01 מרץ 2013 | 16:08 ~ 6 תגובות | תגובות פייסבוק

“הכל יחסים” (“This is 40”), ביקורת

“הכל יחסים”. “אהבה” של ג’אד האנקה

פורסם ב”פנאי פלוס”, 27.1.2013

הצפייה ב”הכל יחסים”, סרטו החדש של ג’אד אפטאו, הבהירה לי מה הבעיה שלי עם “אהבה” של מיכאל האנקה: יש דברים שאני מעדיף (כנראה בגלל חוסר בגרות) שיישארו סמויים מהעין. שלא יספרו לי עליהם. כמו למשל, מה קורה לנו כשאנו מתבגרים ומזדקנים, מה קורה לגוף שלנו ומה קורה לזוגיות שלנו. זה כל כך נורא שאני מתקשה לראות בסרט כזה, שכנראה בסך הכל מספר לנו את האמת, כסרט שמה שמניע אותו זה כנות. אני רואה שמה שמניע אותו זה אכזריות. בבתי חולים יש וילונות שמסתירים מה קורה, מיכאל האנקה מביים סרטים ללא וילונות. הכל חשוף לעין. זה אמיץ, כן. זה מראה על מחויבות לאמת, כן. אבל זה דוחה אותי.

ג’אד אפטאו הוא המיכאל האנקה של הקומדיה, הוא עושה סרטים אכזריים בכנותם על זוגיות ועל יחסים משפחתיים ורומנטיים. ההבדל העיקרי (חוץ מהעניין הפעוט הזה שאין באמת שום קשר ביניהם מחוץ לאסוציאציות שלי) הוא שלאפטאו יש חוש הומור משובח.

“הכל יחסים” הוא סרט שנמשך שעתיים ועשר דקות והיה עבורי כמו רכבת הרים רגשית. הסרט מספר על זוג נשוי, ולו שתי בנות, ובית נאה, וזוגיות חיננית, אבל רגע לפני יום ההולדת ה-40 של שניהם משהו שם מתפוצץ. הפחד מפני הזיקנה גורם לשניים לבחון מחדש את חייהם ואת הזוגיות שלהם ופתאום כלום לא מסתדר להם יותר. לא חייהם כזוג, לא חייהם כהורים לילדותיהן, ולא חייהם כילדים להוריהם. הכל דפוק. וכמו גייזר, הכל מתפרץ. ואפטאו כותב את הכל בכנות אכזרית, בדקדקנות ברוטלית, הוא חושף הכל. יש בסרט בוודאי משהו כנה מאוד מצידו – אשתו (לסלי מן) ושתי בנותיו מכבבות בסרט – כך שזה עסק משפחתי.

זהו סיפורם של פיט ודבי, שהיו דמויות משנה ב”הדייט שתקע אותי” ושעכשיו מקבלות סרט שלם משל עצמן, בו אנחנו מבינים כמה קשה לחיות חיים בורגניים. בגיל 40, אחרי 15 שנות נישואים, פתאום החיים מתנגשים בקיר של “ועכשיו מה?”. יש לנו קריירות, יש לנו, יש לנו משפחה, הכל בסדר. ועכשיו מה? אז הם, כמו כולם, מחפשים דרכים לחזור למשהו בסיסי יותר, שורשי. אוכל בריאות, למשל. אולי זה ירחיק את הזקנה ואת המוות שלנו קצת. או חיים בלי אלקטרוניקה. אולי זה יחזיר את האינטימיות. ויותר זמן איכות, ופחות ניכור, ופחות כעס. אבל זה כמובן לא עוזר, כי משהו עמוק יותר חסר – אז מנסים למלא את זה עם ספורט וכושר שנעשים באופן דתי, ועם קצת סמים, וסקס, והפרעות אכילה. אבל זה לא עוזר. הבור נשאר. וככה הפערים בין בני המשפחה הולכים ומעמיקים. בהתחלה הם היו הפכים שנמשכו זה לזה – הוא אוהב פיקסיז, היא אוהבת א-הה – אבל כעת ההפכים האלה הופכים לצדדים במלחמה מתמשכת. מלחמת שוחות פנים-ביתית בין בני זוג, ובין מגדרים.

אפטאו ברוטלי באינדקס העצום שהוא פורס של נקודות מחלוקת בזוגיות, ושל הדפקטים הקטנים של בני האדם, אלה שהיינו מעדיפים להסתיר מהזולת. הכל בחוץ, טחורים והכל. אלה המקומות שבהם הרגשתי כמו בסרט של האנקה – כל כך הרבה פעמים הרגשתי צורך להפנות מבט מהמסך כי בני הזוג מתנהגים באופן כה מביך, באופן עוין זה כלפי זו, שזה נראה לי לא נכון לפלוש לרגעי המבוכה שלהם. אפטאו קצת מתעלל בהם ומחלל את האינטימיות שלהם. חצי סרט הייתי נבוך בשבילם, ובה בעת התפללתי שלא יגיע קטע סופר-מביך שבו אגיד “ככה זה בול גם אצלי בבית”. אבל לא יעזור: יש לו עין מעולה לזיהוי באגים אנושיים אוניברסליים, רגעי חולשה, רגעים שבהם התוכנה האנושית באופן קולקטיבי פשוט לא יודעת איך להתמודד איתם, אז היא קורסת.

ב-1999 ביים רוב ריינר סרט בשם “זה הסיפור שלנו” עם ברוס וויליס ומישל פייפר שמספר סיפור כמעט זהה: אחרי 15 שנות נישואים זוג בורגני שנראה מושלם למראה, מנצל ימים בהם הילדים בחופשה כדי לעבוד על הזוגיות וזה הופך למסע אינסופי של ריבים וכתבי אישום. זה היה סרט מחריד. ומידיו של ריינר זה היה מחריד כפליים – זה האיש שעשה את “כשהארי פגש את סאלי”, וזה מה שהוא חושב על גורלה של זוגיות כעת? לרגעים, “הכל יחסים” כמעט הגיע לדרגות הסבל של “זה הסיפור שלנו”. מתברר שכשבני זוג רבים, כל הריבים נשמעים אותו דבר. אבל יש ל”הכל יחסים” יתרון אחד ענק: אפטאו יודע להצחיק כמו קסם, ויכולת האבחנה שלו שנונה כתער. זה מה שמדהים בסרט, איך בסופה של כל סצינה מייסרת על תלאות החיים ממתינה בדיחה מעולה (“איפה היית כל השנים האלה? לא ראינו אותך אף פעם בחנוכה. או בכריסמס. או ברמאדן”). לעיתים, ההומור של אפטאו אכזרי לא פחות מהרצינות שלו. “את גורמת לי להיות גרפונקל!”, מטיח הבעל באשתו. אף אחד לא רוצה להיות הגרפונקל של הזוגיות. לרגעים הקונטקסט גורם להומור הזה להישמע שחור במיוחד. אנחנו מתאבלים על חיינו, הזוגיות, החלומות, מתמודדים עם כשלונותינו כבני אדם, ואז הוא מפציץ אותנו עם בדיחות מעולות. כאלה שצוחקים בהן עם דמעות בעיניים.

וכך, למרות האינפנטיליות המעצבנת של הגיבורים (הדמויות הכי טובות, הכי בוגרות והכי מדויקות בסרט הן של הילדות), ומבנה אפיזודי שנראה לעיתים כמו אינדקס של סיטואציות במקום מבנה דרמטי לכיד (לסרט הזה יש בעיות עריכה קשות, והמון סצינות מיותרות), אפטאו מצליח לחמם את האווירה בזכות אוסף אדיר של בדיחות, משפטי מחץ ואבחנות שנונות. וגם מוזיקה: השימוש שלו במוזיקה (מפול סיימון ועד פיונה אפל) בפסקול וגם כעלילת משנה בסרט (הופעת אורח נהדרת ואמיצה של גרהם פרקר בתפקיד עצמו) הופך את הסרט לכזה שקשה לעמוד בפניו. ובסופו של דבר הסרט הזה הוא מבט בוטה, באור בהיר וחושפני, ומלא פיסות אמת. ואיכשהו, כמעט כל רגע מביך שם מהדהד כמו משהו שאנחנו מכירים כאן, אנחנו בני ה-40 פלוס עם השתי בנות. למשל זה: “הוא יותר טוב ממני”, מודה אלברט ברוקס כשהוא מדבר על הדמות של בנו (בגילומו של פול ראד) בפני אשתו. “הוא חכם יותר, נאה יותר, מוצלח יותר. והוא פחות יהודוני ממני. אבל זה יעבור לו. את תראי. יום אחד אחרי שהוא יהיה בן 50 תתעוררי בבוקר ותגלי שאת חיה עם רב”.

================

נ.ב:

המפיצים בארץ פשוט נהנים להתעלל בשמות הסרטים של ג’אד אפטאו, אני לא מבין את זה. “Knocked Up” הפך בעברית ל”הדייט שתקע אותי”, ו”סופרבאד” (שאפטאו הפיק) הפך בארץ ל”חרמן על הזמן”. ועכשיו שם כל כך פשוט והגיוני – This is 40” – מתורגם בעברית ל”הכל יחסים”. לא מבין למה, ולא מבין איך שם כל כך חסר ייחוד – שלא ברור ממנו מה אופי הסרט – אמור לעזור לשווק אותו.

נושאים: ביקורת

6 תגובות ל - ““הכל יחסים” (“This is 40”), ביקורת”

  1. יונתן 1 מרץ 2013 ב - 18:26 קישור ישיר

    יאיר. פרשנות מקסימה אמנם, אבל חסרה בה התובנה שמדובר בסרט מאוד בעייתי . אם אפטאו לא היה חתום כאןהיית פוטר את זה ב״חיקוי חיוור ומסורבל לאפטאו״. וזה מה שזה, at best. סרט ממש מאכזב.

    • ד. 2 מרץ 2013 ב - 22:10 קישור ישיר

      אני אוהב גם את אפטאו, אבל יכול שעשית גם מהמוקדמים שלו יותר מימה
      שהם ?? אם זה כזה חיקוי חיוור.. (לטעמך, מה שבסדר) אפשר לחשוב שמדובר פה בבמאי, מינימום בוודי אלן המשופר כבר.

      בסופו של יום, עדיין גם שאלה של טעם (יותר נרכש, בכללי),
      לטעמי “סופרבאד” (מהמקרים שבאמת הרסו פה עם תרגום בעייתי “חרמן על זמן” ?!?!?) שאפטאו (מפה) רק הפיק, טוב ומהנה מכל הסרטים שאפטאו ביים,
      אפשר לחשוב כמה זה פה, יותר גרוע מבתול בן 40, הדייט שתקע אותי (מישהו צריך להתערב בתרגום הקומדיות בישראל) ואנשים מצחיקים, שאת האחרון אני אוהב יותר, סיפור יותר שלם, אפילו אם פחות מצחיק.
      אפטאו אחלה, אבל בואו נצנן קצת.
      http://rateyourmusic.com/list/DavidIs/favorite_directors

    • גורי 3 מרץ 2013 ב - 9:43 קישור ישיר

      ביקורת מדוייקת לסרט נהדר. לא בטוח שבני פחות מארבעים (או בני פחות מארבעים בהוויתם) יבינו את דקות האבחנות שלו.

  2. ד. 1 מרץ 2013 ב - 18:34 קישור ישיר

    צודק, לאפטאו באמת הומור נפלא, שבאמת מציל פה סרט קצת מעייף,
    ללהיות לפחות מהנה ומצחיק, אפילו אם לא קורע מצחוק.

  3. רוי. 1 מרץ 2013 ב - 18:41 קישור ישיר

    ביקורת נהדרת. נהניתי מהסרט מאוד, הוא היה מצוין. בעיניי, אחד מסרטיו הטובים ביותר של אפאטו. סרט בוגר וכנה, ללא מסננות, שאומר את האמת בפרצוף. ונ.ב משל עצמי- אהבתי את ההקבלה אל מיכאל האנקה.

  4. דיסקו 3 מרץ 2013 ב - 10:36 קישור ישיר

    כמה חיכיתי לסרט הזה.
    זה מעצבן שלסרט כזה אין תקציב לעורך תסריט…
    כמו שמבקר קולנוע אחד כתב
    THIS IS 40 MINUTES TOO LONG
    והוא צודק לגמרי.
    הסרט הוא אחלה ואפאטאו הוא במאי מצויין. אבל הסרט נגמר 4 פעמים. וממשיך.
    ואין לזה שום סיבה.
    ואולי אפילו קצת עלילה לא היתה מזיקה פה ושם.


השאירו תגובה