בית קולנוע נטוש בראש העין. צילום: שרון רז, מתוך הבלוג שלו, "נטוש"

בימים אלה מתקיימת בבית האדריכל ברחוב המגדלור ביפו תערוכת קולנוע. מארגני התערוכה מציגים אותה כתערוכת אדריכלות, אבל לדעתי זה רק כי היא נוצרה על ידי אדריכל לשעבר, נאצרה על ידי אדריכל ומתקיימת בבית האדריכל. אבל זו תערוכת קולנוע. ולראייה, בערב נעילת התערוכה, ביום חמישי הקרוב, 18.4, ב-20:00, יתקיים ערב עיון מסקרן שידברו בו יותר אנשי קולנוע (הבמאי בני תורתי שיצר את סרט הנוסטלגיה לקולנוע הכי יפה בישראל, "ככר החלומות"; ודוד שליט, מבקר וחוקר קולנוע, שחקר באופן מאלף את עולם הקרנת והפצת הקולנוע בישראל בספרו המשובח "מקרינים כוח") מאשר אנשי אדריכלות. העבירו את התערוכה לאחד הסינמטקים, והיא תרגיש שם בבית לא פחות מאשר בחברת אדריכלים.

בתערוכה "היכלות נטושים" מציג הצלם שרון רז את מפעל חייו שיצא לנו כאן להציג כמה פעמים בזכות בלוגו "נטוש". לרז יש אובססיה לצילום ותיעוד והנצחת בתי קולנוע ישנים ונטושים (ובכלל, בניינים נטושים). הוא מצלם אותם כמו שביולוג ימי מצלם עצמות של לוויתן שנסחף אל החוף ומת, או כמו שפלאונטולוג מצלם שרידי דינוזאור ומנסה לדמיין איך השלד הזה נראה פעם כשהיה חי. רז מתעד את כל בתי הקולנוע בארץ, החיים והמתים, בבלוג נוסף שלו, "בתי קולנוע נעלמים בישראל".

הצילומים של רז מרהיבים: בעיקר אני אוהב את הצילומים רחבי העדשה, שמקיפים את פנים אולמות ההקרנה הישנים. הם היו ענקיים פעם. הגודל משווה להם הדר ועוצמה, ומזכיר לנו שחוויית קולנוע קשורה גם בחלל שבתוכו הקולנוע מתקיים, חלל שבעצמו מכניס אותנו למצב של השתאות, עוד לפני שפריים ראשון מוקרן. ואין ספק, בתי הקולנוע של פעם היו מרשימים בגודלם: בגובה התקרה, בגודל המסך, ובזכות תקנות כיבוי אש של עידן אחר, בכמות הכסאות שאפשר להכניס לתוך אודיטוריום אחד. לראות סרט עם אלף איש, כולם נושמים באותו תזמון מול סצינת מתח או רגע רומנטי, מעביר אנרגיה אחרת מאשר צפייה באותו סרט באולם של 90 אנשים. מצד שני, פלופ באולם של אלף איש מהדהד חזק יותר מאשר פלופ מול אולם ריק בן 90 מקומות. לכאן ולכאן.

קולנוע ארמון, חולון. צילום: שרון רז

אבל הצילומים האלה גם מציגים את ההפך הגמור: מול הגודל הרב ומעורר ההתפעלות, של ימי קולנוע שנחרתו בזיכרוננו כגדולים מהחיים, יש באולמות האלה גם עליבות גדולה. האם זו העליבות של שרידיו של בניין נטוש שהזמן הביא להשחתתו? בוודאי, אבל לא רק. אני זוכר אותם. אולמות הקולנוע בארץ, על פי רוב, היו קופסאות גדולות מבלוקים אפורים. הם היו ענקיים, נכון. אבל כמי שעדיין זוכר את הצפייה בהם, אני גם זוכר עד כמה הם היו לא נוחים. כיסאות עץ חורקים וקשים, קירות דקים מדי שמכניסים פנימה את רעשי הרחוב מבחוץ, ואולמות נטולי מיזוג אוויר. איכות ההקרנה והסאונד אף פעם לא היו מוצלחים במיוחד. ובכל זאת, כמעט כמו כולם, כשאני רואה צילום של אולם קולנוע ישן, נטוש וגדול, כזה עם במה גדולה מקדימה ויציע גבוה מאחור, אני נתקף נוסטלגיה וגעגוע. לימים שבהם ראיתי סרטים בקולנוע תפארת בראשון לציון (מצער אותי שרז התחיל את פרויקט התיעוד שלו רק אחרי שבתי הקולנוע של ילדותי בראשון – תפארת, נעמן וראשון – נסגרו ונהרסו). זו נוסטלגיה מאוד מעורבבת, בעיקר כי אני מתעקש למעט בנוסטלגיה בחיי, מנסה להביט קדימה ולא אחורה, וגם כי היא מייצגת תמהיל שבין המיתולוגיה ובין המציאות. זו נוסטלגיה לחוויה התמימה הזאת, של לחוות סרטים בפעם הראשונה, להתפעל מהם בעיקר כי הם סרטים, לא משנה מאיזה איכות, ובהדרגה לשים לב שהחוויה הזאת, של הליכה לסרט, נהיית יותר ויותר משמעותית בחיי. אני נוסטלגי לסרטים שראיתי שם – מ"מלך ליום אחד" של אסי דיין ועד "אחד משלנו" של אורי ברבש, מ"קצין וג'נטלמן" ועד "גנדי", מ"חולית" ועד "בלייד ראנר" – לחוויות הראשוניות, גם אם באותה נשימה אני זוכר כמה כל הסיפור הזה היה לא נוח – לא הכסאות, לא ההקרנות, לא איכות הפילם הירקרק והשרוט, ולא – אני חייב להודות – הקהל. הדבר היחיד שאפשר להתגעגע אליו הם הימים שבהם קולנוע באמת היה קדחת לאומית. המון בתי קולנוע בכל הארץ, המון משוגעים לדבר שהיו בעלי הבית והמנהלים של המקומות האלה. כמה כאלה נשארו?

אפשר לדבר הרבה על פיחות מעמד הקולנוע בעידן המגה-פלקסים מלאי המזללות והניאונים, אבל אני נהנה מאיכות ההקרנה כיום בכל סינמה סיטי ויס פלאנט פי אלף יותר מכל הקרנה של סרט בקולנוע תפארת כשהייתי בן עשר (ואני גם מודע לזה שבעוד שלושים שנה, כסינמה סיטי בגלילות יהפוך למבנה נטוש, הבנות שלי יכתבו בבלוגן פוסט נוסטלגי על הזיכרונות הקולנועיים שלהן מהצפייה בסרטים שם. זה הרי בלתי נמנע).

קולנוע שביט, חיפה. צילום: שרון רז

לכתבה של מיכאל יעקובסון על שרון רז, צילומיו והתערוכה, עם צילומים נוספים מהתערוכה שננעלת השבוע.

ולבסוף: גם צאי מינג ליאנג, הבמאי הטייוואני/מלזי, ערך מחווה משלו לבתי הקולנוע הענקיים הנסגרים (לא רק בישראל). הוא צילם את סרטו "להתראות פונדק הדרקון" בימים האחרונים לפני סגירתו של בית קולנוע ענק וישן בטאיפה, וביים באיטיות מופלאה שלל התרחשויות בעת הקרנת הקולנוע האחרונה באולם. שני כוכבי הסרט "פונדק הדרקון" נפגשים לצפות בעצמם פעם אחרונה על המסך הגדול; הקופאית מנסה בפעם האחרונה לצוד את תשומת ליבו של המקרין; מפגשים של שניים מהצופים בשירותי הקולנוע; ואולי אפילו רוח רפאים שמסתובבת שם. למרות שזה לא סרט שאפשר לראות על מחשב – הוא דורש המון ריכוז וסבלנות – הנה הוא (חלקים-חלקים). אני מעריץ את הסרט הזה:

Goodbye Dragon Inn p1 by wagamit5

ציוץ