המסך המפוצל
בשבוע הבא ייצא בארץ מארז הדי.וי.די המשולש של "How the West Was Won", הסרט האחרון שצולם בשיטת הסינרמה (שבה כדי למלא מסך סופר רחב ומעט קמור הסרטים צולמו בשלוש מצלמות ואז הוקרנו בשלוש מקרנות שכוילו זו לצד זו כדי ליצור תמונה פנורמית). ג'פרי וולס כועס על וורנר הום וידיאו (הד ארצי בארץ) על כך שבגרסה המשופצת החדשה קווי החיבור בין הפריימים שהוקרנו זה לצד זה נמחקו ושלושת הפריימים אוחדו לפריים סופר-סינמסקופי רצוף אחד (כולל שאר שיפורי נגטיב, בצבע, קונטרסט וגרעיניות). וולס רוצה לשמר את תחושת הסינרמה, עם הפריימים שלא לגמרי מסונכרנים, וטוען שאיחוי התמונה היא סוג של ונדליזם קולנועי, כמו צביעת סרטי שחור-לבן.
הוא מדגים את ההבדל בין גרסת הדי.וי.די הקודמת (למעלה) לזו המשוםרת שיוצאת כעת (למטה):
אני מעולם לא ראיתי את "How the West Was Won" (בקרוב אשלים את החור) אבל הטרוניה של וולס לא ברורה לי. כשם שאני שמח שפסקול מונו אנלוגי מנוקה מהיס ומשודרג לפורמט דיגיטלי כך הייתי מעדיף שהמקומות בהם שיטות ההקרנה המיושנות לא הצליחו לעמוד בסטנדרטים של השאפתנות הטכנולוגית שעמדה מאחוריהם יתוקנו באמצעות הטכנולוגיה העכשווית.
קוראים לזה נוסטלגיזם, היא מחלה נוראית – גם אתה כהראה תחטוף אותה יום אחד.
לדעתי הטענה שלו מגוחכת ורק על בסיס אמפירי:
תציג לאנשים את שתי התמונות, ותבקש מהם למצוא את ההבדלים – אני ספק כמה אנשים ישימו לב לקווים הללו, ולא ייתחסו אליהם כמשהו שנותר עם הזמן כמו דהיית הצבע והגרעון.
Wells is right, naturally.
I saw the new digital release of Don Siegel's “Dirty Harry”. It was projected on the new state of the art, half a million dollar Sony 4K per frame system. The first place in the world that Warner Brothers screened it on this system. A touch of contemporary history
What can I say. Haya Chara.
The system itself pixelated twice during the film. Which is not bad, but for the same result you can buy a DVD for 34 dollars in the nearest convenience store, you don't go out of your way to install half a million worth of equipment.
But the worst was the re mastering of Siegel's film. Siegel, believe it or not was an artist. As such, he had an understanding of his source material and the way he wanted to convey it. Dirty Harry, is a gritty low down, hard boiled, police drama. Although it was an A grade picture, Siegel insisted on shooting it on location, to keep it real. It the chase scenes, where Scorpio is fleeing from Harry, there is minimal (if at all) use of lighting. The entire sequence is grainy, row, and skillfully suspenseful. Just as Siegel intended.
Not any more. In the new version, the grain is gone, and what remains is very little lighting and a flat picture. That is not an improvement. The picture looks like a commercial for Bank Hamizrachi. You can't rework old technology, and that comes from someone who is in the midst of setting a digital studio.
Not everything needs, could or even should be improved. From someone who is a stricter for the format in which the film was captured on (was that your review on Indiana Johns the IV if my memory serves me right, a new low even for that hack), I would expect a little more understanding (if not respect) for the creative attachments people have toward other people works. Karma.
המממ… קצת תמוה שהוא לא מתנגד לעצם יצירת עותק הדי-וי-די, מאחר ולשיטתו זה חטא הרבה יותר חמור מכל נסיון לטשטש את קווי החיבור. נראה לי שצפייה בסרט על פני מסך טלוויזיה דיגיטאלי רחוקה הרבה יותר מחוויית הצפייה המקורית, או מחזונם המקורי של יוצרי הסרט (שבוודאי היו מאושרים למחוק את קווי החיבור על המסך לו הדבר היה אפשרי בזמנם).
וברוח היידישקייט שפורחת כאן לאחרונה, לברך על די-וי-די אבל להתלונן על התיקונים הדיגיטאליים זה כמו לטבול עם שרץ בידך 🙂
אופטופיק:
כבר שלושה ימים שמכרי שומעים אותי ממלמל את המנטרה החדשה שלי: "בילי זיין, בילי זיין, בילי זיין". למה ? ובכן, התחתנתי ביום שישי עם אהובתי ציפי. המקום היה נפלא, האוכל היה נהדר, הבר היה אחלה ואפילו הרב היה מוצלח. אבל מה ? הדי.ג'יי היה על הפנים. איום ונורא.
אחרי החתונה לא הצלחתי להפסיק להתעצבן מכמה שהוא היה גרוע עד שמצאתי את המקבילה הקולנועית שהרגיעה אותי: בילי זיין !. "טיטאניק" היה ההצלחה הגדולה בכל הזמנים וסרט שכולם אהבו בזמנו (אני מאד אוהב אותו גם היום), לאף אחד לא הפריע שבילי זיין היה פשוט איום ונורא בתור הארוס של קייט ווינסלט. כולם התמקדו רק בחלקים הטובים ולא בבילי זיין.
ולכן החלטתי גם אני, ואני מקווה שרוב מי שהיה בחתונה יחשוב כמוני, לזכור את החלקים הטובים, שהיו רוב החתונה, ולא את הדי.ג'יי.
ולכן בכל פעם שמתעצבנים על משהו דומה יש לומר מעתה "בילי זיין, בילי זיין, בילי זיין".
עדן וציפי – מזל טוב!
יש מצב שאני אאמץ את בילי אל חיקי המילולי.
יאיר זה מזכיר לך משהו?
http://www.nrg.co.il/online/5/ART1/787/109.html
שטרניזם.
רוה לרוקנרולה: מעניין מה יחשוב על האייטם הזה ידידי הלבנוני עלי ג'פאר שיופתע בוודאי לגלות שהשתמשו בציטוטים שהוא הביא ללא מתן קרדיט לו או לעיתונו.
ראיתי את הסרט הזה מזמן – ואני מתכוון מאד מזמן – ואני זוכר בעיקר שלא אהבתי אותו, כי הוא נראה לי יותר מדי שמרני ופחות מדי רביזיוניסטי (או, במילים אחרות, מזכיר יותר סרטים כמו מרכבת דואר או שיין מאשר סרטים כמו בלתי נסלח או רוקד עם זאבים).
גם הרעיון של מספר במאים שעובדים על סרט הוא בעייתי בעיני, והיה ככה תמיד. לא מבין את ההיגיון, ולא חושב שראיתי סרט אחד שכמה במאים ביימו אותו – כשכל אחד עובד על חלק אחר, כמו בסרט הזה – שאהבתי. מצאתי, שהחלקים במקרים כאלו הרבה יותר טובים בעיני מהשלם שהם לא מתחברים אליו היטב.
אני חושב שצריך להפריד בין שני מקרים. הראשון הוא כמו זה שבגלל בעיות טכניות היו חייבים לחבר פריימים "חתוכים" לפריים אחד גדול. והמקרה השני הוא סרט שבמכוון נעשה כפי שנעשה מפני שמייצג רעיון, מסר וכו' כמו למשל סרטים בשחור לבן שבאמת צבע היה משבש אולי את כוונתו של הבמאי.אגב, רודולף ארנהיים כותב בספרו על קולונע שבכלל לא צריך צבע בקולנוע ושטיפת דם בגווני אפור שחור על נערה לבנה מצטלמת הרבה יותר טוב.
מזל טוב גדול (ומאוחר) לעדן וציפי!
עדן, בחמישי תקבל עוד אחד, פורמלי יותר ופחות וירטואלי.
ולמי אכפת מהדי.ג'יי, נתת לי רעיון להיט – לשכור את ג'יימס קמרון כדי שיביים חתונה 🙂