בשבוע שעבר נדרשתי למלא לשבוע אחד את מדור הדי.וי.די של "פנאי פלוס". אני כבר מזמן מתכנן להקדיש את ימי שלישי בבלוג לסקירת די.וי.די חדשים אבל עצלנות ושאר מניעות עוצרים אותי. הנה מכתמים זריזים על "CJ7 ", "יום הדין" ו"פורטונה". שני הראשונים, כך פורסם אתמול, יוקרנו מדי.וי.די בפסטיבל אייקון המתקרב. מכיוון שאני חושב שאסור להקרין סרטים מדי.וי.די על מסך גדול ולקחת על זה כסף – הייתי איכשהו מתרצה אם זה היה לפחות מוצג מעותק בלו-ריי – אני ממליץ לכם לצפות בסרטים האלה בבית, ולהשאיר את הזמן פנוי לצפות בסרטי הפילם בלבד באייקון.

הטריילר האמריקאי ל "CJ7 " של סטיבן צ'או

CJ7, במאי: סטיבן צ'או (פורום פילם)
סטיבן צ'או הוא אחד הכוכבים כי גדולים בעולם כרגע. כלומר, אם אתם סיניים. צ'או ההונג קונגי מביים, כותב, מפיק ומככב בסרטיו וכל מה שהוא נוגע בו הופך זהב. עד כדי כך שהוליווד מממנת לו את סרטיו, ועומדת בצד ומחכה לפדות את ההשקעה: צ'או מתוכנן לעבור להונג קונג להוליווד לככב בסרטי קומיקס. לא מכירים? סרטיו "Shaolin Soccer" ו"מהומה בשנחאי” היו שוברי קופות היסטריים, פרודיות פסיכיות על סרטי אמנויות לחימה שגם הלהיבו באקשן וגם היו מצחיקים בסלפסטיק שלהם. הם הפכו אותו למושא הערצה בכל העולם, וגם בישראל בזכות הדי.וי.די (סרטיו, כמובן, מעולם לא הוקרנו כאן מסחרית). ארבע שנים אחרי "מהומה בשנחאי" הוא חוזר עם סרט נוסף, שגם הוא הפך מיד ללהיט ענק בכל אסיה, אבל הפעם התגובות במערב – ביקורתית וקופתית – היו מתונות יותר. למה? כי סטיבן צ'או הפנה עורף לסרטי אמנויות הלחימה הג'קי-צ'אניים והחליט לעשות סרט ילדים. התוצאה: “אי.טי" בסינית. “סי.ג'יי 7” – ששמו המקורי היה אמור להיות "תקווה" – הוא סרט על כלבלב ירקרק מהחלל החיצון ועל הילד העני (בגילומה של ילדה) שמתיידד איתו. למרות שהסרט בתחילתו נורא מתוק – ובתום הצפייה תרצו גם אתם צעצוע שכזה – המשך הסרט מעלה את התהייה מה מחשיבים הסיניים כבידור לילדים? הסרט די אכזרי, לכל גיבוריו, וילד מערבי עטוף צמר גפן יחטוף טראומות מהאלימות שהסרט גדוש בה. ובעיקר נדמה שכל מה שהיה כה מלהיב בסרטיו הקודמים של צ'או, בעיקר הקצב וההומור, נעדר הפעם.

"יום הדין", במאי: ניל מרשל (קולנוע לב/הד ארצי)
אחרי "Dog Soldiers" ו"המדרון" ניל מרשל הבריטי הוא בעיני אחד מבמאי האימה הכי מלהיבים שפועלים כרגע. סרטו השלישי, "יום הדין", מוותר על הקומפקטיות העלילתית של סרטיו הקודמים לטובת סרט במימון אמריקאי שאינו משובח כמו קודמיו, אבל הוא עדיין מבדר מאוד. "יום הדין" הוא כמו עירבוב לא מספיק ייחודי בין "מקס הזועם" ל"האויב שבפנים", ונראה כמו גרסה מוקטנת ל"אני האגדה". מקורי זה לא, אבל לסרט יש גרוב פאנק-רוק-ניו ווייבי שהורם ישר מהאייטיז, בו שירים של אדם והנמלים נשמעים כמו הפסקול המושלם לעולם הפוסט-אפוקליפטי. מרשל ויתר על השפיץ שלו כדי להוכיח להוליווד שהוא יכול לעבוד בתוכה. התוצאה בעלת גרוב פסיכופטי אלים, אבל לא מתקרבת לצמרמורות המרהיבות שהוא הנפיק קודם.

"פורטונה", במאי: מנחם גולן (אן.אם.סי-יונייטד)
בשעה ש"הכתובה" של מנחם גולן עדיין בבתי הקולנוע (ועדיין לא ראיתי) אפשר לצפות בראשית דרכו כבמאי. סרטו הראשון, “אלדורדו", יצא בדי.וי.די לא מכבר, ועכשיו מגיע סרטו הרביעי, מ-1966, “פורטונה", מלודרמה על רצח על כבוד המשפחה, שמתהדרת בלוקיישנים די מדהימים לצד ומעל ים המלח ומפעליו. כבר אז היה משהו גס ונצלני בסרטיו של גולן – ששיבץ פנימה את כוכבי התקופה לסצינות קצרות (אריס סאן, בומבה צור, הגשש החיוור), והתהדר בסצינת הסקס הישראלית הראשונה, אבל אז הוא היה גם מסונכרן למה שקורה בעולם הקולנוע ובסרט יש יותר מקורטוב של איכות ופיוט. המשחק של יוסי בנאי משובח במיוחד. איכות הדי.וי.די, שהומר מקלטת וידיאו רוטטת, די מזעזעת.

ציוץ