21 מרץ 2013 | 23:50 ~ 9 תגובות | תגובות פייסבוק

הסוף של העכבר

העכבר הראשון שלי

(שישי, בוקר. הפוסט עודכן עם תוספות).

האמת, אני מופתע. האמת, אני מופתע שאני בכלל מופתע. סופם של עיתונים להיסגר. כמו מסעדות. כמו הכל. כולם מתים בסוף. כבר הספדתי את “רייטינג”, בו עבדתי בסך הכל שלושה חודשים, לפני שנה וחצי. ועכשיו “עכבר העיר”, שמילא נתח הרבה יותר משמעותי מחיי? גם לו מגיעה מילה, לא?

האמת, חשבתי ש”עכבר העיר” יאריך ימים יותר. הגיליון האחרון של “עכבר העיר” יצא היום ואני תוהה איך להתייחס לזה. מצד אחד, אני מסרב בתוקף להיות נוסטלגי למקומות ולפרקי חיים. מה שהיה היה, עברתי הלאה כבר מזמן. מצד שני, במשך כשנתיים החיים שלי סבבו סביב “עכבר העיר”, ופגשתי שם כמה מהאנשים המוכשרים שעבדתי איתם, ויצא לי לעבוד שם עם כמה מהאנשים שאני הכי מעריץ. אז הנה, בכל זאת, פנכת נוסטלגיה. ואולי אפשר ללמוד מהסיפור הזה משהו על קוצר הרואי של המקצוע הזה שנקרא עיתונות.

זה היה בסוף 2001. מיכל פנקס, עורכת העכבר, עזבה את התפקיד ואמנון רבי, עורך “העיר”, הציע לי את התפקיד. במבט לאחור, זו היתה תקופה שכולה אירוניה בתולדות העכבר. זמן מה לפני כן הוחלט לנסות להקים אתר אינטרנט של “עכבר העיר”, שיתוף פעולה בין רשת שוקן, IOL (אם אתם לא יודעים מה זה, אתם צעירים מדי) ו”וואלה” (שקנו את IOL). לכאורה, רעיון מבריק בימי בועת האינטרנט, שבה כולם רצו לשים נוכחות ברשת. “עכבר העיר באינטרנט” קיבל משרדים יפים (מעבר לכביש ממערכת “העיר” ברחוב יוסף קארו) ותקציב ונראה שהעתיד נמצא באינטרנט. אלא שמשהו שם לא התרומם (בתלאות עכבר העיר באינטרנט בגלגוליו הראשונים אני לא בקיא, לא הייתי שם, אנשי הפרינט של “העיר” מודרו מהמיזם הזה לחלוטין, אני רק חטפתי את הריקושטים בשלב מאוחר יותר). אחרי תקופה, המיזם החל לדעוך. התפקיד הראשון שלי כעורך היה לשלב את שרידי מערכת האינטרנט לתוך מערכת הדפוס (שאוט-אאוט לנאוה נאי), ובהמשך – כשזה לא עזר – לחסל את העסק (בדיעבד, נראה לי שזה היה בסך הכל עניין טכני – הקוד האינטרנטי אז היה נורא פרימיטיבי וממשק הזנת המידע לאתר היה מסורבל – באותם ימים היה הרבה יותר קל להוציא לאור עיתון מאשר לעדכן אתר אינטרנט, בייחד כזה שהיה זקוק לעדכון תמידי. “עכבר העיר אונליין” כפי שאנחנו מכירים אותו היום קם בתוך “הארץ”, ובמנותק לחלוטין מ”עכבר העיר” המודפס, ארבע שנים אחר כך, ב-2006).

זה היה רגע זהוב וקסום בימיי בפרינט. בתחילת 2002 – אחרי התנפצות בועת האינטרנט, האינתיפאדה השניה, 9/11 וכל הקריסות הכלכליות שבאו בעקבות כל אחד מהאירועים הצפופים האלה, העיתונות העולמית נכנסה לתוך הסחרור הכלכלי שממנה היא למעשה מעולם לא יצאה. ובתקופה ההיא, “עכבר העיר” שגשג. שגשג בטירוף. מבחינה כלכלית, “עכבר העיר” באותם ימים החזיק בחיים את “העיר”. עד כדי כך, שבעוד שברשת שוקן התחילו לדבר על מעבר של “העיר” לחלוקה חינם, דיברו על כך ש”העכבר” יפסיק להיות מחולק חינם ויתחיל להימכר כעיתון עצמאי בקיוסקים. זו היתה, אם כן, משימה מספר 2. להפוך את “עכבר העיר” ממוסף, לעיתון עצמאי. ומתברר – למדנו את זה באזרחות, אבל לא חשבתי שאי פעם זה יהיה קשור אליי – שכדי להוציא עיתון חדש צריך לעבור תהליך רישום ורישוי מול משרד הפנים. וכך מילאתי טפסים רשמיים של המדינה במשרדי עורכי הדין של רשת שוקן, שבהם אני חתום כעורכו של עיתון חדש, גם אם הוא למעשה הוקם בפועל שבע שנים קודם (אני תוהה האם זה אי פעם עודכן מאז). אלה היו ימים של אופוריה קלה (בעיתונות, אומדים את האופוריה על פי מספר העמודים שיש לך, פונקציה של כמות עמודי המודעות שהמחלקה המסחרית הצליחה למכור, שהיא פונקציה של הפופולריות והאפקטיביות של העיתון). הלצה קבועה שלנו באותם ימים היתה שבקצב הזה זה רק עניין של זמן עד שהכיתוב על שער העיתון ישתנה ועל “העיר” יהיה כתוב שהוא מצורף חינם לגיליון “עכבר העיר”.

אבל האמת היא שבאופן אישי, כקורא, העדפתי את העכבר כמוסף ולא כמוצר שעומד בפני עצמו. נטייתו של עורך היא לקבץ אליו יותר ויותר סמכויות, אבל איכשהו הנאמנות שלי ל”העיר” היתה גדולה יותר: סרבתי לבזוז את נכסיו ולהחליש אותו. ולראייה, דחיתי שוב ושוב את ההצעות להעביר את “סינמסקופ” מ”העיר” ל”עכבר העיר”. סרבתי גם לקלוט בעכבר את מדור התרבות של “העיר” (הג’וב הקודם שלי במערכת). זה נראה היה לי לא נכון, ש”העיר” יהיה עיתון ללא תרבות, ושכל העיסוק התרבותי שלו יהיה מרוכז בעכבר. “העיר” נראה לי חשוב יותר, המנה העיקרית, המקום שמשפיע, “עכבר העיר” היה הקינוח. המפית של סוף הסעודה. האתנחתא. שנים אחר כך, כשאני כבר ב”פנאי פלוס”, המהלך הבלתי נמנע הזה אכן קרה, ומה שחששתי ממנו קרה גם הוא: “העיר” הפך לעיתון לא חשוב, ללא מדור תרבות.

עם זאת, הפכנו בתקופה הזאת את העכבר לעיתון שיש בו יותר ויותר חומר קריאה. כל סקציית מדורי סוף העיתון – יואב זאבי, סייד קשוע, נועה ידלין, ירון פריד, נילי לנדסמן, גפי אמיר, כנרת רוזנבלום, “הכי הכי” (מדור שהבאנו מהקדנציה שלנו ב”זמן תל אביב”, וממילא רעיון שגנבנו עוד אז מ”הניו יורק פרס”) – יחד עם צמצום הדרגתי של מדורי הכרוניקות, נולדה אז. ובכל פעם שהחלטנו להעיף ערוץ טלוויזיה מסקציית מדריך הטלוויזיה, שהלך ונהיה מיותר מיום ליום עם החדירה של ערוצי הכבלים והלווין עם לוחות השידורים המובנים שלהם, הייתי יודע שאת ימי חמישי בבוקר במערכת אבלה בטלפון עם קוראים מבוגרים וכועסים שמתקשרים ומבקשים לדבר עם העורך כדי להתלונן על כך שהערוץ הגרמני או הערוץ הצרפתי האהוב עליהם הוסר מטבלת לוחות השידור, ושבלי פירוט התוכניות השבועי של TV5 אין להם בשביל מה להמשיך לקרוא את “עכבר העיר”.

(והיה את העניין הזה עם המדור “הקו המשווה” – או בשמו הנפוץ יותר “טבלת המבקרים” – שהוא כנראה, בסיכומו של עניין, הדבר הבודד הכי משפיע ומשמעותי שעשיתי בימיי בעיתונות הדפוס. עוד עליו בהמשך).

כשעוזבים עיתון בדרך כלל לא כותבים מדור פרידה, פשוט עוזבים. לכן, רק עכשיו אני יכול לתת את הקרדיט האמיתי שמגיע למי שהפכו את הימים ההם שלי בעכבר לכל כך מוצלחים, קבוצת נשים שהפכה את העבודה שלי לנורא קלה: רויטל שחר, מנהלת העכבר; דורית בן-ארי, שניהלה את תקציבי המערכת (ומי שבמשך עשר שנים עבדתי איתה יום יום); אילנה זפרן, העורכת הגרפית (היא באה איתי, ונמצאת שם עד היום); והכי חשובה, הנשק הסודי שלי (מאז היא כבר הנשק הסודי של הרבה אנשים): מיכל יפה, העורכת האמיתית של “עכבר העיר”, ולא רק בקדנציה שלי, עכשיו כבר אפשר לחשוף. אשת פלא בטיפול בטקסטים וברעיונות.

ובסופו של דבר, מה הכי אהבתי לעשות כעורך ב”עכבר”, מה הדבר שהכי נהניתי ממנו? מהשערים. זה היה פורמט שירשתי, לא שום דבר שהמצאתי אני, נדמה לי שזה היה קיים מאז יומו הראשון של העכבר, ובהשראת ה”ניו יורקר”: שערים מאוירים (זה נורא יקר) שלא קשורים לאקטואליה. אבל כמה נהניתי לתפעל את הדבר הזה. פרץ של יצירתיות של קאדר אמנים שאהבנו. וכך יכולתי לעבוד מול עמוס בידרמן, רותו מודן, ירמי פינקוס (שהיה המפקד שלי בצבא, אבל זה כבר סיפור אחר), זאב אנגלמאייר, דובי קייך והכי חשוב מבחינתי – דודו גבע, שהצטרף למערכת “העיר” באותם ימים, וקיבל את המשרד מולי (אליו הוא הגיע, להערכתי, פעמיים). וגם גיא מורד, שנדמה לי שאת הפרסום הראשון שלו עדיין כסטודנט, עשה אצלי בעכבר (אני זוכר את השער הראשון שלו עד היום), אהרון גבע (הבן של דודו), נעמה בנזימן, ענבל הופמן ואחרים.

 

השער של דודו גבע שהכי הצחיק אותי בקדנציה שלי. פורסם אחרי שבועות

 

לעבוד עם המאיירים היה קסום בעיניי. וגם לנסות לאתגר אותם מדי פעם. להעז לבקש מבידרמן, אשף איור פרי-הנד על מחשב, לחזור לרגע לדיו ולצבעי מים (התוצאה בראש הפוסט); לבקש מדודו גבע, אחרי כמה שערים רצופים של קולאז’ים, לצייר משהו ידני ולא מאוספי המגזרות שלו. לשבת עם דודו גבע  במשך שבועות בדירתו (הוא גר רחוב לידי) על פיילוט למדור חדש שלו ב”עכבר” שלבסוף לא יצא לפועל. האיורים, בעיניי, הפכו את העכבר לייחודי. טקסטים היו לכולם. וההקפדה שלנו שהשער ישאר מנותק מדרישות של אקטואליה או מסחריות גרמה לכך שלעבודה על העכבר היה גם אלמנט שהוא מעבר לעיתונאי. אמנותי, קצת. ממש בקצת.

כשביקשתי מדודו גבע שיצייר לי שער בלי גזירות והדבקות, זה מה שהוא שלח לי – ובכך הוציא מהארון את האספירציה הלא-ממש-סמויה של “עכבר העיר” להידמות ל”ניו יורקר” בשעריו (ואת יחסו של העכבר לברווז של גבע):

 

 

(את השערים האלה מצאתי כאן. אין לי מושג מי, אבל מישהו צילם והעלה כמה עשרות שערים מהימים שלי ב”עכבר”).

מאז סוף 2004 אני כבר לא קשור ל”העיר” ולרשת שוקן ורק קורא מהצד. וכל פעם אני צריך להספיד משהו. בכל פעם משהו מהעכבר שלי נעלם או מת. דודו גבע נפטר ב-2005, רפי לביא נפטר ב-2007. פתאום השערים התחילו להיות אקטואליים, מפנים לטקסט בתוך העיתון, לפעמים אפילו שיווקיים ממש, ולבסוף השערים המאויירים ננטשו. לטעמי, העכבר מת ברגע שהשערים כבר לא אוירו. כש”העיר” נסגר ומדורים מתוכו שולבו בעכבר, חייכתי לעצמי בעצב: החזון היהיר שלנו משנת 2002 אכן התגשם: העכבר בלע את “העיר”. והיה לי ברור שזה הסוף. היה ברור שמי שסוגר את “העיר”, לא ימצמץ פעמיים לפני שהוא סוגר את “העכבר”, ושהפעולה הזאת תחסל את שני העיתונים. כשמערכת העכבר עזבה את יוסף קארו ושולבה לתוך בניין “הארץ” ברחוב שוקן, הבנתי שזו גם סוף של תקופה. חלק מהעניין של “העיר” ושל “העכבר” היה הניתוק המנטלי והגאוגרפי מהמו”ל שלו. כשאני נכנסתי לעכבר, דבר ראשון שרציתי לעשות זה להתרחק מהבוסים שלי, שיציצו כמה שפחות מעבר לכתפינו, והעברנו את המערכת למרתף של יוסף קארו 16. איכות האוויר לא היתה משהו, הירידה במדרגות היתה סכנת חיים, אבל היתה לנו מדינה קטנה משלנו. בחיי שהרגשתי לרגע כמו קולונל קורץ שיצר לעצמו ממלכה קטנה בתוך מלחמה גדולה. כשעזבתי ודורית בן ארי החליפה אותי, המערכת עברה לגג הבניין. הם רצו שמש ואוויר צח, אני רציתי התבודדות. אני מעדיף את המרתף על פני הפנטהאוס.

הדבר הכי אירוני הוא שבסופו של דבר “עכבר העיר” נסגר לפני “טיים אאוט תל אביב”. “טיים אאוט” התחיל לצאת בימים שלי כעורך “עכבר העיר” ואם הייתם אומרים לי שהגעתם משנת 2013 והעכבר נסגר אבל “טיים אאוט” עדיין יוצא לאור, הייתי מגחך וקורא לכם שקרנים.

כעשר שנים עברו מאז שאני לא בעכבר. לא מתגעגע למקומות עבודה ישנים שלי, אבל היום אני נזכר בימים ההם כמו סצינת מונטאז’ נוסטלגית לצלילי פסנתר נוגה בפרק סיום של סדרת טלוויזיה – או בסוף של “אנני הול”, במבט מצועף וחצי חיוך של השלמה. העכבר עבר הרבה עורכים והרבה גלגולים מאז. אין זכר לימים שלי (שלנו) מעל דפיו. מצד אחד יש לי הרבה סיפורים, ומצד שני אני לא זוכר כלום. אני זוכר מדורים שאהבתי כקורא, שהייתי צריך להיות אחראי להם כעורך – המדור של רפי לביא, המדור של שירי כץ, המדור של צבי גילת. אני זוכר המון אנשים שהתחילו את דרכם במרתף שכבשנו לנו והגיעו רחוק מאוד מאז: אפרת דנון, יוני ליבנה, יונתן פולק, רונה סגל, אבנר שביט (שבטח זוכר יותר שמות ממני) ועוד. היה נחמד, נדמה לי.

ואולי “עכבר העיר” לא נסגר בכלל? אולי כל ההספד הזה מיותר. הרי “עכבר העיר” ממשיך להתקיים באינטרנט. והרי זה יהיה סופם של כל העיתונים, לא? להיעלם מפאזת הנייר ולעבור לפאזה האינטרנטית. הספדתי את “העיר”, הספדתי את “רייטינג” ועכשיו את “עכבר העיר”. “מעריב” תכף יעלם. המהלך האינטרנטי של “הארץ” הוא הכרזה מפורשת שימי הדפוס של העיתון קצובים ועתידו ברשת בלבד (שבמקום להיות “ניו יורק טיימס” הוא עכשיו מכוון להפוך ל”האפינגטון פוסט”). איחוד המערכות ב”ידיעות” מבשר שכל מותג נספח ל”ידיעות” שאינו “ידיעות” יכחד בקרוב – וויינט ו”כלכליסט”, למשל, והכל יאוחד תחת מיתוג אחד, כל עוד הוא עובד. עד עכשיו, העיתונים נסגרו אחרי שכבר עזבתי אותם, אבל הטבעת מתהדקת. כל מי שעובד בדפוס יודע שהוא הבא בתור ליפול מבעד לקרח הנסדק. לעבוד בדפוס זה כמו להיות נפח פרסות לסוסים בימים בהם עברו למכוניות. עניין של זמן.

=================

 נ.ב:

בתחילת השבוע ביקש ממני ערן לאור, סגן עורך “עכבר העיר” הנוכחי, פסקה לגיליון הפרידה העוסקת בטבלת המבקרים של העיתון – הטבלה בה מוצגים זה לצד זה הציונים שנתנו שמונה מבקרים בכירים לסרטים המוצגים בארץ, טבלה שאני מופיע בה מאז 1999 ועד היום. הנה הטקסט שפורסם בגיליון היום, והסיפור שלי הקשור לטבלה הזאת, שהאמת היא שאני לא יודע איך נחייה עכשיו בלעדיה:

 

בסוף 2001 התמניתי לעורך “עכבר העיר”. אחד הדברים הראשונים שעשיתי כעורך היה לקחת מדור קיים וקטן בשם “קו המשווה”, המציג את דירוגי הכוכבים של מבקרי הקולנוע, ולהרחיב אותו. המטרה היתה לנסות ולהציג את כל, אבל כל, הסרטים המוצגים בעיר בטבלה אחת, על גבי עמוד שלם. כמבקר קולנוע שנאתי לתת כוכבים, לצמצם את חוות הדעת שלי למספר, אבל כקורא, זה הדבר הראשון שרציתי לדעת – מי חושב ככה ומי חושב אחרת, וסביב אילו סרטים יש קונסנזוס.
מה שלא ציפיתי לו הוא לאפקט שיהיה למהלך הזה. תוך שבועות ספורים התברר ש”קו המשווה” הוא התחנה הראשונה בה עוצרים הצופים בדרכם להתלבט מה לראות השבוע בבתי הקולנוע. על פי רוב, הסרטים בראש הטבלה הפכו להצלחות קופתיות. ומאותו רגע, עבודת היחצניות היתה לדרבן את המבקרים להגיע להקרנות כדי להספיק לשלוח את הכוכבים למדור עד סגירתו ביום שלישי (תנאי הסף לכניסה לטבלה הוא מינימום של שלושה מבקרים שדירגו אותו), ואז לחמר בנו במערכת לזכור להכניס את הסרט לטבלה (ולצעוק כשטעינו בחישוב הממוצע). הטבלה הזאת הפכה לכלי השיווק הכי משפיע על הקולנוע בתל אביב, ולרגעים היה נדמה – על פי התגובות – שזה העמוד היחיד שמישהו קרא בעכבר.

 

נושאים: בשוטף

9 תגובות ל - “הסוף של העכבר”

  1. כנרת 22 מרץ 2013 ב - 0:39 קישור ישיר

    יש לי יותר מדי מה לומר על מה שכתבת (ושמחה שכתבת), אז אצמד לפרקטיקה: יש אתר חדש, TheTable.co.il שמו. הוא מציג בטבלה השוואתית חיה ונושמת את המסעדות הטובות בישראל, לפי דירוג.
    אולי שווה להציע ל-RSVP, החברה שבנתה את דה טייבל ומתפעלת אותו, להקים על אותו בסיס בדיוק גם טבלת סרטים?

  2. כנרת 22 מרץ 2013 ב - 0:41 קישור ישיר

    ועכשיו, אחרי שכתבתי תגובה, וגללתי לתחתית העמוד, גיליתי שסינמסקופ הוא בס”ד. אם מישהו היה אומר לי אז, שתחתום בס”ד בתחתית הבלוג שלך, הייתי מגחכת וקוראת לו שקרן.

    • ענבל 22 מרץ 2013 ב - 3:14 קישור ישיר

      כנרת, תודה. אני גללתי וגיליתי כבר לפני חודשים, וחשבתי משהו דומה מאוד למה שכתבת (בלי הפרפראזה המצוינת על יאיר, כמובן), אבל לא העזתי להגיב בפומבי (אולי מחשש לחשוף את הבושה בפני האף-פעם-לא-גוללים-עד-למטה, שהם כנראה מרבית האוכלוסייה), ולכן רק הזדעזעתי אישית באוזני המתבסד עצמו. נראה לי שמאז נותרתי עם הצורך לחלוק עם מישהו את המבוכה.

    • ענבל 22 מרץ 2013 ב - 3:33 קישור ישיר

      ואחרי שקראתי דרך הניק-לינק את הפוסט הנהדר שלך על “להמציא את עצמך מחדש” אני גם תוהה אם כל הששים להמציא את עצמם מחדש מביאים בחשבון את העובדה שבדרך הם עלולים לאבד כמה אנשים שדווקא די חיבבו את העצמי הישן שלהם.

  3. michaly 22 מרץ 2013 ב - 9:55 קישור ישיר

    וואו, תודה. אני כמעט מתנצלת על האנקדוטה הבאה: באחד מימי השלישי לקראת סוף כהונתך בעכבר, נעלמת בדיוק כשהייתי זקוקה לך בדחיפות לפני הסגירה, אז החלטתי שאם אתה לא חוזר עד שעה איקס, אני משנה את שמך בבוקסת בקרדיטים לרווה. למזל שנינו לא נאלצתי לנקוט בפעולת המחאה הקטנה הזאת.

  4. קורא 23 מרץ 2013 ב - 22:22 קישור ישיר

    עכבר העיר פשוט סבל מעריכה גרועה מאוד בשנים האחרונות. צריך להיות כשרוני במיוחד כדי לאבד יתרון אדיר כמו שהיה לעכבר על טיים אאוט, ואת זה הצליחו עורכי העכבר הנוכחיים להשיג בעזרתו האדיבה של שוקן שייבש אותו וייבש אותו.

    זה שבכלל יש טיים אאוט, זו תעודת עניות לכל מי שאי פעם ערך את העכבר.

  5. איילת 24 מרץ 2013 ב - 12:40 קישור ישיר

    בנושא הבס”ד שהפך לנושא מהותי יותר מסגירת העכבר:
    אז שיהיה קונטרה לשתי המגיבות מלמעלה. אני חושבת שזה מגניב שהשתנת.
    ואם בגלל זה כמה אנשים מצ’קצ’קים בשפתותיהם,שיצ’קצ’קו.
    וכדי שיצ’קצ’קו עוד קצת אוסיף ואומר -אוהבים אותך! חג שמייח

    • ענבל 25 מרץ 2013 ב - 7:30 קישור ישיר

      הי, הי, לא נסכים לפלגנות הזולה הזאת: אוהבים אותך גם כאן, בצד של המגחכים/המזדעזעים/ הנבוכים/ המצקצקים מהבס”ד (אני עצמי משתדלת מאוד להימנע מלצקצק, ובוודאי מלצ’קצ’ק, אבל אני מבינה שבלי להתכוון אני מייצגת פה מגזר, והוא כולל גם טיפוסים מצקצקים), וגם מכאן מאחלים לך מכל הלב חג שמח, “אחת היא אם בסיעתא דשמיא או בתחבולות אנושיות”, כמו שכתב אחד העם, שעל גדולתו נדמה לי שכולנו מסכימים.

  6. נאוה 4 אפריל 2013 ב - 12:49 קישור ישיר

    יאיר יקר,
    אחחח. ימי הבועה שהתפוצצה בערך שנה לפני שהדי ה”בום” הגיעו לאוזני שוקן. קיווינו שנוכל לעד לחיות ביקום המקביל שלנו, אבל אפילו לניתוק של שוקן יש גבול כנראה.

    כמה שהיה קצר, ככה היה תענוג אמיתי לעבוד איתך. אני זוכרת שיום אחד קפצנו יחד להקרנת מבקרים של “המזכירה” ושנפלתי מהניתוח המבריק שלך את הסרט, דקה אחרי שהוא נגמר, כשאני עוד ריחפתי לי בעננה אסוציאטיבית של רשמים רגשיים. זוכרת גם את דורית המקסימה ואת הבוקר בו מישהו רץ במורד המדרגות המסוכנות למרתף וסיפר שאיזה מטוס התנגש באחד ממגדלי התאומים ושזו כנראה תאונה… כעבור שעה מערכת העיר דממה ונראתה כמו לקוחה מסרט הוליוודי על מערכת עיתון הוליוודי שקפאה מול מסכים שמקרינים בלופ סרט הוליוודי על פלישה של חייזרים. אני זוכרת כמובן גם את דורית בן ארי המקסימה, וגם שבחלוף הזמן באתי מניו-יורק לבקר את הממלכה המרתפית ומצאתי שם את בת דודתי המהממת אפרת דנון. מה רבתה שמחתי לקבל אישור נוסף לטעם הטוב שלך כעורך (חחח), וכמובן על כך שנשמרה איזו מסורת גנטית בעכבר ( :

    אני נהנית לקרוא אותך מאז לא חשוב באיזה פלטפורמה ותחת איזה ראשי תיבות.
    נאוה.


השאירו תגובה