04 אפריל 2013 | 23:40 ~ תגובה אחת | תגובות פייסבוק

רוג’ר איברט, מבקר הקולנוע המפורסם בעולם, הלך לעולמו בגיל 70

הכותרת ב”וראייטי”

איזו בשורה אומללה לקבל כשאתה בודק מייל רגע אחרי שגמרת להרצות על “הוגו” של מרטין סקורסזי: רוג’ר איברט מת הערב. הוא היה בן 70. זו בשורה אומללה, בין השאר כי כשיצאתי מהבית לכיוון ההרצאה השארתי על מסך המחשב פוסט בהכנה עם רצף אייטמים ולינקים, וביניהם לינק לטקסט הזה שהעלה איברט בבלוגו לפני יומיים בו הוא מציין את יום השנה ה-46 לתחילת עבודתו כמבקר הקולנוע של ה”שיקגו סאן-טיימס” וגם מעדכן שעליו לקחת כעת הפסקה מפעילותו השוטפת כמבקר, כי מחלת הסרטן בה הוא נלחם בשנים האחרונות חזרה ועליו לחזור לטיפולי כימותרפיה. אבל באותה נשימה ממש הוא פורש שם את תוכניותיו לעתיד הקרוב: ביניהן, להפוך לבעלים של הבלוג שלו (שפעל עד כה תחת האתר של ה”שיקגו סאן-טיימס”), להקים מיזם דיגיטלי, ולעבוד על כרך רביעי בסדרת “הסרטים הגדולים”. וכל הערב, בעודי מנסח את הפוסט בראשי, אני תוהה האם זה ציני או אכזרי מדי לכתוב שעם כל תוכניותיו לעתיד, וכל הנימה האנרגטית והאופטימית שאיברט שידר בטקסט שלו, זה נראה לי כמו מכתב פרידה. ויממה אחר כך, במלאת 46 שנים ויום לעבודתו כמבקר, הוא אכן נפרד.

כמה מבקרי קולנוע בינלאומיים אנחנו מכירים? האם יש בכלל מבקרי קולנוע חשובים? כשאני – ומן הסתם לא רק אני – נדרש לדבר על מבקרי קולנוע אני מיד מדבר על אנדרו סאריס מול פולין קייל, ה”ווילג’ וויס” מול ה”ניו יורקר”, ולאיזה מחנה אתה שייך. אני אוהב להזכיר את ג’ונתן רוזנבאום יבדל”א כמבקר שאני מאוד אוהב לקרוא, אבל כדוגמה למישהו שאין שום קשר בין הטעם שלי לשלו, ובכל זאת הטקסטים שלו תמיד עשירים במידע ובתובנות.

אבל רוג’ר איברט היה מבקר הקולנוע הכי מפורסם בעולם. וגם הכי חרוץ. בשנה שעברה לבדה הוא כתב 306 ביקורות קולנוע. שנת שיא, הוא אומר. המחלה שלו, שלקחה ממנו את הקול, גרמה לו לשבת ליד שולחן הכתיבה ולייצר טקסטים בלי סוף. הוא הפך את טוויטר לביתו השני, ועד לפני כמה שנים האתר שלו, rogerebert.com, היה בלוג הקולנוע הכי פופולרי באמריקה (ובטח בעולם). בכל פלטפורמה אליה הגיע – דפוס, טלוויזיה, אינטרנט – איברט ידע להמציא את עצמו מחדש.

ואגלה לכם סוד: יש מבקרים שאנחנו (המבקרים) אוהבים יותר, מעריכים יותר, מזדהים איתם יותר, אבל עמוק בפנים, כל מבקרי הקולנוע רצו להיות רוג’ר איברט. ב-1975, שמונה שנים אחרי שהתחיל לכתוב ב”שיקגו סאן טיימס” ובשנה שבה הפך למבקר הקולנוע הראשון והאחרון בעולם שזכה בפרס פוליצר, איברט והמתחרה שלו מהעיתון ממול, ג’ין סיסקל, השיקו תוכנית ביקורת קולנוע בערוץ הציבורי המקומי. זו היתה תוכנית ביקורת הקולנוע הראשונה באמריקה. הם המציאו את הגימיק של דירוג הסרטים באמצעות סימון הבוהן למעלה או למטה, כמו הקיסרים במופעי הגלדיאטורים, ואיברט רשם על שמו את הצירוף “Two Thumbs Up” כסימן רשום. אם אתם עושים ביקורת קולנוע וחותמים אותה עם המשפט הזה, אתם עוברים על החוק. בהדרגה היא צמחה והפכה לתוכנית שמוצגת בסינדיקציה בכל רחבי אמריקה, ואף היתה מועמדת לפרס האמי שבע פעמים. בהמשך אף נקנתה על ידי תאגיד דיסני. ב-1999 ג’ין סיסקל מת, ונדמה היה שאיברט כסולן לא יצליח לשחזר את המעמד שהיה לו ויילך וידעך. תוכנית הטלוויזיה אכן עברה הרבה גלגולים, אבל איברט לרגע לא שקט על שמריו. הוא המשיך את התוכנית עם מבקרים מתחלפים, והפך אורח קבוע בתוכניות לייט נייט. הטור שלו, שהתחיל בעיתון אחד בשיקגו, התפרסם בהדרגה במאות עיתונים ברחבי אמריקה. הוא הוציא ספר קולנוע שנתי לריכוז כל ביקורותיו. ובקיצור, הוא עבד ללא לאות והפך למותג.

ב-2004, כמדומני, הוא הפך לאחד ממבקרי הקולנוע הראשונים שהקימו אתר קולנוע שמרכז את כתיבתם. למעשה, ונדמה לי שכבר כתבתי את זה בעבר, כשאני התחלתי להסתובב בין כל מיני גופים ואנשים בסוף 2004 עם הרעיון להקים אתר אינטרנט ל”סינמסקופ”, עשיתי את הפיץ’ עם האתר של איברט.

אבל הגלגול האחרון שלו היה זה שהכי עורר השראה. כאמור, לכל איש תקשורת יש את התקופה בה הוא בולט לרגע, ואז כולם נעלמים. איברט רק הלך וגדל. ב-2006 הוא אובחן כחולה במחלת הסרטן בבלוטות הרוק. סרטן שבסופו של תהליך חייב את הסרט מיתרי הקול שלו, ובהמשך את כל הסנטר שלו. איברט לא יכול היה לדבר יותר (או לאכול, התזונה שלו היתה רק דרך שתיה). אבל מאותו רגע הוא שוב המציא את עצמו מחדש: הוא חיפש דרכים למצוא לעצמו קול דיגיטלי שיישמע אנושי, וכתב רבות ובאומץ רב על מחלתו ועל החלמתו ממנה, וחזר בכל כוחו לכתיבה על סרטים (ולניהול פסטיבל הקולנוע השנתי שלו, שמהדורת 2013 תיפתח בעוד 12 יום). לפני כמה שנים הוא אף היה מספיק מאושש כדי לנסוע לפסטיבל קאן. במקום לדבר, הוא כתב בלי הרף. כאמור, שנותיו האחרונות היו הפוריות ביותר.

ואגב, באמצעות ביקורותיו של איברט אפשר גם להבין משהו על ההתפתחות של הקולנוע הישראלי (ובכלל, סרטי הארט-האוס באמריקה). כמי שנאמן קודם כל לעיתונו בשיקגו, איברט היה כותב אך ורק ביקורות על סרטים שיצאו בשיקגו. רוב הסרטים הזרים, התיעודיים וסרטי האיכות הקטנים יוצאים להקרנות מסחריות בעיקר בניו יורק ובלוס אנג’לס, ומסתפקים בביקורות ב”ניו יורק טיימס” וב”לוס אנג’לס טיימס”. נדירים היו הסרטים הישראליים, למשל, שהגיעו להקרנות מסחריות בשיקגו (מחוץ לפסטיבל הקולנוע המקומי, שדווקא תמיד היה מאוד נדיב לקולנוע הישראלי). אבל בשנים האחרונות הקולנוע הישראלי – וגם סרטי האיכות הקטנים – הגיעו גם לשיקגו. דבר שגרם לו, כאמור, לראות יותר ויותר סרטים. בשבועות האחרונים לחייו איברט כתב ביקורות מחמיאות ל”הדירה”, “הסיפור של יוסי” ו”שומרי הסף”.

איברט היה איש עם חושים חדים. הוא היה אחד המשקיעים הראשונים בסטארט-אפ קטן בשם גוגל. והוא היה אחד הראשונים שזיהה מנחת תוכנית מקומית משיקגו כבעלת פוטנציאל להפוך למנחת תוכנית אירוח ארצית, ודירבן אותה לכך. אופרה ווינפרי, שנותרה חברתו של איברט, ושל אשתו, צ’אז, מאז ועד היום. היא גם נותנת לאיברט את הקרדיט לטיפים שנתן לה על שמירת הבעלות על התוכנית לעצמה ומכירתה לסינדיקציה, ולא לעבוד בעבור תאגיד. איברט, שלא היו לו ילדים, גם היה אדם קיצוני בחילוניותו, פנאטי במלחמתו נגד כל מי שמאמין בבריאת העולם ולא באבולוציה (בעולם הנוצרי, להבדיל מהתיאולוגיה היהודית, זו מלחמת דת ממש) והעריץ סופרים כמו כריסטופר היצ’נס. בכל פעם שמישהו כזה, שחי חיים נטולי אמונה, אלוהות או עולם הבא, כמו היצ’נס, ג’ורג’ קרלין או איברט, הולך לעולמו, זה הרגע שבו אני רוצה לשמוע מהם דיווח מה קורה הלאה. ובסופו של דבר שיעדכנו אותנו סוף סוף: מי צדק?

איברט, אני קורא בהספד עליו שנכתב עליו בעיתונו (אני בספק אם יש, היה או יהיה עוד מבקר קולנוע שכל כלי התקשורת באמריקה יספידו), פרסם 17 ספרים. ב-2011 הוא פרסם אוטוביוגרפיה, שמרטין סקורסזי מתכנן להפיק ממנו סרט. איברט, וזה פרט טריוויה שהוא עצמו אהב להתהדר בו (אולי ממבוכה) גם חתום על התסריט לסרט האקספלויטיישן האירוטי/היפי/קאמפי של ראס מאייר, “מעבר לעמק הבובות” מ-1971.

ובעיקר, וזה המקום שכולנו מזדהים עם איברט, הוא נורא אהב סרטים. זה תמיד היה משמח לראות. הוא באמת אהב סרטים. אני לא חושב על אג’נדה פילוסופית או שיטה ביקורתית שהייתה מזוהה עם איברט, אבל אני כן יודע שכשהוא אהב סרט, הוא היה כותב מכתבי אהבה נרגשים, וכשהוא שנא סרט הוא כתב עליו בכעס ובאכזבה. הוא לקח את הסרטים שראה באופן אישי. גם זה משהו שאני מזדהה איתו, ובעיקר מאחל זאת לעצמי: אני רואה הרבה מבקרים שממשיכים לכתוב על סרטים הרבה אחרי שנמאס להם בכלל מלראות אותם, ורק מתפלל שגם לי, בגיל 70, עדיין יהיה את הצמא הגדול הזה לקולנוע כמו שהיה לאיברט.

ועכשיו צריך להתרגל להפסיק לבדוק פעם-פעמיים בשבוע על מה איברט כתב. איך עושים את זה?

נושאים: בשוטף

תגובה אחת ל - “רוג’ר איברט, מבקר הקולנוע המפורסם בעולם, הלך לעולמו בגיל 70”

  1. Eran 5 אפריל 2013 ב - 1:58 קישור ישיר

    תודה על האימג’ המשעשע של איברט חולץ נעלו ומנופף בוהן אל על כדי להמליץ על סרט אבל thumb זה אגודל.

    ===================

    רוה לערן: לעיון נוסף.


השאירו תגובה