"ספרינג ברייקרס"

הרמוני קורין, שהתפרסם בזכות העובדה שכשהיה בן 19 כתב את התסריט ל"קידס" של לארי קלארק, חגג יום הולדת 40 לפני חודשיים. למראה סרטו החדש, "ספרינג ברייקרס", אפשר לחלוק לו מחמאה אחת ברורה: לא רואים עליך. הרמוני קורין, מאז ומתמיד, מביים כמו תיכוניסט. זה לא קשור לכשרון (עם כל ההסתייגות שלי מ"ספרינג ברייקרס", כשרון דווקא יש שם), אלא למנטליות.

אחרי שנים שבהם היה הבמאי הכי איזוטרי באמריקה, שעושה בכוונה סרטים שהקהל הרחב (או אפילו המצומצם) פשוט לא מסוגל לעמוד בהם (חוץ מסטודנטים במנשר, שכנראה חולמים להיות הוא כשהם יהיו גדולים), קורין הצליח ב"ספרינג ברייקרס" לפצח את הנוסחה הישנה איך להיות איזוטרי ועדיין מצליח: סקס ואלימות עם כוכבי נוער. קורין עושה סרטים למבוגרים, אבל "ספרינג ברייקרס" מושך דווקא את הצעירים, שלא יודעים למה הם נכנסים. וזה עובד: "ספרינג ברייקרס" הוא הסרט הראשון שלו שמגיע להקרנות בישראל, הוא שובר קופות בפריז והפך להצלחה הכי גדולה שלו עד כה גם באמריקה. הישג אדיר בשביל סרט שהוא בעצם רימייק ל"טראש האמפרס" שלו, אבל במקום עם קשישים מכוערים, עם נערות מפורסמות בביקיני. זה כל מה שצריך.

"ספרינג ברייקרס" מספר על ארבע בנות קולג' שמוכנות לעשות הכל כדי להצטרף לחבריהם בחופשת האביב, כמו למשל לשדוד מסעדה. במשך חצי סרט הן עושות חיים משוגעים, ובחצי השני החבורה מתפרקת ומתחיל סיפור אחר עם גנגסטרים וכל השיט הזה. כל כך קיצוני הוא השינוי בין שני חלקי הסרט עד שעולה התחושה שאחד מהם היה מיותר. אני מעדיף את החצי הראשון, המהורהר יותר, על פני השני, המעורער יותר.

הדבר הזה שנקרא "ספרינג ברייק" הוא אולי אחד הסימפטומים הכי דוחים של דור שגדל באמריקה. זה מן הסתם לא כל בני הדור אלא רק פלח או נתח קטן ממנו, אני לא רוצה לעשות הכללות. אבל גם אם "ספרינג ברייק" (חופשת האביב) היא פעילות של מיעוט, הייצוג הניכר שיש לה בתקשורת רחבה למדי ומביעה התפעלות. במשך כמה שבועות, אחרי חודשי חורף קפואים, יוצאים תלמידי קולג', שסוף סוף הגיעו לגיל 21 ויכולים סוף סוף לשתות ולא נמצאים כבר תחת פיקוח הוריהם, לפרוק כל עול באתר נופש לשפת אוקיינוס: בין אם זה פלורידה או מקסיקו או אחד האיים הקריביים. כל מה שהם רוצים לעשות זה להשתכר ולהתמסטל עד אובדן חושים ולרקוד. ומכיוון שאדם ניכר בכוסו, משהו מאופיו האמיתי של הדור הזה נחשף כשהוא רווי אלכוהול: דור שגדל על פורנו, דור שאימץ תרבות של אונסים ונאנסות, תוקפים ומותקפות. אם.טי.וי היו הראשונים שגילו את הפוטנציאל שיש לחופשות האביב במסיבות החוף שהם היו עורכים ומשדרים במהלכן בשנות התשעים. מאז, המיתוס של הספרינג ברייק עבר לאתרי הפורנו, שגילו שמצלמות האייפון של הצעירים המצלמים את עצמם מנצלים נערות שתויות הם "תוכן גולשים" משובח (בין אם אלה תמונות אותנטיות או מבוימות).

ועכשיו הרמוני קורין. מבחינת העלילה, הוא ממחזר את את "ילד רע" ("Bully") של המנטור שלו, לארי קלארק, את "אלפא דוג" של ניק קאסווטס ואת "משחקי גנגסטה" של ברברה קופל. לכולם רעיון דומה: צעירים שרק רוצים סקס בבריכה ואלכוהול ואז קצת מאבדים שליטה ואז מישהו נרצח, ובכולם שחקנים צעירים שנכנסים לסרטים שלא מתאימים לקהל היעד שלהם כדי שנגיד "או מיי גוד, הם כאלה נועזים ואדג'יים מתחת לתדמית הפופית הנקייה שלהם". ג'סטין טימברלייק שם, אן האתאוויי (נסיכת דיסני בעצמה באותה תקופה) פה, והמכשפה מווייברלי פלייס כאן. סלינה גומז, אגב, נמצאת גם כאן בתפקיד הילדה-טובה שעוברת התעלות ואז משבר רוחני מול כל מה שקורה לה ולחברותיה בחופשה, ובשלב שבו היא מתחפפת מהסרט מתברר לנו שדמותה בעצם היתה מיותרת לכל אורכו. כאילו דחפו אותה בכוח פנימה.

אבל אם נדמה לנו שהרמוני קורין עושה סרט מטיף ומזהיר – ראו מה עושים ילדיכם כשהם הרחק מכם! – הרי שהוא בעצם מביים סרט אקספלויטיישן מהסוג הכי שפל, שממש מתמוגג מכל הסקס והאלכוהול האלה. העלילה מטיפה אזהרות ותמרורי סכנה, אבל הבימוי רק רוצה לעשות חיים ולכייף על חוף הים. יאמר לזכותו של קורין שהוא הולך עם זה, שהסרט שלו אכן קיצוני למדי במושחתות שלו – סקס, סמים ואלימות. בצירוף עם המוזיקה, צבעי הנאון הפוספרנטי וצילומי האולטרה-סגול, זה בהחלט סרט דקדנטי למדי. אפילו הסוף לא מתיישר לקו המוסרי הצפוי.

אבל זה קראק. קורין מעולם לא היה במאי שהתפעלתי ממנו, תמיד חשתי שהוא רק רוצה לזעזע. הפעם הוא מצליח גם להיות קיצוני למדי וגם לענג את המיינסטרים. והאמת, יש בסרט הזה המון כשרון. כל החצי הראשון שמציג את עולמם (הנבוב עד כאב) של ארבע הצעירות, את הלך המחשבה שלהן, את הלופים שבתוך מוחן, את הקלאוסטרופביה המחשבתית שבתוכה הן חיות, ואת הרצון להתנתק מהוואקום של הדמויות שלהן – דמויות ללא עבר, ללא רקע וללא איפיון (חוץ מאחת) – על ידי בריחה לתוך חוויות חושיות. קורין מביים את זה כל כך טוב, שאני מאמין שיש לו ניסיון בבריחות האלה (נו טוב, אני יודע. כי ראיתי את "קידס". אני יודע איפה הוא היה בגיל 19). ובתור סרט פרסומת להפקרות מוסרית מוחלטת, "ספרינג ברייקרס" הוא סוג של יצירת מופת. הוא לא אומר: "צעירי אמריקה חי בסרט פורנו", הוא מעצב את חייהם ככאלה ורק מגביר את ההיקסמות מחיים של ניצול והשפלה.

ציוץ