לא קראתי את "Infinite Jest" ספרו בן אלף העמודים של דיוויד פוסטר וואלאס, למרות שההשוואות לתומס פינצ'ון מסקרנות אותי. אמש, אחרי שקראתי שוואלאס התאבד בביתו ביום שישי, בגיל 46, החלטתי שברגע שאגמור – עניין של 20-25 שנה – את "Gravity's Rainbow" של פינצ'ון (אני בעמוד 300 ומשהו), אעבור לספר של וואלאס.
לקח לי כמה שעות לקלוט למה השם דיוויד פוסטר וואלאס מוכר לי. ואז קראתי את ההספד של גלן קני ונפל לי האסימון: כמי שהיה מנוי כמעט עשור למגזין "פרמייר" נתקלתי בקרדיט שלו כמה פעמים, בכתבות ארוכות, מלופפות וחווייתיות. הנה מבוא לדיוויד פוסטר וואלאס:

1. גלן קני, שעבד עם וואלאס כעורך ב"פרמייר", מספיד את ידידו, ומספר שהוא היה סתם דייב וואלאס. את הפוסטר כנראה הוסיף המו"ל שלו.

2. גלן קני כותב, בבלוג הקודם שלו, על המסע שלו ושל וואלאס לטקס פרסי תעשיית הפורנו. אם לוואלאס היה צד האנטר תומפסוני בעבודותיו העיתונאיות, הרי שהכתבה הזאת, שצונזרה כהוגן ב"פרמייר", היא הפחד ותיעוד בלאס וגאס שלו.

3. מ-1996, הכתבה שלו ל"פרמייר" על הביקור שלו על הסט של "כביש אבוד", הסרט של דיוויד לינץ'. לינץ' היה הבמאי הנערץ עליו והוא כתב עליו כתבה שלמה לי לראיין אותו. (ריבוי הערות השוליים בטקסט איפיינו את סגנונו באמצע שנות התשעים).

4. כתבה שלו ל"רולינג סטון" מ-2000 בה התלווה לקמפיין של ג'ון מקיין, שניסה אז לזכות במועמדות המפלגה הרפובליקנית לנשיאות (ג'ורג' וו. בוש זכה לבסוף, במועמדות המפלגה ובבחירות לנשיאות).

5. מ-1996: ראיון שלו בתוכנית של צ'רלי רוז. נראה קצת כאילו שזה צ'רלי רוז מול אקסל רוז. הוא בא לקדם את ספר אסופת הכתבות והמאמרים שלו "משהו כאילו כיפי שלעולם לא אעשה שוב" אבל רוב השיחה נסובה על סרטים. בעיקר על המפגש-לא-מפגש שלו עם לינץ' וניתוח מזהיר של הקריירה של לינץ' וגם עיון בסרטי התקופה ההיא ("הפצוע האנגלי", "ניצוצות") ו"בלתי נסלח". בדקה ה-16 הוא מזכיר את הסרט של ג'ון אבנט מאותה שנה, "צמודים אישית". הוא אומר על הסרט "הסרט כל כך רע שהוא אפילו חסר חן", שזו הגדרה מצוינת גם לסרט החדש של אבנט, "רצח מוצדק" שיעלה בסוף השבוע בארץ. שיחה מאלפת על סרטים כתיבה והחיים באקדמיה.

ציוץ