02 מרץ 2013 | 23:37 ~ 2 תגובות | תגובות פייסבוק

“רוק בקסבה”, ביקורת

“רוק בקסבה”

פורסם ב”פנאי פלוס”, 27.2.2013

“רוק בקסבה” מצליח להתמודד היטב עם אתגר דרמטי לא פשוט: איך לספר סיפור שהעיקר שלו מתרחש אחרי שיא הסרט. תחילת הסרט מלאת תזזית ואקשן: כיתת חיילים מגיעה לעזה בימי האינתיפאדה הראשונה, סוף שנות השמונים, ומתחילה לנהל מרדף בסמטאות העיר. מרדף אנרגטי, מותח, שמסתיים באסון – מכונת כביסה מושלכת מאחד הגגות והורגת חייל. האירוע הזה הוא שגורם לכך שלכיתת החיילים תהיה עכשיו משימה: להקים עמדת תצפית על גג בניין, ופשוט לשבת שם. לאבטח ולהבטיח שלא יהיו יותר פיגועים מגגות השכונה. ומאותו רגע הסרט עובר למוד סטטי בו קבוצת חיילים מתייבשת בשמש, בלי אקשן, בלי תכלית שנראית ברורה לעין, ועליהם להיטמע באוכלוסיה המקומית. מצד אחד, הם משתלטים על בית משפחה, מפקיעים את הגג מהם, למורת רוחה של המשפחה שחוששת שתדמית של משת”פים תדבוק בה מצד שכניהם; מצד שני, האוכלוסיה הכי עוינת שיש על הגג הזה זו החיילים עצמם, שמתחילים לאבד את הסבלנות זה כלפי זה. לרגעים נדמה שאם מישהו יפיל מכונת כביסה על חייל, זה יהיה אחד מחבריו.

יריב הורוביץ, במאי קליפים ופרסומות בדרך כלל, שירת בימי האינתיפאדה הראשונה ביחידת הסרטה ושם נחשף לסיפוריהם של חיילים שהיו צריכים לפעול מתוך האוכלוסיה המקומית. הוא יצר על סמך סיפוריהם סרט תיעודי (גם הוא בשם “רוק בקסבה”) וכעת – אחרי לא מעט תלאות הפקתיות – גם סרט עלילתי. נתחיל מהטוב: הסרט עובד. הורוביץ ושחקניו יצרו דרמה דחוסה ואינטנסיבית למדי שמצליחה ללפות, ולרגעים אף לרתק. “רוק בקסבה”, בפשטות, הוא סרט לא רע בכלל. עם זאת, יש בו לא מעט רגעים שאפשר לתייג תחת ה”צפוי מדי” – ילד פלסטיני שמשחק עם רימון שהוא לוקח מאחד החיילים, למשל. רגע דרמטי שנמצא שם בשביל התבלין, כדי להגביר את הלחץ, ולאו דווקא כדי להעשיר את נפח הסיפור והמשמעות שלו. לעומת זאת, סצינות אחרות המתרחשות באיזורי המטה של הכוחות בעזה – מצוותי הבידור, דרך מתקני הכליאה וקציני בריאות הנפש – עוזרים להוסיף לסרט רגעים כמעט סוריאליסטיים, שממחישים עד כמה החיים בצבא נמצאים מחוץ לטריטוריה של הגיון או מוסכמות. שוב, זה לא משהו שלא נראה בסרטי מלחמה קודמים מהארץ או מהעולם (הנוכחות התמיד לא-קשורה-לכלום ותמיד הזויה של צוותי הבידור, למשל), אבל יש כאן לפחות סצינה אחת – המסע הלילי עם העציר – שנחרתת בזיכרון כייחודית.

אני מותיר את הדיון הפוליטי בסרט בצד: “רוק בקסבה” הוא סרט שנמנע משיוך פוליטי. הקונסנזוס הישראלי (הנוטה לימין) משייך כל סרט העוסק בחיילים ובמלחמה כ”שמאלני” (הימין לא אוהב לראות חיילים וחיבוטיהם בתקשורת או באמנות). ואכן, מי שרוצה לראות בסרט כטקסט שמאלי יכול לקבל לכך חיזוקים. כמו כל סרט מלחמה טוב המסר העיקרי שעולה ממנו הוא “מה, לעזאזל, אנחנו עושים פה?!”, והרצון האדיר של גיבורי הסרט להימלט משם. אבל “רוק בקסבה” איננו סרט שמאלי כלל, שכן הוא לרגע לא מטיל ספק בנחיצותה של נוכחות צבאית בלב אוכלוסיה אזרחית פלסטינית. זה כמעט מובן מאליו. זה סרט שאומר “זה המצב” ואינו מבטא מחאה לכאן או לכאן כדי לשנות אותה, אלא מציג דרכי התמודדות שונות מצד אוסף הדמויות. וכך, הימנים יראו ב”רוק בקסבה” סרט שמאלני, השמאלנים ייראו בו סרט “ימני” (או בשם הקוד התקשורתי של זה, סרט שיש בו “עמימות אידיאולוגית”), וכולם יכעסו עליו שהוא לא מספיק מגויס, לא לכאן ולא לכאן. הבעיה העיקרית שלי עם “רוק בקסבה” הוא שיש בו משהו קצת מיושן. שלהבדיל מגל סרטי המלחמה האחרון שהיה כאן, העוסק בזכרונות לחימה – “לבנון”, “ואלס עם בשיר” ו”בופור” – ל”רוק בקסבה” אין “פטנט” קולנועי שיהפוך אותו לייחודי ולעכשווי, ושבעצם יצדיק את עשייתו.

האם “רוק בקסבה” פותח גל של סרטי אינתיפאדה בדומה לגל סרטי לבנון שהפציע בין 2006 ל-2009? אני מקווה שלא. בעיקר כי האינתיפאדה הראשונה זכתה לייצוג קולנוע כבר בזמן אמת, בסרטים כמו “שדות ירוקים” ו”אחד משלנו”. באופן ספציפי יותר, “רוק בקסבה” נראה כמו הרחבה לסרטה הקצר של דינה צבי ריקליס, “נקודת תצפית” מ-1990. גם הוא סרט המתרחש כולו על מוצב צה”לי על גג בניין אזרחי, אלא שצבי-ריקליס פיתחה את סרטה לכיוון אחר, מעין “חלון אחורי” שמחבר בין כיבוש צבאי ובין כיבוש גברי, העוסק בקשר המציצני שנרקם בין חייל ובין אשה מהבית ממול.

נושאים: ביקורת

2 תגובות ל - ““רוק בקסבה”, ביקורת”

  1. hamlet 3 מרץ 2013 ב - 13:52 קישור ישיר

    ???
    something about the director,editing,acting….
    give us some meat in the review

  2. יונה 4 מרץ 2013 ב - 9:35 קישור ישיר

    חיכיתי לפוסט שלך כדי לכתוב על הביקורת המזוויעה בעיניי של אורי קליין על הסרט. לא ראיתי את הסרט וכנראה שגם לא אראה – אבל כל ביקורת שכוללת עצות ליוצור בנוסח “חבל שהסרט לא מתמקד ב…” ו”סיטואציה מעניינת יותר הייתה יכולה להיות…” פסולה בעיניי, ומעמידה את המבקר באור די פתטי. העניין בביקורת, כפי שאני מבין אותה, הוא להתמודד עם מה שיש בסרט, ולא עם מה שהיה יכול להיות בו. זהו, פרקתי. תודה.


השאירו תגובה