בשיר המקורי של פוליס השורה היא "כל נשימה שאת לוקחת, אני אצפה בך". אחרי הצפייה ב"שיטת השקשוקה" של מיקי רוזנטל ואילן עבודי התחושה היא שמכל נשימה שאנחנו לוקחים, סמי עופר עושה כסף. השימוש של עבודי באילוסטרציות אנימציה (בהפקת סטודיו פוליגון, ידידי הבלוג) יוצר המחשה צלולה מאוד של הסבך העסקי האינסופי שבסיסו חוזר על עצמו: ישראל היא מדינה חלמאית שהחליטה למכור את נכסיה לכל הממעט במחיר, ואיכשהו חבורה קבועה של גבירים היא הרוכשת הקבועה. הצפייה בסרט עוררה בי כמה מחשבות:

שיחזור קומיקס של פגישת דירקטוריון בחברת החשמל עם אלי לנדאו, מתוך "שיטת השקשוקה"

1. רוזנטל לא חתר לשם אבל בסופו של דבר רק על זה חשבתי: מה מניע את משפחת עופר? חוששני שלמרות הכל הסרט הזה לא שכנע אותי שסמי עופר אחיו ובניו פועלים מתוך כוונות של רוע לב וזדון. אז מה מניע אותם? רק בצע כסף? זהו, האם זה סיפור על האופן שבו תאוות בצע יוצרת מגלומניה וגאוותנות? ובסופו של דבר, אם אני צריך לעשות אנליזה לעופרים היא זאת: הם גאים מדי. והגאווה הזאת מעוורת אותם ומסתירה מעיניהם את קיומם של בני אדם שלא הצליחו לקנות פנטהאוז לידם באולימפוס. ובכל זאת, אני סקרן לפצח את הצד האנושי בסיפור: למה סמי עופר, בגיל 86, ממשיך לטרוח כל כך הרבה על איסוף עוד ועוד ממון, למה כל מה שיש לו לא מספיק לו? למה הוא לא מניח לילדים לעבוד והוא נשען לאחור ויוצא לפנסיה או מתעסק בפילנתרופיה (ולא, רבותי, פילנתרופיה אינה הקמת מבני ענק בעבור הנצחה מונומנטלית וגאוותנית של שם התורם. אלא זה באמת לתת כסף, מתוך עניינים של חשבון נפש והרהורים על מהות החיים, לאלה שלא שפר עליהם מזלם כמוהו, ומתוך הבנה שבעולם הבא לכל הכסף הזה אין שום משמעות, אבל למעשים טובים כן).
2. סמי עופר לא לבד. הסרט "שביתה" של אסף סודרי ואמיר טאוזינגר שטח טענות דומות, כמעט זהות, על אריה גנגר. במילים אחרות, יש כאן קהילה של אנשים – ורוזנטל ממפה את הרשימה בחטף מדי – שהמדינה בבעלותם והפוליטיקאים למעשה עובדים עבורם. כל אחד מהם שווה סרט כזה. זו לא תהיה סדרה ארוכה מאוד.
3. משפחת עופר מקבלת ייעוץ תקשורתי איום ונורא. כל ההתמודדות שלה עם התקשורת, מאז פרשת מוזיאון תל אביב ועד בכורת הסרט הזה, הוא מחפיר. הם נובחים, מאיימים, משדרים מידה שווה של אדנות ובהלה. אדם באמת חזק לא זקוק לזה. אנשים חזקים מטפלים בצרות שלהם בשקט. האופן גדוש האגו (ושוב, הגאוותנות) בו גם עידן עופר וגם סמי עופר מתמודדים עם רוזנטל כשהוא עושה להם אמבוש מעיד על חוסר תבונה תקשורתית מצדם. בהתנהגותם הם רק הופכים למטרות אטרקטיביות עוד יותר.
4. כשראיתי את הסרט "שביתה" הייתי בבעיה: כמי שצדק חברתי מעסיק אותו הסרט הזה היה מדהים, מסמך אנושי, חברתי, כלכלי ולאומי נדיר ואמיץ, המציג את האנשים שנרמסים על ידי גלגלי השיניים של תיעוש מואץ שלא דופק חשבון, לא לסביבה ולא לפועלים. אבל מבחינה קולנועית הסרט ביאס אותי. אני הרי בא מביקורת הקולנוע לא מ"דה מרקר" והאופן הוויזואלי בו מועברות הטענות חשוב בעיני לא פחות מהאופן המילולי. אלא שסודרי וטאוזינגר עשו אז החלטה: הם האמינו שחומרי הגלם שצילמו בשלב התחקיר היו כה חזקים שאין טעם להשקיע בשיחזורים מיופייפים. הם בחרו בישירות, בספונטניות ובכנות. זה נתן לסרט עוצמה רבה, אכן. אבל מבחינתי זה לא היה סרט אלא מגאפון: מכשיר הגברה לשיווק רעיונות ומצוקות. לכן הוקסמתי מהעובדה ש"שיטת השקשוקה", שהיה יכול לבחור בכיוון הזה, השקיע מאמצים רבים להישאר קולנועי. בסרט כזה יהיו שיגידו שזה מאמץ שווא, אבל אני חושב שזה רק משדרג את העסק. השילוב בין צילום תיעודי פרופר, מהסוג הכי טלוויזיוני ופשוט, ומולו קטעי אנימציה מזנים שונים, ועריכה שבונה את הטיעונים קומות-קומות, יוצר סרט בו בכל פעם שנדמה שזה הכל מתברר שיש עוד נתון שיפתיע/יכעיס/יתסכל אותנו עוד יותר, במדינה החלמאית בה אנחנו חיים.
5. בסופו של דבר: אין שום פגם במשפחת עופר (חוץ מיוהרה). המדינה מספקת להם הזדמנויות והם לוקחים אותן. אני מניח שכל אחד מאיתנו, אם היו מציעים לו מפעל כימיקלים ב-50 מיליון דולר ובבנק יש לו 500 מיליון דולר, היה חוטף את המציאה. הבעיה היא עם המדינה ורפיסותה מול עניינים של משאבים לאומיים והגנה על הסביבה האזרחים ובריאותם. אבל מה שהסרט מתאר היטב זה שזה דיל משתלם לכל הצדדים, חוץ מאשר לנו: הגבירים מממנים לפוליטיקאים את הקמפיינים, תורמים מוסדות לעיריות בהן ממוקמים עסקיהם, ובתמורה זוכים להקלות מפליגות בעסקיהם. כשפקיד במשרד האוצר נותן למשפחת עופר הקלה השווה מאות מיליוני דולרים הוא אומר לעצמו "זה לא הכסף של אבא שלי". כדעידן עופר מקבל את ההקלה הזאת ומפקיד אותה בבנק הוא אומר לעצמו "זה כסף של אבא שלי". ואז – וזה הכי מצמרר – הפקיד מסיים את עבודתו בשירות הציבורי ועובר לעבוד כדירקטור אצל אחת המשפחות האלה.
6. כשיונה יהב, ראש עיריית חיפה, אומר למיקי רוזנטל שכל העניין הזה עם "הון-שלטון" הוא קשקוש, אני מאמין לו שהוא באמת חושב ככה. בגלל שאני מומחה בשפיטת אנשים על פי מראה עיניים ולא על פי הוכחות (לאו דווקא מומחה מוצלח, אגב) אני חייב להגיד שיונה יהב תמיד נראה לי אחד האנשים הישרים ונקיי הכפיים בפוליטיקה הישראלית (עד שיוכח אחרת). ומבחינתו, סמי עופר הוא צדיק אותנטי. הוא תרם לעירו איצטדיון כדורגל חדש. כראש עיר זהו הישג אדיר. אבל מה המחיר האמיתי של התרומה הזאת? האם יהב שואל את עצמו את זה? ועזבו מחיר כלכלי: מה המחיר המוסרי? כי בסופו של דבר: כשבנאדם נותן לך מתנת ענקית ומזמין אותך לחתונת נכדו אתה תחשוב עליו דברים טובים, גם אם יציגו מולך נתונים ממששיים ההפך. זה לא עניין של שחיתות, זה עניין אנושי בסיסי. אנחנו אוהבים את אלה שמיטיבים איתנו.
7. אבל יש לי גם שתי בעיות עם הסרט. האחת: הפתיח, בו מוצגות שושלות עופר ורוזנטל וצמיחתן זו לצד זו אמורה ליצור הנגדה משעשעת, אבל בפועל יוצרת תחושה לא נוחה כפליים. גם כי פתאום זה סרט על מיקי רוזנטל, והביוגרפיה הרוזנטלית היתה לי מיותרת לגמרי. אבל גם כי זה הפך את העניין של רוזנטל בעופר לעניין אישי וקצת מריר, כמי שששכל את אביו – איש עסקים ישר והגון שעסקיו קרסו ושמת מוקדם מדי בגלל עסקיו – ושבא להתחשבן בקטנוניות עם זה שהצליח, כמיו סוג של נקמה סמלית על מות האב.
הבעיה השניה: זה כבר ענין קשה יותר. "שיטת השקשוקה" הוא סרט שכל כולו בנוי על עבודת עיתונות ותחקיר, על שאלת השאלות הנכונות, על חשיפת העובדות, על הוצאת האמת לאור, על אומץ לב גדול לעמוד מול אנשים שבכוחם להיות שסתום תקשורתי. אבל האמת צריכה להיאמר: בשלושה מקרים בסרט לרוזנטל ניתנת האפשרות לעמוד מול האנשים מהם הוא דורש תשובות – מול סמי עופר ברחבת המוזיאון, מול עידן עופר בוועידת עסקים ומול מוטי עומר במעלית בעירייה – ובכל פעם כזאת בו אנחנו מקווים להגיע לשיא, דווקא רוזנטל הוא זה שלא מצליח לשאול את השאלה הנכונה, המדויקת, המנוסחת ככה שלענות עליה בשתיקה תהיה הודאה מפלילה.
8. ובסופו של דבר: נדמה לי שברמה האנושית יש יותר דמיון מאשר שוני בין רוזנטל וסמי עופר. בראש ובראשונה כי שניהם נחושים לעשות את מה שהם עושים, והם יעשו את זה בכל מחיר, ובלי לקחת בחשבון את ההשלכות ואת ההשפעה על האנשים שאינם הם.

בין אם אתם בעלי הון, אוליגרכים או אנשי פרולטריון, את "שיטת השקשוקה" אתם חייבים לראות. עבור פשוטי העם זה סרט אימה. עבור המיליונרים זה סרט נצחונות. ככה עושים את זה.
להקרנות הסרט, מהערב, בסינמטק תל אביב.
לפוסט על הסרט של טל לוטן, אשת סטודיו פוליגון והארט דירקטורית של האנימציה בסרט.
ולווט על הסרט ועל הכנס לפניו אמש.

ציוץ