים, במהפך בין לילה, עושים כאן כסף.

ועכשיו כל הסרטים האלה מנסים להידחף, אל מה שהופך לצוואר הבקבוק הצפוף ביותר שאי פעם נראה בבתי הקולנוע בארץ, אל תוך רשימת מועמדי האקדמיה.

האקדמיה הישראלית לקולנוע מחלקת את מה שמכונה כאן “האוסקר הישראלי” (פרס שעדיין מחכה שימצאו לו שם משלו**) מאז 1990, אז זכה בו “שורו”. בשנותיו הראשונות זילזלו בפרס, ובעיקר בטקס שאף פעם לא נראה כמו האוסקר האמריקאי, אבל במבט לאחור מתברר שחוץ ממקרה “קרקס פלסטינה”, כל סרט שזכה בפרס האקדמיה הישראלית הפך לסרט הקופתי ביותר באותה שנה. עד השנה זה היה דבר של מה בכך: התעשייה והקהל יצרו מצב בו רק סרט ישראלי אחד יכול להצליח בשנה. ומי שזוכה באקדמיה, ובייחוד אם זכה עוד קודם בפרס וולג’ין בפסטיבל ירושלים, יהפוך גם ללהיט.

ויש דבר נוסף: כמו בתחרות מלכת היופי, גם הסרט הזוכה בפרס האקדמיה הוא זה שנשלח לייצג את המדינה ברמה הבינלאומית, ולנסות להתברג למועמדים לפרס האוסקר לסרט הזר. משיחות שקיימתי עם יוצרים, ומשיחות ששמעתי באופן אגבי, זהו פרס שהבמאים והמפיקים בארץ בכלל לא מזלזלים בו. פרס האקדמיה הישראלית הפך נחשק.

אז הנה בעיה: האקדמיה הישראלית היא זו שבוחרת את הסרט שייצג את המדינה באוסקרים. אך בעוד מצב הקולנוע הולך ומשתפר בהדרגה לאורך שנות התשעים, ואחרי שהוא עובר מהפכה של ממש משנת 2000 – בזכות חוק הקולנוע, אבל לא רק – ומתחיל לזכות לא רק לאהדת הקהל המקומי אלא גם לפרסים נחשבים מאוד בפסטיבלים בחו”ל, עדיין לא היה סרט ישראלי שהגיע למועמדות לאוסקר מאז “מאחורי הסורגים” ב-1984.

והנה התסכול הגדול: תחושת הבטן הפרטית שלי, שנצברה אחרי שנים של צפייה הן בסרטים ישראליים, הן בסרטים זרים זוכי אוסקר והן בסרטים אמריקאים, גורמת לי להאמין שבין 23 הסרטים המתמודדים על פרס האקדמיה מסתתר השנה, לראשונה, סרט שיכול להשתחל למועמדויות לאוסקר. רק מה, אין לי באמת מושג איזה סרט יכול לעשות את זה. מה שכן, אני יכול להיות די משוכנע שאני יודע אילו סרטים לא יוכלו לעשות את זה.

אז מה עושים? הסמכות לשלוח סרט ישראלי לאוסקרים מוטלת על האקדמיה הישראלית. אבל האקדמיה הישראלית כשלה בתפקיד הזה שלה מאז יום הקמתה. אולי השיטה הזאת לא עובדת? הפניתי ליו”ר האקדמיה, מרק רוזנבאום באמצעות אי-מייל מספר שאלות הקשורות בתהליכי ההצבעה. בין השאר רציתי לדעת האם האקדמיה רואה בהשגת זכייה של סרט ישראלי באוסקר האמריקאי את אחד מתפקידיה/מטרותיה/שאיפותיה? “הזכייה באוסקר האמריקאי היא אחת משאיפותיה של האקדמיה, אך לא המרכזית שבהן”, ענה רוזנבאום. והוסיף: “הזוכים בפרסי האקדמיה נבחרים בהצבעה דמוקרטית המבטאת את שיקול דעתם המקצועי של חבריה. האקדמיה סומכת על שיקול דעתם המקצועי של החברים ואינה מתערבת בשיקולי הבחירה”.

רגע לפני שחברי האקדמיה יושבים למלא את טפסי הבחירה בואו נדבר קצת על הדבר הזה שנקרא “מועמדות לאוסקר לסרט הזר” ואיך משיגים אותו. חברי האקדמיה יכולים לחשוב ש”אור” – שאחרי כל ההייפ והפרסים התגלה לא כיצירת המופת שהוא הובטח להיות – הוא סרט הישראלי הטוב ביותר שהם ראו השנה, ואולי מימיהם, אבל ל”אור” אין סיכוי לזכות במועמדות לאוסקר (וצריך לזכור שלאוסקרים נשלחים קרוב ל-60 סרטים מכל העולם, ורק חמישה זוכים במועמדות, כך שהרבה יותר קשה לזכות במועמדות מאשר בפרס עצמו). ולמה ל”אור” אין סיכוי? כי הסרט שנשלח צריך להיות קל לעיכול לעיניים אמריקאיות-הוליוודיות, או במילים אחרות, הוא צריך להיות דומה לסרטים שכבר זכו. דבר שני: רצוי מאוד שהוא גם יגיע עם מפיץ אמריקאי מאחוריו, כי האוסקרים – כולם כבר יודעים – הם הפרסים המוענקים לקמפיין הטוב ביותר, ולאו דווקא לסרט הטוב ביותר.

מצפייה ב-18 מתוך 23 הסרטים המועמדים השנה אין לי ספק ש”מדורת השבט” ירגש צופים באמריקה כשם שהוא ירגש אותם כאן, ש”עטאש” יזכה לביקורות נלהבות מאוד בעיתונות האמריקאית, ש”אור” יזכה להערכה ביקורתית רבה בזכות המשחק. אבל לסרטים האלה – ואני אומר את זה תוך הימור רציני – אין באמת סיכוי באקדמיה. יש, לדעתי, רק שלושה סרטים עם סיכויים: “ללכת על המים”, “סוף העולם שמאלה” ו”הכלה הסורית”. אם מטרת הבוחרים באקדמיה היא לשלוח להוליווד נציג עם סיכוי, אלה המועמדים היחידים השנה. והנה גם נימוקים.

“ללכת על המים” הוא היחיד מבין השלושה שכבר מגיע להוליווד עם מפיץ, ואחרי שכבר הוקרן בפסטיבל ברלין וזכה לכיסוי תקשורתי נאה. בספטמבר הוא יוקרן גם בפסטיבל טורונטו, הזוכה לסיקור נרחב מאוד בהוליווד. ההפצה של “ללכת על המים” תיעשה במשותף על ידי חברת גולדווין וחברת “רודסייד אטרקשן”. שתיהן חברו השנה להפיץ גם את “Supersize Me”, הסרט התיעודי השני הכי קופתי אחרי “פרנהייט 9.11”. אתם יכולים להיות בטוחים שהם יבנו קמפיין מטורף למדי לסרט התיעודי, בניסיון לגזול ממייקל מור זכייה שנייה. המאמץ הזה עשוי להשתלם ליוצרי “ללכת על המים” שעשויים ליהנות מהשוונג השיווקי האדיר של החברה הצעירה הזאת. העובדה שגל אוחובסקי, התסריטאי והשותף להפקה, הוא גם עיתונאי מאוד תעזור לסרט לקראת גלובוס הזהב (והידידות שלו עם ג’ודי סולומון, לשעבר יו”ר תא העיתונאים הזרים בהוליווד בוודאי לא תזיק). מועמדות לגלובוס הזהב תיתן לסרט הזה יתרון משמעותי, אך לא מוחלט. יתרון נוסף הוא שהסרט לא רק מהנה, הוא גם בנוי בתבנית המוכרת היטב לצופה האמריקאי. למעשה, צופים נוצרים אמורים להתלהב ממנו יותר מצופים יהודים. אך כאן גם מסתתר החיסרון העיקרי של הסרט: הוא אולי הוליוודי מדי. הוא לא דומה לאף סרט שאני זוכר שזכה באוסקר על הסרט הזר והעובדה שיש בו גם סוכן מוסד ישראלי (לא פוליטיקלי קורקט) וגם הומו מחייבת את חברי הוועדה הבוחרים במועמדים להיות בה בעת נורא ליברליים, אבל גם נורא פרו ישראליים. משהו כאן לא מסתדר.

“סוף העולם שמאלה” סובל מבעיות הפוכות לגמרי. זה סרט אוסקרים קלאסי. הוא בנוי לחלוטין בפרדיגמה ההוליוודית. זהו המשך ישיר למלודרמות תקופתיות אחרות שזכו באוסקרים, מ”אי שם באפריקה” הגרמני, דרך “הפיתוי הכי יפה של חיי” הספרדי ועד “מדיטרנאו” האיטלקי. כמו כן, זהו כרגע הסרט הישראלי הכי קופתי של השנה, ובשנים קודמות תמיד הסרט הכי קופתי הוא זה שייצג את ישראל באוסקרים. הבעיה היא שהוא כרגע נמצא ללא מפיץ אמריקאי, וזה בעייתי. בשבוע שעבר שלח אנתוני ברגמן, מפיק “שמש נצחית בראש צלול” שביקר בפסטיבל ירושלים האחרון, אי-מייל לג’ייסון רזניק בפוקוס פיצ’רז בו הוא ממליץ לו בחום לשקול לרכוש את “סוף העולם שמאלה” להפצה אמריקאית. אם פוקוס אכן תרכוש את הסרט, שיוקרן בספטמבר בפסטיבל הקולנוע של ה-AFI בלוס אנג’לס, זה יהיה הישג אדיר. פוקוס פיצ’רז הם כרגע הקמפיינרים הכי טובים באוסקרים, אחרי שהשיגו זכיות מפתיעות לרומן פולנסקי על בימוי “הפסנתרן”, לפדרו אלמודובר על התסריט ל”דבר אליה” ולסופיה קופולה על התסריט ל”אבודים בטוקיו”. אם הסרט יזכה בפרס האקדמיה בארץ ופוקוס פיצ’רז יקנו אותו, ההשתלבות שלו בין חמשת המועמדים לאוסקר נראית די מובטחת (וקחו בחשבון ששמו של נשר אינו זר לאנשי התעשייה בהוליווד). אבל הבעיה האמיתית היא שממה שאני קולט בשטח, חברי האקדמיה בארץ לא נורא ששים לחלק לסרט הזה פרסים. יש ללא מעט אנשים בטן מלאה על נשר – חלקם מקנאה על התנהלותו הכמו הוליוודית בארץ, וחלקם באמת סוחבים מטענים כאלה ואחרים, מפעם ואף מהיום – והם ינסו למנוע בגופם זכייה שלו בפרס.

הסרט השלישי הוא מה שקוראים בהוליווד “הסוס השחור”, זה שיפרוץ קדימה אחרי שהפייבוריטים ייכשלו. “הכלה הסורית” של ערן ריקליס הוא סרט שונה לחלוטין מהשניים הקודמים, אבל הוא יזכיר לאמריקאים את “שטח ההפקר” שכבר זכה, וסרטו של ריקליס אף טוב ממנו. הסרט נראה מצוין (סינמסקופ, זוכרים?) והוא גם נכון-פוליטית וגם מרגש להפליא. יש לו יתרון נוסף בקרב חברי האקדמיה בארץ: נוצר כאן מין נוהג משונה בו חברי האקדמיה מעדיפים – ושמעתי כמה מהם אומרים את זה מפורשות – לתת את הפרס לסרט ישראלי שעוד לא יצא להקרנות מסחריות, ובכך לעודד ולקדם אותו. זה נוהל מחורבן למדי – שיגיע אל קיצו אם אי פעם האקדמיה תשנה את התקנון ותאפשר התמודדות בתחרות רק של סרטים שהופצו מסחרית בבית קולנוע תל אביבי בשנה החולפת, ולא של כל הסרטים שהופקו – אבל אם הוא אכן תקף מתחת לפני השטח, הרי ש”הכלה הסורית” עשוי להיות מועמד מוביל. רק מה, הוא כרגע נטול מפיץ אמריקאי. זה עשוי לסתום את חלום האוסקר האמריקאי לשנה זו.

הפתרון המתבקש הוא, אם כך, פשוט לפצל את הבחירה. הסרט הזוכה בפרס האקדמיה יהיה הסרט שהמצביעים חושבים שהוא היה הטוב ביותר. ובמקביל תתקיים הצבעה נפרדת לבחירת הסרט שייצג את תעשיית הקולנוע הישראלית באוסקרים. זה לאו דווקא יהיה הסרט שהאקדמיה הכי אהבה, אלא הסרט שהיא מאמינה שסיכוייו גבוהים יותר (ולמשל, בשנה שעברה נדמה היה שסיכוייו של “מסעות ג’יימס בארץ הקודש” היו טובים יותר מאלה של “האסונות של נינה”, אך הוא לא קיבל את ההזדמנות). אם האקדמיה רושמת את בחירת הסרט המתמודד באוסקר כאחד ממטרותיה – גם אם לא המרכזית שבהן – היא בוודאי צריכה להרגיש די רע עם עצמה על הכישלון המתמשך בהשגת מטרה בלתי מרכזית זו. אולי צריך לקחת את זה כפרויקט של גוף אחר – אולי של קרנות הקולנוע השונות, אולי של איגוד המפיקים. אולי צריך להקים צוות מומחים: להביא הנה אנשי הפצה אמריקאים שיבחנו את הסרטים מנקודת מבט חיצונית, נטולת אינטרסים וחישובים פנימיים, אלא רק על סמך סיכויי הזכייה של כל סרט במועמדות. כשאני מציג בפני רוזנבאום את השאלה האם לא עדיף לנתק את הבחירה בסרט הטוב ביותר מהבחירה בנציג ישראל באוסקרים הוא עונה: “לדעתנו, הבחירה של הסרט הטוב ביותר על ידי חברי האקדמיה משקפת גם את היותו בעל סיכויים הטובים ביותר בתחרות האוסקר. כדאי לבחון אם המצדדים בבחירה על ידי ועדה מתייחסים כולם לאותו סרט, או המדובר בסרטים שונים, שלדעת יוצריהם, הם, ורק הם, בעלי הסיכוי הטוב ביותר”.

וכשאני שואל האם לא הגיע הזמן להוציא את סמכות הבחירה בסרט שיישלח לאוסקר מידי האקדמיה, כותב רוזנבאום: “מדי שנה יש מי שמעלה שאלה זו מכיוון יוצרי הסרטים שכנראה מרגישים שאין להם סיכוי לזכות. לטענתם של יוצרים אלה אם הייתה הבחירה נעשית בידי ועדה ממונה, ששיקוליה אחרים, ללא ספק, הם היו נבחרים לייצג את ישראל ואף זוכים באוסקר. טענה זו אינה נסמכת על שום עובדה מוצקה. ולראיה, יוצרים אלה ניגשים באופן עצמאי לתחרות גלובוס הזהב וגם שם אין הם זוכים. האקדמיה הוקמה על ידי אנשי התעשייה עצמה, וזאת בתגובה לחוסר ההצלחה בבחירת הסרטים על ידי אותן הוועדות שפעלו טרם הקמת האקדמיה ובחירותיהם הונחו על ידי שיקולים לא ברורים”.

מה שהופך את שנת 2004 משנה היסטורית לשנה בעלת פוטנציאל להיות מתסכלת למדי. נכון לעכשיו לא מסתמן פייבוריט לזכייה. אפילו פרס וולג’ין, שהיה בעבר מעין גלובוס הזהב מקומי המתפקד כמנבא הזכייה בפרסי האקדמיה, חילק את הפרס לשני סרטים: “אור” ו”עטאש”. שניהם כבר חזרו מפסטיבל קאן עם פרסים. “עטאש”, בעיני, הוא הטוב מביניהם (ובהרבה), אבל “אור” ינסה למצב את עצמו כ”חתונה מאוחרת” של השנה (ואלה הרגעים בהם העובדה שיו”ר האקדמיה הוא גם מפיק מתחרה בתחרות היא הכי בעייתית). אם בשנים קודמות קל היה לזהות את הסרט הטוב של השנה, הרי שהפעם הבחירה נדמית כמעט רנדומלית. עם 600 בעלי זכות בחירה – מתוך 705 חברי אקדמיה רשומים – נדמה שלכל אחד מהם יש קשר, ישיר או עקיף לאחד הסרטים. האם לא יווצר מצב בו הסרט עם הכי הרבה אנשי צוות הרשומים באקדמיה הוא זה שיזכה?

זו השנה בה מתגלות המגרעות המביכות בתקנון האקדמיה. זהו תקנון שנכתב בשנים בהם תפוקת הקולנוע הישראלי עמדה על בין חמישה לשמונה סרטים. בשנים כאלה הגיוני היה להציג את כל הסרטים כמועמדים. ולכן הפרסים נקבעים על סמך הצבעה אחת. כל 23 הסרטים מועמדים. אחרי ספירת הקולות מתפרסמת לקראת הטקס רשימת המועמדים הסופיים. אלה לא באמת המועמדים, אלא חמשת הסרטים שזכו במירב הקולות על פי סדר הא”ב. הזוכה כבר ידוע, אך לא מפורסם. בטקס פשוט יוקרא שמו. באקדמיה האמריקאית, למשל, מתקיימות שתי הצבעות. הצבעה אחת לפיה נקבעים חמשת המועמדים הסופיים. ואז הצבעה שניה לקביעת הזוכה בין המועמדים. זה עוזר פעמיים: גם מאפשר שיקול דעת נוסף, אבל הכי חשוב – מונע בזבוז של קולות אבודים, של כל אלה שהצביעו לעשרות הסרטים האחרים.

השנה, עם 23 סרטים, היה נכון להתחיל שיטת הצבעה כפולה. מי שייפגע במיוחד מהעובדה שתתקיים הצבעה אחת הן השחקניות. מהיאם עבאס ב”הכלה הסורית” דרך נטע גרטי ורובי פורת שובל ב”סוף העולם שמאלה” ועד דנה איבגי ב”אור” ושרה אדלר ב”שנת אפס”, זו היתה שנה מופלאה לשחקניות בקולנוע הישראלי. הצבעה כפולה היתה עוזרת לחברי האקדמיה להעיף מבט חוזר בסרטים ובתפקידים האלה, ולבחור באופן ממוקד יותר. בנושא הזה לרוזנבאום דווקא יש בשורה: “בשנה הבאה”, הוא כותב, “תשקול הנהלת האקדמיה אופציה של הצבעה כפולה. יחד עם זאת, קיים החשש כי בסבב ההצבעה השני, תקטן כמות המצביעים באופן משמעותי ותצטמצם לבעלי עניין בלבד, כיוון שיוצרים מאוכזבים מאי בחירתם לחמישיות יאבדו עניין ולא יצביעו כלל***”.

מה שמתברר כאן, שוב ושוב, הוא שהבעיה הגדולה עם פרסי האקדמיה הם חברי האקדמיה, שנדמה שהם רק מנסים לקדם אינטרסים אישיים, במקום להבין שקידום האינטרס הכללי, ייטיב גם עם האינטרס האישי לטווח הרחוק יותר.

ובישיבתה הבאה של הנהלת האקדמיה כדאי לה גם לבחון מחדש את הסעיף בתקנון האוסר הגשת מועמדות של איש צוות או שחקן שאינו תושב ישראל. זה הרי אבסורד שהממסד הקולנועי בארץ כל כך מטפח את נושא הקופרודוקציות, ואין ספק שחמש הקופרודוקציות שהופקו השנה בארץ בשיתוף אנשי צוות זרים, הקפיצו את הרמה של התעשייה כאן, ואילו האקדמיה לא מאפשרת להעניק פרסים לאלה שהצטיינו בסרט ישראלי, רק על בסיס לאום ומקום מגורים. וכך אין סיכוי שקנוט ברגר (“ללכת על המים”), ז’אן בן-גיגי (“סוף העולם שמאלה”), והצלמים של “הכלה הסורית”, “אור” ו”אבנים” יזכו בפרס. זה כמעט בלתי הוגן.

אם בשנים קודמות האקדמיה תפקדה כמין חותמת גומי, מין מקהלת מתלהבים המעניקה הכשר ברור מאליו לסרט הטוב היחיד, פחות או יותר, שהופק כאן, השנה פתאום אנחנו מגלים שבעוד הקולנוע הישראלי התבגר וחשף בעצמו צדדים מגוונים ומלהיבים, האקדמיה נחשפת כגוף מסורבל ונטול אג’נדה. לשאלתי “מה עושה האקדמיה חוץ מלחלק פרסים” משיב רוזנבאום: “האקדמיה היא ארגון-על של יוצרים ועוסקים בקולנוע הישראלי וחברים בו למעלה מ-700 חברים. האקדמיה מקיימת שתי תחרויות ושני טקסים מדי שנה: האחד בתחום היצירה הקולנועית והשני בתחום היצירה הטלוויזיונית המקורית. בנוסף, פועלת האקדמיה באורח נמרץ לקידום מעמדו של הקולנוע בתחום החקיקה והתמיכה הממשלתית ועושה לגיוס שדולה תומכת הן בממשלה ובכנסת והן בקרב גופים ציבוריים”. הבשורות הטובות הן שסוף סוף יש אקשן. לא משנה איזה סרט ייבחר כזוכה ב-27 בספטמבר זו תהיה הפתעה, בין אם זה יהיה “סוף העולם שמאלה”, “ללכת על המים”, “שנת אפס”, “הכלה הסורית” או “מדורת השבט****”. השאלה היא האם חברי האקדמיה מודעים לכך שבבחירתם הם למעשה מעצבים את פני הקולנוע הישראלי – ומייצרים מין חלון ראווה הפונה גם לקהל בארץ, אבל גם לקהל בחו”ל – נשארת בינתיים פתוחה.

ואולי זה נושא מהותי מדי מכדי להשאיר אותו לבחירה ספונטנית. אולי גם כאן כדאי להתחיל לנהל קמפיינים שיווקיים הפונים רק לבעלי זכות הבחירה, והמזכירים להם מה היו הסרטים הטובים ביותר. מכיוון שהשיקול “לאיזה סרט יש הכי הרבה סיכויים לזכות במועמדות לאוסקר בהוליווד” נראה לי זר למדי בתוך מערך השיקולים בבחירה, אולי הדרישה להפרדה בין הפרסים צריכה לבוא מקרב חברי האקדמיה. עם כל המלחמות שמנהלים הקולנוענים נגד הממשלה וגופי השידור, זמן הבחירות האלה היא הזדמנות אולי לקיים בדיקה מחודשת של האקדמיה עצמה ודרכי תפקודה. לא של ההנהלה, לא היושב ראש, אלא של חברי האקדמיה, שפעם בשנה ממלאים טפסים בלי שברור חד משמעית אם הם מודעים להשלכת מעשיהם.

ובכלל, המונופול של האקדמיה על נושא פרסי הקולנוע נראה השנה מצער במיוחד. זו היתה צריכה להיות השנה בה איגוד הבמאים צריך להשיק פרס משלו, אולי גם איגוד המבקרים. כולם, לקראת ראש השנה, צריכים לפרסם את בחירתם בסרט הישראלי הטוב ביותר. אולי כולם יבחרו בסרט אחד, אבל בהנחה שלא, המגוון העצום של הסרטים המעולים שנעשו כאן השנה אולי יגיע גם לתשומת לב הקהל – ההוא שבשבילו בכלל עושים את כל הסרטים האלה.

 

======================================

הערות, 2007:

*) בסופו של דבר נמכרו בשנת 2004 1.5 מיליון כרטיסים לסרטים ישראליים. 450 אלף מתוכם ל”סוף העולם שמאלה”. “האושפיזין” הביא 200,000 צופים. “מדורת השבט”, “אהבה קולומביאנית” ו”ללכת על המים”: 150,000 כל אחד. “הכלה הסורית” 100,000. כל השאר לא חצו את רף 50,000 הכרטיסים.
**) שנה אחר כך נקבע שמו של הפרס כ”פרס אופיר” על שמו של שייקה אופיר.
***) השנה (2007) מתקיימת בפעם הראשונה הצבעה כפולה.
****) “מדורת השבט” זכה. “סוף העולם שמאלה” בכלל לא הגיע לחמישיה הראשונה.