19 אפריל 2013 | 17:20 ~ 7 תגובות | תגובות פייסבוק

“אבדון” (“Oblivion”), ביקורת

“אבדון”

יש לי שתי בעיות עם “אבדון”, שהוא בסך הכל סרט לא רע ובוודאי מרשים. האחת קשורה בנקודת המפנה העלילתית הראשונה של הסרט, כלומר, המקום שבו הסיפור האמיתי של הסרט יוצא לדרך, שפשוט לא הבנתי. הבעיה היא שבשעה שברוב הסרטים נקודת מפנה כזאת תגיע בחצי השעה הראשונה ולכן אפשר לכלול אותה מבחינתי בתקציר, כאן היא מגיעה בשלב מאוד מאוחר בסרט ולכן עשויה להיחשב כספוילר. ולכן נדון בה בנ.ב בסוף הפוסט הזה, לטובת מי שעוד לא ראה.

הבעיה השנייה עוסקת במה שמשתמע מאחת מנקודות העלילה המשניות בסרט שמציק לי. יש איזה עניין עם כפילי אדם, שיבוטים, ואיתו מגיע מסר משונה מאוד, ולא מאוד אנושי בעיניי, שאין לבני האדם “מקור”, שכל שיבוט הוא שווה ערך לשני בכל עניין ודבר ויכול לשמש כתחליף מושלם בכל – כולל לאהבה. זהו סימפטום לסרט בלי נשמה.

הנה הביקורת שלי ממדורי על הסרט:

פורסם ב”פנאי פלוס”, 17.4.2013

לא רע. מי שלא ראה סרט מדע בדיוני פוסט-אפוקליפטי מימיו – נגיד, נער או נערה בני 14 – עשוי אף לחשוב שהסרט הזה מקורי למדי, וחדשני מאין כמוהו. ג’וזף קוסינסקי, במאי פרסומות שמבחינתי פישל קשות בסרט הבכורה שלו, “טרון 2” (הוא הפך את אחד הסרטים הכי מסקרנים בעולם לסרט מתיש ומיותר), מתקן כאן במעט את הרושם שיצר, ומביא סרט עשוי היטב, נאה לעין, עם אפקטים מוצלחים מאוד, ובו טום קרוז מגלם מעין חייל שנשאר אחרון על כדור הארץ, למשימות תחזוקה בעיקר, אחרי שכל האוכלוסיה התפנתה מהכדור לתחנת חלל בדרכה לטיטאן, בעקבות מתקפת חיזרים שפוצצה את הירח והפכה את כדור הארץ לשממה רדיואקטיבית. אלא שעד מהרה – כלומר, לא כל כך מהרה – הוא מגלה שהוא לא אחרון, ושזה בכלל לא הסיפור.

קוסינסקי, שהתחיל את המסע ל”אבדון” בתור רומן גרפי שיצר לפני שמונה שנים ושמעולם לא ראה אור (אבל הביא את טום קרוז לפרויקט), מספר לנו סיפור שמי שכבר ראה סרט או שניים מכיר את כולו מתחילתו עד סופו. “וול אי”, למשל (כולל סצינה כמעט זהה עם פרח – שם בנעל, כאן בפחית). או “מטריקס” (עלייתו של “האחד” לישועת המין האנושי), או “בלייד ראנר” – ובכלל כתבי פיליפ ק’ דיק (על מקור אנושי, שיעתוק והשתלת זכרונות), ואפילו “היום השלישי” (חיזרים פלשו לכדור הארץ!), ובעיקר “כוכב הקופים”. הומאז’ ל”כוכב הקופים” נמצא ב”אבדון” באופן מובהק (אותה יד כרותה של פסל החרות מתגלגלת גם כאן), אבל אין כאן את ההפתעה של הסרט ההוא. כאן ברור לנו מראש שזהו אסטרונאוט בודד על כדור הארץ. לא, ההשוואה שלי ל”כוכב הקופים” היא לא השוואה תוכנית אלא השוואת בימוי: קוסינסקי הזה עושה עבודה טכנית מצוינת, אבל הוא מביים כמו פרנקלין שפנר. כמו פרנקלין מי? בדיוק. פרנקלין ג’יי שפנר הוא הבמאי של “כוכב הקופים”. במאי יעיל אבל חסר יחוד שביים סרט שתפס את העולם בזכות הסיפור והטוויסט, ולא בזכות הקולנוע. לכן מנסים שוב ושוב לעשות לסרט הזה רימייק, או אתחול מחדש, כי לכולם ברור שאפשר לספר את הסיפור הזה יותר טוב (סרטו המפורסם ביותר של שפנר אחרי “כוכב הקופים” היה “פאטון” שזכור היום בזכות התסריט של פרנסיס פורד קופולה ולא הבימוי של אף-אחד-לא-זוכר-מי-הוא). יש ב”אבדון” הרבה רגעי עניין, אבל אין שם שום רגעי הברקה – לא תסריטאים, ובעיקר לא ויזואליים. הכל פשוט עשוי טוב, נראה טוב. אפילו מרשים. נו, בסדר. נדמה לי שבימינו התחלנו לדרוש, בהתפנקות, את האקסטרה הזה, שנרגיש שאנחנו בידיים של במאי ממש טוב, עם אמירה ויזואלית ואנושית ברורה, ולא טכנאי יעיל. קוסינסקי הופך בזאת למעין במאי אפקטים שכזה, מישהו שבמהרה יישאב לתוך סרטים כמו “ג’י.איי ג’ו” או “משחקי רעב”. מישהו שאם סרט שלו אי פעם יצליח מאוד, יש סיכוי שבעוד 30 שנה יעשו לו רימייק, כי משהו שם בסרט יהיה חסר.

מצד שני, אני מתלבט ביני ובין עצמי לגבי הקצב של הסרט. כאמור, כל מי שראה סרט פוסט אפוקליפטי בימיו (והקיץ הזה צפויים לנו עוד שניים לפחות, עם נקודת מוצא עלילתית זהה ל”אבדון”) יבין מיד שהסיטואציה שמוצגת לנו בפתיחת הסרט כשגרת יומו של ג’ק, גיבורנו, היא כזאת שתכף תתגלה האמת מאחוריה. הסרט והדמות מעוצבים כך כדי שנבין שיש כאן משהו מלאכותי, לא הגיוני, שמסתיר משהו גדול יותר. זה ברור מאליו. אבל זה נחשף בסרט בשלב מאוד מאוחר. מצד אחד, יש בי צד שמריע לקוסינסקי על הסבלנות, כי בכל הדקות האלה – בהן הקהל כבר מבין לאן הסרט הולך – הוא מביים סצינות של הגיבור נודד בשממה, בשברי כדור הארץ, רגעים נחמדים, שלוקחים את הזמן שלהם, שמתמקדים בעולם ולא בעלילה, ושלא תמיד יש פנאי להם בקולנוע ז’אנרי. מצד שני, העלילה מתקדמת נורא לאט. נקודת המפנה העיקרית של הסרט מגיעה כמעט בחציו. רק שם, אחרי כ-50 דקות, הסרט למעשה מתחיל. זה כל כך מאוחר בסרט, עד שאני לא יכול להגיד לכם מה היא בעצם נקודת המפנה הדרמטית הראשונה בו, כי היא עשויה להיחשב לספוילר (בשעה שהיא זו שרק מתחילה את הסרט, למעשה). כך ש”אבדון” הוא סרט שעל פניו יש בו משמעת רבה, והקצב שלו מזכיר קצת את סרטי המדע בדיוני של שנות הששים, אבל מרגע שהוא מוותר על עלילת “האדם האחרון בעולם”, האמת היא שהסרט קצת מתבלגן. האקשן גובר, אבל כל ההיגיון עף מהחלון.

====================

נ.ב: הנה השאלה שנשארה אצלי פתוחה. ספוילר, כמובן, למי שטרם ראה. לשאר: האם חור בעלילה או שאני פספסתי משהו? אחרי פתיחה ארוכה שבה אנו רואים את ג’ק הרפר (להבדיל מג’ק ריצ’ר, הדמות הקודמת שגילם טום קרוז) מסתובב לבד על כדור הארץ (למעשה, מזרח ארצות הברית) מתקן מל”טים, שומר על מאיידי מים המייצרים אנרגיית התכה ונלחם בחיזרים, הוא מגלה אות המשודר פתאום לחלל ממשדר על אנטנת האמפייר סטייט בילדינג. הוא מנתק את השידור, מתוך הנחה שזה תשדורת של המחתרת החיזרית. בעקבות האיתות הזה מתרסקת בסמוך חללית, שממנה יוצאת דמות מעברו של ג’ק. אבל רק בשלב מאוחר יותר אנחנו מבינים שהחללית הזאת היא חלק מהמעבורת שג’ק היה המפקד שלה רגע לפני שנלכד על ידי החיזרים ששיבטו אותו. הוא שיגר אותם כדי להציל את אנשי הצוות. אני מתעלם מהשאלה איך אותם חיזרים מעולם לא הבחינו בקיומה וחיסלו אותה בעודה באוויר ליד כדור הארץ במשך 70 שנה, ומתמקד בשאלה: למה הופעל אות השידור פתאום, ולמה נחתה החללית הזאת נחיתת חירום פתאום, שבעים שנה אחר שכל הסיפור התחיל? בלי כניסתה של הדמות הזאת הסיפור של “אבדון” לא היה מתקיים, ואני תוהה האם פשוט הפילו אותה מהשמים בלי להסביר לנו לאן היא נעלמה במשך 70 שנה?

נושאים: ביקורת

7 תגובות ל - ““אבדון” (“Oblivion”), ביקורת”

  1. ג'וליאנו ג'מה 19 אפריל 2013 ב - 18:30 קישור ישיר

    הדמות של מורגן פרימן הפעילה את האות כי לטענתו הוא ראה משהו שונה בטום קרוז מספר 49 שלא היה שם בשיבוטים הקודמים שלו.

    ובעניין אחר. לא ברור לי למה צריך לרדת על פרנקלין ג’יי שפנר בשביל להסביר שקוסינסקי הוא טכנאי מוצלח במקרה הטוב. איך שלא תסובב את זה שאפנר רשום על לפחות שלוש וחצי יצירות מופת שעומדות במבחן הזמן (פאטון, כוכב הקופים, פרפר וחצי מבויס פרום ברזיל) ועוד כמה סרטים לא רעים בכלל (The Best Man הוא אחד מהם). לעומת זאת קסינסקי עשה את טרון המחורבן ואת אובליביון הבינוני. מה הקשר לשאפנר? רק לך הפתרונים

  2. אסי 19 אפריל 2013 ב - 18:41 קישור ישיר

    כה הרבה שאלות מעלה הסרט, אבל אותי תמיד מטריד שכל השורדים בסרטים כאלה הם אמריקאים.
    ונקודת אגב- ג’ק ריצ’ר אני משער שהתכוונת, לא ריפר

  3. רככ 19 אפריל 2013 ב - 19:14 קישור ישיר

    אוי לא קוזינסקי הוא הדי ג’יי קרוזו החדש – בינוני מינוס וחסר ייחוד

  4. hamlet 19 אפריל 2013 ב - 20:16 קישור ישיר

    You were too kind to this movie

    and i’m speaking as Tom Cruise’s fan

  5. משה גולדקרנץ 19 אפריל 2013 ב - 21:25 קישור ישיר

    הסרט מרהיב ויזואלית וטום קרוז עושה עבודה נאה בתור הארפר מעבר לכך הסרט לא הגיוני ומלא חורים בעלילה אך בתור סרט קיץ שלא אמור להיות רציני או בעל הגיון פנימי הוא מהנה עיצוב חלליות מהמם ואפקטים נהדרים וגם אקשן עשוי היטב שווים את מחיר הכרטיס ו שעתיים של בילוי קולנועי טוב .

  6. ד. 22 אפריל 2013 ב - 3:17 קישור ישיר

    אבל שמעו, ג’ק ריצ’ר לעומת זאת, מסרטי האקשן היותר סוחפים שראיתי לאחרונה.

    סרטים שחובה היה להלל (ולראות שוב גם) יותר ב 2012: לופר, היתרון בלהיות פרח קיר, פרחי המלחמה (הסיני של זאנג יומו, בגלל כוכב ודמות הסרט האנגלי- כריסטיין בייל המצוין, כחצי מהסרט מדובר באנגלית) לטעמי סרט השנה בכל הקשור בהנאה ולהתרגש, ביחד עם “לופר”.
    המשגיחים, עסקה מגונה (יהודה סתיו המליץ וגם ריצ’ארד גיר- נשארים בתודעה כקשישא דה לוקס, יחסית), שבעה פסיכופאטים היה מהנה וממזרי, ומצחיק למדי.
    קילר ג’ו ו”אל תוך הלבן” הנורווגי סוגרים פינה משובחת גם כן.

    טום קרוז הוא מהכוכבים היותר ראויים, מ’בחורים טובים’, ג’רי מגוויר וגם באיש הגשם נתן עבודה מצויינת.
    ראיון עם הערפד הוא קשקשת בלתי נגמרת (מאת במאי מצויין- ניל ג’ורדן) אבל אם אפילו שם הוא נתן הופעה מיוחדת וטובה- יש עליו הרבה יותר כישרון מימה שנדמה.
    בשנים האחרונות היו כמה בחירות תסריטים מביכות אבל בסך הכל- הנער עדיין יודע לבחור כמה תסריטים ראויים (הנוסע, מלחמת העולמות, דוח מיוחד) ובאמת שנותנים תוצר בידור משובח לקהלים הרחבים, בטח לעומת קשקשות קופות כמו סדרות הטוויילייט, הארי פוטר וכל מה שפיטר ג’קסון עשה זה מעייף.

  7. גיל 1 מאי 2013 ב - 1:18 קישור ישיר

    נדמה לי שמורגן פרימן גם אמר משהו שלקח להם שנים לפצח את הקוד שאפשר לשגר את האות.


השאירו תגובה