12 ספטמבר 2008 | 10:00 ~ 15 תגובות | תגובות פייסבוק

"דברים שלמדתי ב'מפטיר'"

אני שמח שסרט כמו “מפטיר” נעשה. אני רוצה עוד סרטים כמו “מפטיר”. וכמו “ימים קפואים”. סרטים עצמאיים שכל מה שמניע אותם זו איזושהי חוצפה צעירה של משוגעים לדבר שלא מוכנים לחכות לקרנות ולמפיקים המבוססים כדי לזכות להזדמנות שלהם. אנשים שרואים קולנוע הוליוודי ורצים לקחת את הז’אנרים האמריקאים ולמצוא להם פרשנות ישראלית, עם סיטואציות יחודיות למקום. אני מעדיף סרט עצמאי כמו “מפטיר” על פני סרט כמו “ג’וליה מיה”, שהיה מתוק וסטנדרטי מספיק כדי להיעשות גם במסגרת ממוסדת. אם כבר מישהו לוקח על עצמו הרפתקאה עצמאית, שילך על הקצה, שיביא חלופה לסטנדרט, שישבור את החוקים. שיכעיס, יבעט, שיראה אחרת. אז כן: כצופה, כמבקר, יש לי המון בעיות עם “מפטיר”, סרט שיש בו יותר פוטנציאל ממימוש, אבל שגורם לי לזקוף אנטנות ולתהות בסקרנות: מי זה הדאזאנשווילי הזה שהרים את העסק? ומה הוא הולך לעשות הלאה? אז, כן יש לי השגות (הביקורת פורסמה אתמול ב”פנאי פלוס”, אעלה לבלוג מחר), אבל אני לכל הפחות רוצה להשתמש במעט הכוח התקשורתי שיש לי כדי לגרום לאנשים לדעת שהסרט הזה קיים ולתת לו צ’אנס. משם, הסרט כבר יעשה – או לא יעשה – את שלו.
לכן פניתי לדזאנאשווילי וביקשתי ממנו שיכתוב טקסט שפורסם לפני חודש ב”פנאי פלוס”, כשהסרט התחיל את מסע הקרנות הטרום-בכורה שלו, לקראת ההפצה הרשמית אתמול. התוצאה היא מעין מדריך לבמאי/המפיק המתחיל שתוהה האם הוא יכול להפיק סרט בכוחות עצמו. התשובה, עונה דזאנאשווילי, היא “כן”. על הדרך הוא עושה את מה שהיית מצפים מיוצר עצמאי: בועט לממסד בפיקת הברך, נכנס במפיקים הוותיקים, באנשי הצות המפונקים ובשחקנים העצלים, אלה שנמצאים בעסק בעבור הכסף ולא בשביל האמנות. הוא לא מסגיר שמות.

טעויות ועובדות שלמדתי ב”מפטיר”
מאת דויד דזאנאשווילי

אני אוהב קולנוע, אבל באמת אוהב קולנוע. מה אני יכול לעשות? זה אחד החטאים הנפלאים שלי. ראיתי הרבה קולנוע, למדתי קולנוע והצעד המתבקש הבא, לפחות מבחינתי, היה לעשות קולנוע.
אני הבמאי, התסריטאי והמפיק של מותחן הפשע העצמאי ‘מפטיר’, שהופק על ידי במהלך השנתיים האחרונות של לימודי הקולנוע שלי באוניברסיטת תל אביב. הסרט קיבל תמיכה מעטה של כסף ציבורי (סך הכל כ-30,000 דולר מהקרן לקולנוע וזאת רק לאחר שצילומיו הושלמו) ולמעשה הופק מכספי הפרטי. הסרט ‘מפטיר’ מלוהק בשחקנים מקצועיים (לירון לבו, שרון אלכסנדר, עמוס לביא, יונתן עוזיאל, אריק משעלי, יונתן רוזן, לוסי דובינצ’יק, ליאור מילר, דוד קיגלר ועוד רבים וטובים), הוא בעל מראה אפלולי ומסתורי (הסרט זכה בפרס הצילום הטוב ביותר בפסטיבל חיפה 2007). ולמרות היותו סרט עצמאי, עשייתו מהוקצעת ומורכבת. בנוסף הוא הסרט הישראלי הראשון שיוצא להפצה בהקרנות היי-דפינישן מלאות.
במהלך הפקת הסרט ביצעתי מספר טעויות וגיליתי מספר עובדות שהייתי רוצה לחלוק עימכם, אלו שאוהבים קולנוע ורוצים לעשות קולנוע, בעיקר אם זה קולנוע עצמאי.

טעות I – ההנחה שכל האנשים שבתחום הקולנוע בארץ הם, כמוני, אוהבי קולנוע.
עובדה I – קולנוע ישראלי יכול להיות מאד ריווחי.
לאלה כמוני, שעיסוקם בקולנוע הוא לא פרנסתם, אולי אין לכך משמעות אבל בסופו של יום אני צריך להתנהל במסגרת שהיא קודם כל עיסקית-שיווקית ורק אחר כך אמנותית. ההתנהלות הזאת לא תמיד נעימה והיא בטח שלא משחק הוגן מול סרטים בעלי תקציב גדול. אבל כסף נכנס, ולא מעט – שלא יספרו לכם סיפורים אחרים. מניסיון של סרט אחד למדתי לגלות שלפעמים חלק מאותם אנשים שהם הכי משפיעים, הכי “חשובים” בתחום הקולנוע בארץ דווקא הם נמצאים בתחום מהסיבות ה”לא נכונות”. חלק מאותם משפיעים, בעלי הממון והשררה נמצאים בתחום כי הם גילו כיצד לעשות את התחום הזה ריווחי בעבורם. כל הפרמטרים של העשייה הקולנועית הם בעיניהם נגזרת של סימן מאד פשוט. $. רצוי כזה שנכנס לכיסם. הרי זו כל החוכמה, להתנהל בתחום שכולם טוענים שהוא לא ריווחי ואז ממילא אין להם יותר מדי מתחרים, תחום שממומן בנדיבות על ידי כספי המיסים של כולנו ואז לפצח את השיטה ולהפיק כמה שיותר מזומנים לעצמם ותוך כדי להמשיך לתדלק את התאוריה על כמה זה קשה, לא ריווחי וש”הם בעצם שם מאהבת קולנוע עמוקה”.

טעות II – ההנחה שכל מי שהיה מעורב פעם בהפקה של סרט מבין על מה הוא מדבר.
עובדה II – לעשות סרט קולנוע טוב זה יותר קל ממה שאתם חושבים ובטח הרבה יותר קל ממה שמספרים לכם.
(הכוונה ל”טוב” בפרמטרים הטכניים: מבוים מקורי, משוחק היטב, מצולם טוב, נשמע טוב, מרשים הפקתית ולא ברמה התכנית, כי זה עניין סובייקטיבי שלא אוכל להעיד אותו על הסרט שלי).
כשניגשתי להפיק ולביים את ‘מפטיר’ יותר מדי אנשים אמרו שזה בלתי אפשרי, שזה לא כלכלי ושאני לעולם לא אסיים את הפקת הסרט. אני מניח שהקושי שסיפרו להם עליו שכל כך מפחיד אותם גרם להם להיות כל כך סקפטיים ובכך לשמר את המעגל של הפחד מעשייה של פיצ’ר עצמאי.

טעות III – ההנחה שהאנשים בתעשייה או בכלל יפרגנו לי כשאעשה סרט ויעזרו לי להגשים אותו.
עובדה III – אתם לא באמת צריכים יותר מדי אנשים שיעזרו לכם.
היו מעטים שעזרו ולהם אני מודה מקרב לב, הסרט לא היה קורה בלעדיהם אבל אם הייתי מספר לכם כמה אנרגיה בזבזתי על בקשות לעזרה מוואנאביז למיניהם ועל כמה הם משכו אותי באף וכמה זמן וכסף ותקוות שווא בזבזתי עליהם, הייתם חושבים שאני מגזים. אתם לא באמת צריכים את כל ההבטחות שיפזר לכם כל אדם שיש לו כמה מאות שקלים לנעליים יפות, לשון מושחזת ומבט תאב בצע. תהיו חייבים ללמוד לזהות את זה שמעוניין לדחוף את העגלה יחד איתכם לבין זה שרוצה לקפוץ עליה כשהיא כבר דוהרת, לרוע המזל רובם הם מהאחרונים. עדיף שתרכזו את מאמציכם ותגייסו צוות מוכשר שמאמין בכם, שיילך איתכם דרך ארוכה וקשה ותדבקו אחד בשני. מנסיוני זה מספיק וזה עובד.

טעות IV – ההנחה שיש דברים שלא ניתן לעשות בלי “כסף גדול”.
עובדה IV – לא חייבים הרבה כסף כדי להגשים את הסרט שדמיינתם.
(בהנחה שלא כתבתם תסריט מלחמה עם סצינות קרב המוניות- ודרך אגב, גם זה אפשרי אם יש לכם הרבה חברים שאחד מהם הוא במקרה גם אפסנאי בצבא ואיש אפקטים טוב).
אתם יכולים לגייס את השחקנים שאתם רוצים, אתם לא תאמינו איזה שחקנים יושבים עכשיו בבית ורק מחכים לתסריט המבריק שיוצע להם. את הצוות שאתם רוצים ואתם לא צריכים כסף, אתם צריכים את הדרך הנכונה למכור את הרעיון שלכם ולגרום להם להאמין שאתם באמת מאמינים ואוהבים את מה שאתם עושים.
זה לא תמיד יעבוד עם כולם. זה טוב לכם, תאמינו לי, תתרחקו כמו מאש מאותם “יוצרים” שכל מה שמעניין אותם זה 750 דולר ליום!!!

טעות V – ההנחה שלמהות יש יותר כוח מלאריזה, יחסי ציבור ושיווק.
עובדה V – הקהל לא טיפש אבל עדיין מושפע יתר על המידה מפרסום.
אם אני אקרא עוד טוקבק על כמה סרט איקס מצויין מאחד שלא ראה אותו, או עוד טוקבק או כתבה שברור שהיא “מטעם” אני אכריז חד משמעית שאין משמעות לטיב הסרט אלא רק לכמה דוחפים אותו, כמה פוסטרים שלו תולים וכמה פעמים אני אראה את הפרומו של הסרט לפני הקאבר התורן ב”כוכב נולד”.
הקהל כבר לא קונה את כל השטויות הללו. וגם הוא מזהה כתבות ופרסומים מטעם. והאמת היא שבסופו של דבר הסרט עצמו הוא המוצר השיווקי הטוב ביותר של עצמו. הסרט עצמו והתגובות שהוא מעורר בקהל שיוצרות את הגל השני של הקהל וכך הלאה הוא הפרמטר החשוב ביותר, הוא זה שמשתמר בתודעה עוד הרבה אחרי שהסרט כבר ירד מהאקרנים. שיווק מצויין יגרום לסרט לא טוב להימכר והרבה, זה עדיין לא הופך את הסרט לטוב יותר.

טעות אחרונה – ההנחה שלמרות כל הקשיים, זה הולך להיות שווה את זה.
עובדה אחרונה – זה אכן שווה את זה.
בסופו של דבר, לראות את היצירה שלך על מסך גדול, לדעת שהצלחת להגשים את הסרט, לא משנה כמה קשה היה, לראות כיצד דמויות שכתבת מקבלות חיים, כיצד צופים מתרגשים ונהנים מהסרט שיצרת עושה את הכל שווה, את כל הקשיים, האכזבות ורוע הלב שלעיתים קיים ב”תעשייה” הזאת. וזו בעצם ההרגשה שמבהירה לי, אולי לראשונה למה בעצם אני כל כך אוהב קולנוע. וזו הרגשה נהדרת.

15 תגובות ל - “"דברים שלמדתי ב'מפטיר'"”

  1. אינגל 12 ספטמבר 2008 ב - 10:24 קישור ישיר

    סוף סוף יוצר קולנוע אומר את הדברים שאני רוצה לשמוע.לא ראיתי את הסרט שלך אבל אתה ללא ספק האליל החדש שלי.
    כל הכבוד!

  2. נאור 12 ספטמבר 2008 ב - 12:04 קישור ישיר

    כמו שאינגל אמר, כקולנוען צעיר כיף ומעודד מאוד לקרוא את הדברים האלה. עוד לפני “ימים קפואים” גיבשתי את האידאולוגיה, שכל סרט ישראלי חדש (עצמאי או לא) שמנסה להיות מקורי מבחינה סיפורית ומבחינת הסגנון ביחס לנוף הסרטים הישראלים הממוצעים, זוכה אוטומטית להערכתי- לא משנה אם בסופו של יום הוא סרט טוב מאוד או גרוע.
    עוד כשראיתי את הטריילר לסרט הבנתי שהוא עונה לסטנדרט. צריך עוד סרטים כאלה, שהם לא דרמות משפחתיות או “מתוקים וסטנדרטיים” כמו שיאיר אומר.
    לא קל לעשות משהו מקורי, אבל גם לא כל כך קשה. אז דיי לעצלנות התסריטאית! שמעתם, כל ה-אבי נשרים, שמי זרחינים וניר ברגמנים למיניהם?

  3. רותם 12 ספטמבר 2008 ב - 13:34 קישור ישיר

    שני דברים:
    אחד, תשעים אחוז מהדברים שהוא כתב נכונים לחיים בכלל ולא רק לעשיית קולנוע בישראל פרט. או לפחות זה כך בעיני ציניקן שכמותי.
    דבר שני, וכפועל יוצא של הראשון – לא צריך ממש לעשות פיצ’ר כדי לדעת את כל זה.
    אבל זה לא מפחית מהישגו של דוד, שכן לשבת ולכתוב כמה יש יותר שיווק מאומנות לא הופך את זה קל יותר לעשות סרט.

  4. אורי (האמיתי) 12 ספטמבר 2008 ב - 14:50 קישור ישיר

    נכון. לעשות סרט עצמאי זאת התאבדות כלכלית. מה לעשות?
    אבל להגיד שאין פרגון בתעשיה? אני ממש לא מסכים. אני לא מעיד פה על העניין הכלכלי, כלומר ברור שמי שמנסה לגייס כסף ייתקל באותם כרישים שדויד מדבר עליהם.
    אבל אנשי הקולנוע עצמם?
    הם לא יסיעו כמיטב יכולתם? ובחינם?
    אני מכיר לא מעט אנשי קולנוע אמיתיים, לא וואנביז, שמוכנים לקרוא את התסריט שלך ולתת עצות, שמנסים לכוון אותך בהפקה, שישמחו לראות שוב ושוב רפ-קטים (הו! שעות העבודה היקרות!) ולתת עצה. חלקם, ולא משנה כמה פרסי אופיר יש להם על המדף – יבואו ויתנו יד גם על הסט!

    אני מכיר פרגון הדדי והזנה אמנותית. אני, שבאופן אישי עורך בחצי חינם פיצ’ר עצמאי, חושב שאנשי הקולנוע בארץ נותנים גב ככל יכולתם.

    זו תעשיה קטנה, עניה (כן כן) וצפופה. איכשהו, דויד – פשוט לא דברת עם האנשים הנכונים. חבל לי שזו התמונה שאתה רואה. אל תתן לזה לייאש אותך – יש לך עולם שלם של פרגון לגלות.
    ויאיר פה מדגים זאת היטב!

  5. שלומי 12 ספטמבר 2008 ב - 17:00 קישור ישיר

    דברים נכוחים. שכוייח!
    וברצינות: נתת מילים להרבה תחושות שיש לי.
    עם זאת, אני לא שופט אנשים שלא מצליחים להתפרנס
    מהתחום ומאבדים את היכולת לחלום ולהאמין, וכל מה
    שנשאר להם כדי להרגיש טוב עם עצמם זה לצרף יום עבודה ליום עבודה ולסחוט באמצעות הרזומה שלהם דולר ועוד דולר – לפחות את חשבון הבנק זה מנחם.

  6. ערן 12 ספטמבר 2008 ב - 17:22 קישור ישיר

    מישהו יודע איך אני יכול להשיג את המייל של דויד?

    למטרות יפות, אני מבטיח.
    תודה

    רוה לערן: שלח לי מייל ואעביר אליו, והוא יחליט מה לעשות עם זה.

  7. אלי 12 ספטמבר 2008 ב - 18:01 קישור ישיר

    יוצרים כמוך מעוררים השראה, יצא סרט מרשים ומסוגנן.

  8. איתן 12 ספטמבר 2008 ב - 19:42 קישור ישיר

    לפני כמה חודשים גיליתי את אתר “פרשן”, אתר המאפשר לגולשים לכתוב מאמרי ביקורת על שלל נושאים. אחרי שגם אני פרסמתי שם כמה ביקורות לסרטים, נכנסתי לשם היום לראות מה נתחדש. יש מאמר קצר על החדש של הברבשים, “אביב 41”, שיוקרן בבכורה בפסטיבל חיפה. הכותרת אומרת : “אביב 41 – סרט ששווה לראות”. לכותב המאמר קוראים…

    אורי ברבש.

    http://www.parshan.co.il/index2.php?id=2634&lang=HEB

  9. krock 13 ספטמבר 2008 ב - 2:54 קישור ישיר

    ובכן.
    ביאירות אופיינית צפויה שתואמת לחלוטין את היהירות שבהגיגי הדאזהאשווילי, ניתנת כאן מצד אחד במה לשטויות משתלחות כלפי אנשים טובים ומצד אחר ניסתם הפה למי שמוצא לנכון ללעוג לקישקוש הנקרא … שלמדתי.
    אביר חופש הביטויי כבר אמרתי?
    בשנה האחרונה עקבתי בשעשוע אחר הניסיונות הגמלוניים חינניים של דאזאנשווילי לשווק את הסרט שלו “מפטיר” ובאיזו שהיא מידה, במינון אפשרי אצלי, מצאתי שאני קצת מחבב את הבחור. עכשיו הוא מוציא מכתב ואיזו אכזבה רבתי. פתאום מתברר שמי שנצטייר להיות חביב הוא בס”ה עוד אחד מאלה המשתייכים למועדון החברים הבלתי נגמר של אני ואפסי עוד, מין יוהורנים כאלה שרק אלוהים יודע איך הם מצליחים לחצות כביש כאשר מרחב הראיה שלהם נגמר בקצה אפם. אני לא מכיר את דאזאנשווילי אבל דאנאשוויליזים מוכר לי היטב ואי אפשר לטעות. זה סוג האנשים שמשוכנעים ומעל לכל צל של ספק שהם כאן כדי להמציא את הגלגל או לפחות כדי להחליף את השליח ולהורות לנו ההדיוטות את הדרך הנכונה.
    אני אוהב קולנוע, אבל באמת אוהב קולנוע. מה אני יכול לעשות? זה אחד החטאים הנפלאים שלי. ראיתי הרבה קולנוע, למדתי קולנוע והצעד המתבקש הבא, לפחות מבחינתי, היה לעשות קולנוע. אז לאחר שנה של לימודיי קולנוע החלטתי שדי. שהגיע הזמן להוכיח את יכולתי המופלאה ולעשות קולנוע. אנילא מדבר כאן על סתם סרט קצר שאולי יאפשר לאחרים לעמוד על כשרוני הייחודי אלא על סרט עלילתי באורך מלא, כזה שמיועד להקרנה בבתי קולנוע. אז ישבתי וכתבתי אחלה תסריט. היום כשיש מחשב ומעבד תמלילים זה נורא קל לכתוב תסריט. יצא תסריט מדהים, מסוגנן להפליא ומבחינה טכנית ממש ללקק את האצבעות. לא התעצלתי ושלחתי את היצירה המופלאה הזו לכל רחבי העולם, לכל היוצרים הכי חשובים ביקום. רוב הנבלות אפילו לא טרחו להשיב והמעט שבכ”ז ענו לא פירגנו וכתבו לי שהתסריט פשוט לא טוב. כך למדתי שההנחה שכל האנשים שבתחום הקולנוע בעולם הם, כמוני, אוהבי קולנוע היא פשוט טעות. חלק מאותם אנשים שהם הכי משפיעים, הכי “חשובים” בתחום הקולנוע בעולם דווקא הם נמצאים בתחום מהסיבות ה”לא נכונות”. זה שהם עשו כבר מאות סרטים ומן הסתם כבר עברו גם מאות שכמותי, כאלה ששולחים להם תסריטים מופלאים כמו שלי, לא הופך אותם לבעלי ניסיון. אני קובע כאן שאין להם שום ניסיון.הראיה, אני לא שינתי ולו פסיק בתסריט שלי. נכון שכמה מהלא יוצלחים האלה העירו את תשומת ליבי, אבל אני נשארתי לעמוד על שלי כי אני יודע שכתבתי אותו בפונט הנכון וזה מספיק לי. יאדה יאדה יאדה.
    למי שלא מבין אז הדברים שכתב כאן דאזאנשווילי הם פשוט ערימה של שטויות, שום דבר שמחזיק מים, שיש לו ולו קשר דימיוני למציאות של עשיית סרטים. אני לא צריך לראות את הסרט “מפטיר” כדי לדעת מראש שמדובר בסרט רע. יוהרה בכמויות כאלה תמיד מולידה סרטים רעים ואין אפס בלנחש זאת מראש.
    ולעניין כללי.
    אין סרטים עצמאיים בארץ כי אנחנו לא אמריקה. מה שמכונה אצלנו מתוך איזו שהיא רומנטיקה קולנועית “סרטים עצמאיים” הם בס”ה סרטים נצלניים שבאים לשרת אגו מנופח של מישהו שבד”כ וברוב המקרים הוא ובאמת סתם חסר כשרון ושום דבר חוץ מזה ומי שפה נורא משבח תשיטה מעניין מה היה אומר במצב שבו מישהו היה מוציא לאור מגאזין קולנועי, שמיועד למכירה בדוכנים, כאשר כל הכותבים ושאר העוסקים במלאכת המאגאזין ואפילו הם אנשי מקצוע ראויים, עושים מלאכתם בהתנדבות או בשכר סמלי שבוודאות איננו הולם את מעמדם המקצועי. האם גם במקרה כזה הוא היה המישהו משבח את התופעה ומציע לאמץ אותו כשיטה? תמהתני.

  10. אודי 13 ספטמבר 2008 ב - 9:08 קישור ישיר

    בתגובה לאיתן, לא הברבשים, ברבש, אורי ברבש הוא הבימאי ומוטי לרנר כתב את התסריט.בסרט הזה לא היה מעורב אחיו של אורי- בני ברבש.

  11. מרקו כרמל 13 ספטמבר 2008 ב - 10:20 קישור ישיר

    לדוד שלום
    רציתי להעיר את תשומת ליבך לנקודה מסויימת בעניין הקולנוע העצמאי,אתה מבקש מאנשים לעבוד קשה ובחצי חינם במקרה הטוב בשביל להגשים איזה שהיא פנטזיה שלך שאתה קורא לה אהבה לקולנוע , אבל בוא תראה בעולם הרומנטי שאתה מגדיר ,למה אתה גורם ,מחר אתה במקרה הטוב תמכור את הסרט לאיזה ערוץ בכמה אלפי דולרים,הערוץ יגדיר אותו כדרמת ז’אנר עליון שעליו הוא היה אמור להשקיע מאות אלפי דולרים וככה עוד סרט שהיה אמור להעשות בתקציב נורמלי לא יעשה,סרט שהיה אמור לפרנס כמה משפחות של יוצרים שקולנוע זה לא פנטזיה אצלם אלה עבודה יומיומית ,עבודה שהם הגיעו אליו אחרי הרבה קשיים והשגים .
    לסיכום ברגע שאתה יוצר סרט זול תקציבית אתה משתף פעולה בעצם עם הוזלת הקולנוע שלנו והרגלת הערוצים המסחריים לקנות אותנו בזול.
    חוץ מזה בינינו כמה סרטים שלא נתמכו מאף קרן באמת שווים משהו
    בכל מקרה בהצלחה

  12. פרנק 13 ספטמבר 2008 ב - 14:12 קישור ישיר

    לגבי התגובה שמעלי: עכשיו אני ממש מצטער שלא ניחנתי בכישרון ניסוח. “ברגע שאתה יוצר סרט זול תקציבית אתה משתף פעולה בעצם עם הוזלת הקולנוע שלנו והרגלת הערוצים המסחריים לקנות אותנו בזול” – מה? אז אם אני רוצה לעשות סרט, ואין לי כסף, מה שיגרום לכך שהסרט ייעשה בתקציב קטן, אז אני צריך לחשוב לעצמי: “לא, אסור לי לקום ולעשות את הסרט הזה, כי אולי הוא יימכר לאחד הערוצים ובכך אגרום להוזלת הקולנוע הישראלי”. מצטער, אבל אני מתקשה לבטא כמה הטענה הזו מגוכחת בעיניי.

  13. אבינתן 13 ספטמבר 2008 ב - 15:00 קישור ישיר

    מרקו,

    יש היגיון מסויים בעמדה שלך, עם זאת: אלמלא הקולנוע העצמאי בארץ לא היינו זוכים ל”אוונטי פופולו” “ימים קפואים” ואחרים. (כולל כמה מסרטי דן וולמן שהוא לדעתי יוצר עצמאי מובהק)

    הייתי גם אומר שאין תעשיית קולנוע עצמאית בארץ, יותר נכון יוצרים עצמאיים שחלקם זוכים לחיבוק הממסד מדי פעם(כסף!)

    יכול להיות שאיגוד הבמאים והתסריטאים צריך לגבש עמדה לגבי סרטים עצמאיים הנמכרים לטלוויזיה ולהגיע להסכמים בנושא זה.(אם אכן דבר זה עדיין לא נעשה, כי התופעה של סרטים עצמאיים הולכת ומתגברת.)

    בימים אלו האוצר מנסה לחתוך בתקציב הקולנוע(ולדעתי זה רק ספין. אני מעריך שהסכום ישאר אותו סכום, הוא לבטח לא יגדל.) אם זה יקרה אפשר לצפות ליותר סרטים שיופקו עצמאית. לא מצב אידיאלי, עדיין אני מברך על כל סרט ישראלי עצמאי שיצא.

  14. רותם 13 ספטמבר 2008 ב - 16:11 קישור ישיר

    אבינתן- אני חושב שתעשיית קולנוע עצמאית היא סתירה בהגדרה בערך כמו כדור מרובע. זה שבארה”ב מוכרים לנו שג’ונו הוא סרט עצמאי, שימכרו. בפועל הוא אולפני וכמו רובוטריקים.
    והתגובה של אדון כרמל מרגיזה ברמות של בכיינות שאי אפשר לתאר, מזכירה לי משהו שמתרגלת אמרה לי פעם:
    אם לא תסביר כל ציטוט שאתה שם, להרבה אנשים לא יהיה עבודה.
    זה שיש אנשים שמוכשרים לעבוד בתנאים אחרים מאלו שמוכתבים על ידי התעשייה/ממשלה לא אומר שהם עושים לא טוב. אני לא יודע אם אלך לראות את “מפטיר” אבל אני ספק אם “את כמו אבא שלך” אלך לראות.
    וסתם תהיה: כמה סרטים שנתמכו מהקרנות שווים משהו? כמה מהם מחדשים או מעניינים?
    איזה סירוס אומנותי. גוועלד.

  15. לפריקון 14 ספטמבר 2008 ב - 7:04 קישור ישיר

    אף אחד לא ציין כאן את אחד הסרטים העצמאיים הבועטים ביותר שהולכים לצאת כאן בקרוב – “פובידיליה” של האחים פז. הסרט שונה מכל מה שעשו פה עד היום מבחינת עשיה קולנועית. בתור אחד שראה אמנם רק סצינות מסויימות מהסרט אני חושב שבשקט בשקט, מתחת לרדאר של כולם, מתגבש פה אחד הסרטים היותר מיוחדים ומהוקצעים שיצאו פה בשנים האחרונות.
    אני מסכים עם כל הנאמר כאן לגבי תעוזה של במאים ראשונים. כסטודנטים לקולנוע כולם מעריצים קולנוע אחר כמו שעושה ארן ארונופסקי לדוגמא. סרטים המנסים למתוח את הגבולות ועדין לשמור על שפה קולנועית מוכרת. אבל לצערי, כשמגיעה ההזדמנות הראשונה לפיצ’ר ראשון – 99 אחוז מהבמאים הצעירים עושים לצערי סרטים משעממים, שמרניים וחסרי מעוף.
    לכן יוצרים כמו דזאנשיווילי, כמפיק-מפיק או מפיק-במאי ראויים להערכה עצומה לדעתי.


השאירו תגובה