14 אפריל 2013 | 18:46 ~ תגובה אחת | תגובות פייסבוק

“זמן פוניבז'”, ביקורת

“זמן פוניבז'”

סרטו התיעודי של יהונתן אינדורסקי, “זמן פוניבז’”, שמוקרן החודש בסינמטקים, הוא סרט שאני מעריך מאוד, אבל גם חצוי לגביו. ההערכה שלי אליו נובעת בזכות ההחלטות הסגנוניות של אינדורסקי. הבמאי, בעצמו תלמיד לשעבר של הישיבה הליטאית העתיקה והענקית בבני ברק, בחר שלא לספר את סיפורו האישי בגוף ראשון, אלא ליצור סרט מתבונן, סבלני, נטול קריינות, שמביט בעולם של הישיבה ותלמידיה כאילו זה סרט טבע, כמו צפר העוקב אחר קינון החסידה. מהבחינה הזאת, “זמן פוניבז’” מתחבר לסרטים תיעודיים נוספים שיצאו בשנה האחרונה – למשל, “Home Movie” של ראובן ברודסקי, או “גן עדן” של רן טל – שנוקטים בסגנון תיעודי פיוטי, בשעה שהקולנוע התיעודי הישראלי הוא לרוב פרוזאי/ז’ורנליסטי, מונע על ידי סיפור וכותרות ונקודות מפנה, ופחות על ידי פיוט ואורך נשימה. מהבחינה הזאת, “זמן פוניבז’” גם מאפשר הצצה לעולם שאינו זר רק לחילונים, גם דתיים (ואפילו חרדים) לא ממש מכירים אותו (אבל מן הסתם שמעו עליו). מוסד שבו תורה היא הדבר העיקרי, מעל לכל דבר אחר. עולם שכל סדרי העדיפויות שלו שונה לחלוטין מכל מה שקורה בעולם המערבי שמחוץ לכותליו.

ובכל זאת, היה לי חסר משהו מהותי בסרט. אולי גיבור. דמות שאלך איתה, אתחבר אליה, אגיע איתה ביומה הראשון, אתוודע למשבריה, כישלונותיה, הצלחותיה, ואעזוב איתה ביומה האחרון. כן, אני מבין שאני סותר את עצמי כאן: שאני מבקש נרטיב פרוזאי של סיבות ותוצאות, בשעה שלפני רגע שיבחתי את העדרם של כל אלה מהסרט. ואולי לא: אולי אפשר ליצור סרט שעושה את מה ש”זמן פוניבז’” עושה, אבל כשהוא שם במרכז דמות עיקרית אחת, ומתבונן בה (הסרט מכיל כמה וכמה דמויות, חלקן מרתקות, כמו ר”מ הישיבה, שנע בין הדרישות להתחדשות ובין העובדה שהישיבה היא מה שהיא בגלל שעשרות שנים לא הוכנס בה שום חידוש, ודווקא משום כך אני מרגיש החמצה שלא היכרתי אף אחת מהם מספיק). ואולי זה מה שהיה חסר לי: רגש. סצינת הסיום השמחה, שבה עלילת משנה קטנטנה בסרט מגיעה לסיומה המפתיע והמשמח, מחדדת את זה. “זמן פוניבז’” הוא סרט עדין ואלגנטי, כולו אומר כבוד, אבל רציתי להגיע לאינטימיות גדולה יותר עם המקום ודמויותיו.

הנה ראיון מוצלח עם אינדורסקי, המהווה הקדמה נחוצה לעולם של הישיבה הליטאית פוניבז’ ולקשריו עם המקום.

פורסם ב”פנאי פלוס”, 10.4.2013

נושאים: ביקורת

תגובה אחת ל - ““זמן פוניבז'”, ביקורת”

  1. יהודה גזבר 22 אפריל 2013 ב - 23:10 קישור ישיר

    אבל עלילת המשנה לא באה לכדי סיומה הטוב, אלא מסתיימת רע. ואולי, בכלל, הסרט הוא לא על ישיבת פוניבז’, אלא על בדידות (אורבנית). ובהתאמה, ה’גיבור’ שהיה חסר לך הוא כי ראית את הסרט כסרט תיעודי על ישיבה. וזה לא נכון, לא זה הסיפור. הסיפור הוא הקושי של הבחורים להתמודד עם המסגרת הישיבתית חסרת היחס האישי, עם העדר חיי החברה וכן הלאה.


השאירו תגובה