22 אפריל 2013 | 21:22 ~ תגובה אחת | תגובות פייסבוק

“מחכים לסורקין”, ביקורת

“מחכים לסורקין”. העמק הוא חלום

את “אסקימוסים בגליל”, שהוזכר בביקורת על “עמק תפארת”, ביים יונתן פז. “מחכים לסורקין” הוא סרטו הרביעי, אחרי “רכבת העמק”, “זאיה” (שלא ראיתי) ו“אסקימוסים בגליל”. כולם, אני מודה, לא רעים בכלל. אבל גם, אני מודה, לא סרטים שאני אוהב במיוחד. “מחכים לסורקין”, סרטו החדש, הוא קומדיה חביבה על איש אחד שהעז לעשות דבר שלא מקובל בקיבוץ שלו: לחלום. הרי מחלומות אין עשייה, אין תפוקה, אין השתתפות בנטל. פז מספר בסרט את סיפורו של אביו, חנוך, שביים בקיבוץ למעלה מ-50 הצגות חובבים. עד שיום אחד ב-1957, כשספונטיק חולף בשמיים (והקיבוצניקים, חובבי ברית המועצות, מריעים לו על ניצחונו את האמריקאים במירוץ לחלל), ניצת בו חלום חדש: לביים את הגרסה הבימתית הישראלית הראשונה ל”שני קונילמל” – עשר שנים לפני שמייק בורשטיין יתפרסם בגרסה הקולנועית של הסרט. ויותר מכך: הוא רוצה שבכיר שחקני התיאטרון בישראל, אהרון סורקין, יבוא לראות את ההצגה שלו, ובכך ייתן לו סוף סוף גושפנקה של אמן אמיתי, שזוכה להערכה מהמקצוענים והגדולים בתחומם, ולא רק לתשואות חברי הקיבוץ שלו. השחקן אליו מתייחס פז בסרטו הוא מן הסתם אהרון מסקין (שמקבל כאן משום מה את שמו של המחזאי והתסריטאי האמריקאי העכשווי, ארון סורקין). עמי סמולרצ’יק מקסים בתפקיד חנוך פעור העיניים שרק רוצה שייתנו לו ליצור, שרק רוצה לרדוף אחר חלומותיו, ויותר מזה, שמחזיק בתוך הנשמה שלו, בלב הקיבוץ, איזה מין געגוע לעולם אחר, יהודי. אנחנו רואים שתי הצגות שהוא מביים, אחד על פי הרמח”ל וסיפור שמשון הגיבור והשני “קונילמל”. בשניהם מכניס הגיבור לתוך עולם הקיבוץ החרדי-לחילוניותו ולכפירתו באל, געגוע לשטעטעל, לעולם שמתעסק יותר ברוח, ופחות בסידורי העבודה ברפת. זה רעיון שובה לב, על איש האמנות המאמין-במשהו-ערטילאי, בלב הקיבוץ שרואה בכל מה שהוא נמשך אליו כפירה בערכים: גם עבודה לא יצרנית, גם יהדות וגם, רחמנא ליצלן, התרפקות על הגולה ועל אידיש.

הקסם העיקרי של “מחכים לסורקין” הוא בהיותו סרט לחלוטין מודע לעצמו. זה סרט קטן, ביתי (פז הפיק את הסרט עם בניו, שבינתיים הפכו במאים בעצמם), טלוויזיוני בעיקרו, והוא לא זקוק לביקורת שלי, הוא מספק אותה בעצמו היטב. חנוך מבין שהצגותיו אינן מספיק “מקצועניות”, שיש בהן מין החובבנות. הוא מעין אד ווד של התיאטרון, עובד מהלב, אבל לא מסוגל להניע את צוותו לקבל תוצאה שתיראה מספקת. אפילו לו. וכך גם הסרט. אנו מקבלים בחיוך ובהבנה סרט המתרחש ב-1957 והמצולם בקיבוץ שצלחות לווין ניצבות על גגות הבתים, כי זה סרט של חולם, על חולם. ויש בזה משהו נאה, שסותם טענות ומענות ודברי ביקורת.

פורסם ב”פנאי פלוס”, 17.4.2013

תיקון: בביקורת המקורית כתבתי שיונתן פז הוא, ככל הידוע לי, “הקיבוצניק הפעיל היחיד בעולם שהוא גם במאי קולנוע”. מתברר שזה לא נכון. פז כבר מזמן לא קיבוצניק. כלומר, הוא קיבוצניק לשעבר בדיוק כמו הדר פרידליך. האמת, זה טיפה מאכזב אותי. חלק מהחיבה שלי ל”מחכים לסורקין” היתה הפנטזיה שיצרתי לעצמי בראש שבמאי הסרט, ממש כמו גיבורו, צריך ללהטט בין מחויבותו לקיבוץ ובין תשוקתו ליצירת אמנות ויש לפיכך התאמה גדולה בין הסרט ובין תהליך עשייתו.

נושאים: ביקורת

תגובה אחת ל - ““מחכים לסורקין”, ביקורת”

  1. אסף 18 יולי 2013 ב - 14:41 קישור ישיר

    ריפ אוף ריפ אוף ריפ אוף. גניבה לאור היום.


השאירו תגובה