24 מרץ 2013 | 15:19 ~ 2 תגובות | תגובות פייסבוק

מה נשתנה?

לצאת מן המיצרים

כילד, שראה המון טלוויזיה וסרטי קולנוע, ידעתי המון על חג המולד, על פסחא, על האלוואין, על יומו של פטריק הקדוש. תגידו לי שם של חג נוצרי ואשלח אתכם לסרט שמתרחש במהלכו ומכיל אגב כך את מנהגיו וגינוניו. אבל לא ידעתי דבר על חגי ישראל. באמריקה, למשל, מקפידים להכין מראש פרקים מיוחדים לכל הסדרות לפי החגים המרכזיים. החישוב ברור לחלוטין: כולם נמצאים באווירת חג, לעיתים היא בשמחה, לעיתים היא קדחת של קניות ולחץ משפחתי, ובטלוויזיה רוצים להתחבר לרגעים האלה על לוח השנה, לגרום לקהל להזדהות. וגם: ליצור מסורת. הטלוויזיה האמריקאית מחפשת את המסורת (ויצירת מסורת חדשה) כדרך לחבר בין קהליה. כנ”ל בקולנוע. זה לא רק סרטים לילדים המיועדים לימי החופשות מבית הספר, אלא גם סרטים המתוזמנים לחגים ולמועדים ומיועדים לצפייה משפחתית.

ובארץ? כלום. “לילסדה” לפסח ו”אושפיזין” לסוכות. וזהו. מאז הילדות שלי ועד היום. הבנות שלי יודעות הכל על ארנב הפסחא וכלום על אליהו הנביא. זה לא רק כי זו תעשייה אחרת, קטנה יותר, עדיין פחות ממוסדת ומתועשת, שעבורה יצירת תוכניות על פי לוח השנה הם בבחינת התחייבות גדולה מדי – כי מי יודע אם לא יהיה פיגוע ח”ו ואז התוכן המתוזמן יורד לפח (שלא לדבר על זה שלהבדיל מאמריקה, שם בחגים הרייטינג נוסק, בישראל הרייטינג בחגים דווקא יורד והזכיינים, כמו רוב גופי התקשורת, מעדיפים לשבץ שידורים חוזרים ולהוציא את העובדים לחופשות מרוכזות). זה גם כל זה, אבל לא רק. לדעתי יש בישראל פחד חגים. הנה, למשל, מה אני רואה בערוץ הילדים: ב”ארתור”, סדרה מונפשת מקסימה ואמריקאית (סדרה חינוכית במובן הכי טוב של המילה), כיסו במשך עונות התוכנית כמעט כל חג אפשרי, כולל יום כיפור (אגב, גם ב”הפמליה” היה פרק יום כיפור), עם דילמה מקסימה של ילדה יהודיה, המציינת עם משפחתה את יום כיפור ומתלבטת מה לעשות כשלאחד מחבריה הלא-יהודיים יש מסיבת יום הולדת באותו יום. לעומת זאת, בשבע עונות של “הפיג’מות” – אם אני זוכר נכון – לא היה זכר לשום חג ישראלי. מעולם לא היה פסח בהמבורגרי. אפילו לא יום העצמאות. עיד אל-פיטר. כלום. אם היה והחמצתי, אז מדובר בפרק אחד בשבע עונות. ב-14 העונות של “ארתור” היו כבר 14 פרקי חג המולד.

אני מבין את בעת-החגים הישראלי. זה גם חרדת המסורת. זה מחייב מדי. מלחיץ. מצוות! אלוהים! החגים האמריקאים עוסקים באורות צבעוניים וקישוטים, לא באלוהים. יש בישראל פוביית אלוהים. האינסטינקט הראשוני של כולנו הוא לברוח מזה, ומכיוון שהתקשורת מנוהלת על ידי צעירים ציניים, זו האווירה שתקבלו מזפזופ בטלוויזיה או עלעול בעיתונים: למעט ענייני השוואות המחירים וענייני הצרכנות, המסר העיקרי הוא איך להתעלם מהחגים כמה שיותר, איך לברוח. הבנת חשיבותם של חגים, ומשמעותם, היא חלק מתהליך של התבגרות והשלמה. אבל כשאנשי תקשורת מתבגרים ונהיים שלמים, הם כבר לא עובדים בתקשורת. אז אין לזה שום זכר. אני מדבר כאן על עצמי: כשהייתי צעיר יותר והייתי עושה לילות לבנים במערכות עיתונים הייתי כזה בדיוק, שונא חגים, שונא מסורת שונא משפחתיות, וכל האטיטיוד הזה בא לידי ביטוי בפרויקטים שערכתי ושהייתי שותף להם, שהיו כולם בעלי מסר אחד ברור: לברוח. ובכן, עבר לי.

בשנה שעברה שודרה בערוץ 2 (רשת) הסדרה “קטמנדו”, שיצרנו יחד – אסתר ונדר ואני. הסדרה נפתחת בשני פרקים המתרחשים בערב פסח. הסיבה הראשונה והעיקרית לכך היתה דרמטית ותחקירית: בעולם האמיתי והמומצא של הדמויות שלנו (שליחי חב”ד בעולם), פסח הוא לרוב מאורע מחולל (שליחים מגיעים למקום שליחותם כדי לקיים סדר פסח – הנה השנה זה קורה במלטה), ובהמשך גם נקודת מפנה (אם היו עונות נוספות ל”קטמנדו”, פסח היה ממשיך להיות עניין גדול בכל עונה. למעשה, הפקת ליל הסדר בקטמנדו היא מבצע כה סבוך ומרובה דרמות והרפתקאות ומשברים וניסים שהוא לבדו יכול להחזיק עונה שלמה – לא דבר שלא חשבנו עליו, אגב).

אבל מעבר לדרמה, אני מודה שהיה גם את העניין המסורתי: לדבר על פסח. להציג באופן סמלי את עניין היציאה לחירות, בעיקר של מושקי (בין אם זו חירות ממש מבית הכלא, או חירות סמלית מעינו הצמודה והמלחיצה מדי של אבא). וגם להציג שליל הסדר הוא בעצם ליל האי-סדר, לילה של בלאגן גדול. אבל בכל זאת, שיש שם משהו שהוא עתיק מאיתנו. ולהציג גם את תנועת המטוטלת של הקהל: שנמשך במידה שקולה ליל הסדר המסורתי ולמסיבת הפול-מון הטראנסית שמתרחשת בצד השני של הסמטה, ולרגעים לא יודע באיזה צד לבחור. בתסריט המקורי של פרק 2 חשבנו על רעיון שבסאונד ייווצר מיקס בין טראק טכנו מהמסיבה ובין שירת “מה נשתנה” מליל הסדר, יצירתו של “שיר חדש”. בסופו של תהליך הרגע הזה בסאונד לא יצא אל הפועל, אבל אולי הוא עוד שם בנשמתו.

אז הנה, אם אתם עושים הפסקה לרגע בניקוי ובבישולים ובהכנות, שני הפרקים הראשונים של “קטמנדו”. קראנו להם במקור “מה נשתנה” (חלק א’ ו-ב’). רשת נתנו להם שמות אחרים. יחד זה יוצא שעה. אמיל בן-שמעון ביים, איציק פורטל צילם, עינת גלזר-זרחין ערכה, אילון רצ’קובסקי ושות’ מ”יולי אוגוסט הפקות” הפיקו, מיכאל מושונוב וניצן לברטובסקי הם שמוליק ומושקי שווארצבארד.

 

 

נושאים: בשוטף

2 תגובות ל - “מה נשתנה?”

  1. ש. פורסטנברג 25 מרץ 2013 ב - 8:48 קישור ישיר

    צר לי להיות קטנוני, אבל יש בעונה 5 של “הפיג’מות” פרק על פסח.

    ===================

    רוה לש.: הוא שאמרתי.

  2. יובל 26 מרץ 2013 ב - 17:15 קישור ישיר

    רוב האנשים מאמינים באלוהים ומקיימים את המצוות שהם רוצים לקיים. רוב החילונים לא מפחדים מאלוהים או ממסורת (לעומתם דתיים/מסורתיים דווקא כן מפחדים מאלוהים ובורחים למסורת). חילונים מפחדים מפולחן.


השאירו תגובה