שאריות שנשארו דבוקות לי למקלדת, על שני סרטים איומים שראיתי באחרונה, האחד לצעירים, השני לקשישים. שניהם חסרי חיים.

הייתי אמור לצהול. "הידד!”, הייתי אמור לקרוא, “התסריטאי של 'המלביש' כתב סרט חדש ושוב טום קורטני, ששיחק ב'המלביש' משחק בו. איזו ועידת פסגה מופלאה". ולא רק זאת, אלא שוב סרט על עולם הבמה, והמתחים העצומים שבין החיים ובין הבמה. וכמה קשה לחיות כשאין תסריט או חזרות וכשלא ברור מי בתפקיד הראשי ומי במשני. ומי הבמאי של החיים האלה לעזאזל. ואכן, לכאורה ועל פניו, “קוורטט" אמור להיות מעדן לחובבי הדרמה הבריטית האיכותית, כולה מתפקעת משמות נהדרים של שחקנים ומוזיקאים בעלי שם, או שהיו בעלי שם. זהו סיפורו של בית אבות המיועד למוזיקאים מזדקנים, אי שם בכפר, והמתיחיות האישיות והקצועיות רגע לפני שאוכלוסיית המוסד מעלה את אירוע ההופעות השנתי שלה. תחשבו על "Glee", אבל עם בני 80. וכאילו לא די בכל הפוטנציאל הזה, מתברר שמי שהתלהב מכל הפרויקט הוא דסטין הופמן, שבחר בו לסרטו הראשון כבמאי (אולי למטרות השתפשות לקראת בימוי מה שנחשב שנים לפרויקט החלומות שלו, סרט שואה העוסק בעיירה ממנה הגיעו הוריו). אלא שהופמן, שחקן נפלא, הוא לעת עתה במאי בינוני. “קוורטט" הוא סרט גריאטרי חסר חיים או חן, שמוצץ את לשד החיים מצופיו. יש סרטים שמכניסים חיות לצופים בהם, ויש סרטים ששואבים את כל כוחות החיים מאיתנו. “קוורטט" ודמויותיו המתישות הוא כזה – סרט שהצופה בו מזדקן לאיתו מול דמויותיו הטרחניות.

"יצורים יפהפיים". כל מה שידעתי על "יצורים יפהפיים בכניסתי אליו הוא שזה סרטו החדש של ריצ'רד לגרוואנז, אחד התסריטאים האהובים עליי בהוליווד (בזכות "פישר קינג" ו"הגשרים של מחוז מדיסון"). זה הספיק לי כדי לרצות לראות את סרטו החדש, לא משנה על מה הוא. לא טרחתי לקרוא תקציר, פשוט הלכתי מתוך אמונה ובטחון. אויה.ובכן, משנה מאוד. כי מתברר שלגרוואנז לא עמד בפיתוי והחליט גם הוא לנסות את ידו ביצירת עיבוד קולנועי לספרי פנטזיה רומנטיים לבני נוער. אפקט "דמדומים", מן הסתם. ב"יצורים יפהפיים" מתאהב תלמיד תיכון בן תמותה מדרום קרוליינה בתלמידה החדשה בכיתה, אלא שלמרבה הצער היא מכשפה. וכשמכשפה ובן אנוש מתאהבים, זו צרה צרורה. נו, אהבה בלתי מושגת בין האנושיים והעל-אנושיים. זה נהיה כל כך נפוץ לאחרונה. וגם תסריטאי נפלא כמו לגראוונז – או שחקנים כמו אמה תומפסון וג'רמי איירונס שמשחקים כאילו הם בסרט של טים ברטון – לא מצליחים להציל את החומר. "קלרה הקדושה", עם עלילה כמעט זהה, שם את הסרט הזה בכיס הקטן. תסריט איום, דיאלוגים מביכים ועלילה שצועדת בנתיבים הכי בנאליים. חוץ מבדיחה אחת טובה על "טיטאניק" אין כאן כלום.

ציוץ