20 אפריל 2013 | 23:51 ~ תגובה אחת | תגובות פייסבוק

“עמק תפארת”, ביקורת

“עמק תפארת”, סרטה של הדר פרידליך

איזה מין סרטים אוהבם קיבוצניקים לראות? לא הייתי מעלה ששאלה כזאת אי פעם תעסיק אותי אילולא זימנו לנו אלי הקולנוע שני סרטי קולנוע ישראליים קיבוצניקים שיוצאים בו ביום: “עמק תפארת” של הדר פרידליך ו”מחכים לסורקין” של יונתן פז. שניהם מצולמים באותו איזור גאוגרפי – העמק. נראה לי שנופים דומים משתקפים מבעד לעדשות המצלמה. ושניהם מבטאים געגוע עז לימים ההם, לפעם, לימים שבהם קיבוץ היה קיבוץ, מקום של ערכים ולא של נדל”ן. אבל בזאת מסתיימות נקודות ההשקה, כי סגנונית ותוכנית אין שני סרטים שונים זה מזה: “סורקין” הוא קומדיה קטנה, “עמק תפארת” הוא דרמת איכות פיוטית חדת אבחנה. נתחיל עם הטוב מביניהם, “עמק תפארת”.

אחרי דרמת טלוויזיה מוחצת וקורעת לב בשם “עבדי השם” היה ברור שהדר פרידליך היא במאית שצריך לחכות לה. “עמק תפארת”, שהוקרן בבכורה לפני שנתיים בפסטיבל ירושלים, הוא סרט בכורה נאה למדי שבמידה רבה מממש את ההבטחה שהיתה ב”עבדי השם”, ומציג את פרידליך כבמאית עם עין משובחת לניואנסים הכי דקים. למעשה, החיסרון העיקרי של הסרט עשוי להיות בדיוק מעלתו זאת: עינה כה דקה לניואנסים, שהצופה הממוצע כלל לא יבחין מה הדרמה הגדולה שמתחוללת בסרט. כי אין דרמה גדולה, יש רק אשה קשישה – אשה קשה, חסרת סבלנות, פעלתנית – שרואה את מפעל החיים שלה קמל וקורס, קמט אחר קמט, סדק אחר סדק, ענף אחר ענף. אבל מכיוון שחנה מנדלסון, גיבורת “עמק תפארת”, היא מישהי עם מעט מאוד חמלה וסבלנות, מישהי שמאוד מתקשה להסתגל לשינויים שהיא רואה שהעולם שלה עובר, ובמידה-כנגד-מידה העולם מגלה כלפיה מידה שווה של חוסר סבלנות, ולעקשנותה להיאחז בכוח בעולם המתפורר בו האמינה. במידה רבה, חנה מנדלסון בת ה-80 (בגילומה של בתיה בר, שהיתה בת 82 בעת הצילומים, וזה היה כבר לפני כארבע שנים), מתנהגת קצת כמו ילדה שמגלה בכעס עולם חדש, אחרי התפרקות משפחתה, והיא עושה הכל בחוסר שביעות רצון.

פרידליך, שגלדה בקיבוץ דתי, עשתה אם כן, עד כה, שני סרטים על שני מרכיבי עולמה: האחד על הקיבוץ והשני על הדתי. ומה שמעניין הוא, שכשצופים גם ב”עבדי השם” (בו נערה צעירה מתחילה בהדרגה לאבד את אחיזתה במציאות ובשפיות כששמירת המצוות שלה – ובאופן ספציפי, מצוות ביעור חמץ – הופכת להפרעה כפייתית, ומשם להתמוטטות נפשית) וגם ב”עמק תפארת” קולטים מבעד לעיניה של פרידליך עד כמה קרובים זה לזה העולמות האלה: האורתודוקסי והקיבוצניקי. עולמות המונעים על ידי אידיאולוגיה גדולה, שמאמינה באדיקות בקיומם של ערכים הגדולים מהאדם, מהפרט, ושמכתיבה אורח חיים מאוד מסוים, מאוד קהילתי, עם דפוסים זרים למי שמגיע מעולם מערבי-עירוני-חילוני. גם הדתי וגם הקיבוצניקי צריכים ללא הרף לעדכן את תוכנת ההתאמה שלהם לעולם המשתנה במהירות סביבם כדי להצליח לאחוז בערכים שלהם כשמסביב הכל קורס, מבלי שהם עצמם יתפוררו. הגיבורות של “עבדי השם” ושל “עמק תפארת” לא מצליחות בכך.

לאט לאט. זה המוטו של “עמק תפארת”. ואולי של פרידליך עצמה. לאט לאט. בגלל ההתלהבות שלי מ”עבדי השם” (שבמידה רבה, יש לומר, הפך למודל הארכיטיפי של כמעט כל סרטי הגמר של בית ספר “מעלה”, בו למדה פרידליך, בו היא מלמדת כעת ובו – יש לציין – אני נתקל בה במדרגות מדי פעם כשאני מלמד שם גם) יצא לי לעקוב מרחוק ובסקרנות אחר העבודה על “עמק תפארת”, עוד מהימים שפרידליך קראה לתסריט שלה “חנה מ.” (וטוב עשתה ששינתה את השם, תארו לכם ש”חנה מ.” היה יוצא באותו שבוע יחד עם “חנה ארנדט”). תהליך ליהוק ארוך, למציאת השחקנית לתפקיד הראשי. ואז תהליך ארוך של סיום הסרט – כמעט שנתיים חלפו בין הצילומים לבכורה. ואז – למרות הפרסים בפסטיבל ירושלים (שם התחולל סביבו הבלאגן ההוא) ובפסטיבל סן סבסטיאן והביקורות האוהדות בעיתונות הצרפתית – שנתיים נוספות בין הבכורה ובין ההפצה. זו לא רק איטיות, אלא גם דקדקנות. כשתראו את הסרט תבינו: חנה מסתובבת בחללים ריקים, או בנופי רחבי ידיים, אנחנו בעיקר מתבוננים בה מתבוננת. היא מבחינה בצער – ואף בגועל – בכל השינויים שחלים בקיבוץ שעובר הפרטה והופך לכפר נופש לעשירים, היא רואה את ילדיה נוטשים את דרכה. וזאת, בשעה שהנוף סביבה לא השתנה, מן הסתם, מאז שהיא שם. חנה רוצה להיות כמו הנוף. היא רוצה להיות כמו גבעה, שנמצאת תמיד באותו מקום, ולא כמו חדר, שמשפצים, הורסים, מרחיבים ומשנים. הקצב של חנה עצמה, ונקודת המבט שלה על העולם, מכתיבים ל”עמק תפארת” קצב מדוד, איטי, חילזוני. האיטיות הזאת מאפשרת לדימויים מבעד למצלמתה של טליה גלאון לקבל תשומת לב, והופכים את הסרט ליצירה פיוטית, המתבוננת בנוף, בטבע, בשמיים, באקלים, ושדורשת מאיתנו, כמו חנה, לשים לב לשינויים הקלים ביותר שמתרחשים בעולם שסביבה – שביל שנשתל, עץ שנעקר, חדר שסויד – כל שינוי כזה הוא בבחינת טרגדיה לדמות. ביופיו ובקצבו, “עמק תפארת” הוא בעצם סרט יפני או סיני או קוריאני, מאותם סרטים המביטים בעולם בנשימות ארוכות. סרטים על זיקנה נעשו בארץ (וכפר התוודיתי שזהו ז’אנר שאני לא מחבב במיוחד), וכן סרטים על הקיבוץ ושברו – מ”נועה בת 17” ו”ילדי סטאלין” ועד “אסקימוסים בגליל” ו”אדמה משוגעת” – אבל בכל הסרטים האלה ראיתי הרבה אמוציות, אבל מעט מאוד פיוט. בפעם הראשונה שאני רואה סרט על קיבוץ ומבין – מעבר לאידיאולוגיה הסוציאליסטית הכמעט פנאטית בדתיותה – מה יש בחיבור אל הטבע שהופך את הקיבוץ למקום שקשה להתנתק ממנו, מקום להתגעגע אליו. “עמק תפארת” עושה את זה, ומסביר היטב למה האשה העקשנית הזאת פשוט לא רוצה לזוז ממקומה.

פורסם ב”פנאי פלוס”, 17.4.2013

נושאים: ביקורת

תגובה אחת ל - ““עמק תפארת”, ביקורת”

  1. טליה 21 אפריל 2013 ב - 6:59 קישור ישיר

    הסרט אכן נדיר. מהפנט ורגיש.
    לבמאית יש יכולת מופלאה לברוא עולם, שגם אם הוא מתקיים בעיקר בראש של הגיבורה שלו, הוא מאוד חזק ומשכנע.
    לא להחמיץ!


השאירו תגובה