26 אפריל 2013 | 08:00 ~ 4 תגובות | תגובות פייסבוק

“לעוף מהתרגשות”, ביקורת

“לעוף מהתרגשות” של פדרו אלמודובר

האם “לעוף מהתרגשות” יהפוך לסרט פולחן של הקהילה הגאה בתל אביב? בכנות, מסופקני. גם כי הקהילה הגאה בתל אביב הפסיקה להפוך סרטים לסרטי פולחן, וגם כי כל ההומור שלו נראה הכי 1980. נורא רגרסיבי. ובשורה התחתונה זהו הסרט הרע ביותר של אלמודובר שראיתי בחיי. לפחות הוא בהחלט לא מנסה לקחת את עצמו ברצינות, כך שאים כאן את מבוכת היומרה. מצד שני, מה אני יודע.

פורסם ב”פנאי פלוס”, 24.4.2013

פדרו, אתה מתרחק ממני. אני מודה, פדרו אלמודובר הוא מאותם במאים שאני כמעט תמיד מתפעל מהצדדים הטכניים הדי מרהיבים שברוב סרטיו – ובעיקר העיצוב, הצילום והמוזיקה – אבל לא תמיד אני מתפעל מהסרט עצמו. ככזה, לעומת כתות ההערצה שהבמאי הזה, מבכירי במאי העולם, זוכה להם, אני נותר מעריץ די מסויג. בעבר סרטיו של אלמודובר עבדו עלי בקצב של אחד כן/אחד לא. למשל: את “הכל אודות אמא” לא אהבתי, את “דבר אליה” שבא אחריו הערצתי. את “לחזור” לא אהבתי, מ”חיבוקים שבורים” התפעלתי. וכן הלאה. כשקראתי שבסרטו החדש חוזר אלמודובר אל ראשית ימיו כבמאי קאמפי וחצוף, קיוויתי שהחוקיות תישמר: סרטו הקודם, “העור שבו אני חי”, בעיקר התמיה אותי. בכנות, לא ממש הבנתי מה אלמודובר רוצה מאיתנו והיתה לי התחושה שמדובר במעין בדיחה פנימית ופרוורטית למדי. כך שעל פי החשבון שלי, מסרטו החדש, “לעוף מהתרגשות” הייתי צריך לעוף מהתרגשות. ובכן, אני לא.

אלמודובר נותר אסתטיקן מעולה. “לעוף מהתרגשות” נראה כמו סרט שבוים על ידי מעצב אופנה: המסך רוקד מרוב צבעים, ומהאופן שבו כל פרטי התפאורה וההלבשה – מהמוניטורים בתא הטייס ועד לריפוד המושבים – משתלבים זה בזה. אבל “לעוף מהתרגשות”, המתרחש כמעט כולו בתוך מטוס העומד לפני נחיתת חירום, הוא סרט של בדיחה אחת, קומדיה עממית, קלילה, שטוחה וולגרית שלא מזכירה מאום מעברו של אלמודובר. בישראל של שנות השמונים היו קוראים לזה (באופן שגוי) סרט בורקס. אם זאב רווח היה חתום על הסרט היו מגנים אותו (ובחיי ש”ספר נשים” של רווח טוב מהסרט הזה). אבל יש סיכוי שיהיה עוד מי שיריע לאלמודובר על ה”רטרו” המבריק, החתרני והחתוף שלו. ובכן, זהו בלוף (לבוש היטב). למעשה, למעט כמה בדיחות טובות והעובדה שהסרט פשוט נראה מצוין, יש בסרט הזה משהו מביך, כמעט חלטוריסטי, אפילו מרושל. (אם כי, אני מאחל לכולנו סרטים מרושלים כאלה. כאמור, הסרט נראה נפלא).

זוהי טיסת 1104 ממדריד למקסיקו. הנוסעים במחלקת תיירים ישנים כולם. אולי בגלל שהם סוממו על ידי הדיילות. רק במחלקת עסקים הנוסעים עדיין ערים ומתוודעים לצרה העומדת בפניהם: גלגלי המטוס תקועים – בגלל תאונת עבודה על מסלול ההמראה בסצינת הפתיחה – והמטוס חג מעל שמי ספרד בהמתנה למסלול נחיתה פנוי בו יוכלו לבצע נחיתת חירום. אלה, אם כן, אולי השעות האחרונות בחייהן של הדמויות האלה, שבעזרת כמות נכבדת של אלכוהול וסמים, מעבירות את הדקות האחרונות לטיסה בחשיפת סודות אינטימיים מהעבר וליבידו הולך וגואה שמגיע לשיאו במעין אורגיה שמימית, הכוללת כמה וכמה מעשי אונס תחת השפעת סם (את אלמודובר זה מצחיק, וזה כבר סרטו השני בו הוא נורא מתבדר ממעשי אונס). ובמרכז כל זה שלושה דיילים, הומואים מוחצנים, המקטרים בלשון נקבה על צרות האהבה שלהם, ומבדרים את הנוסעים במעין-מופע דראג בלבוש דיילים. אלמודובר, שהכניס את הקולנוע ההומואי למיינסטרים והפך אותו לאקססורי קולנועי מעוצב, פריט חובה לצופה הקולנוע השיקי, מוותר בשלב הזה על משלים על מיניות הומואית מודחקת ועל משחקי ז’אנרים שמנכסים את המלודרמה הנשית לתוך הקולנוע הקווירי, ופשוט עושה סרט קאמפי מופגן, וחלול לחלוטין. אם בסרטיו הקודמים החוויה ההומואית היתה מיוסרת וטראגית, הרי שהפעם הוא יצר, סוף סוף, את סרטו העליז ביותר. אולי עבורו זהו אקט משחרר, אבל יש בסרט הזה משהו מאוד מיושן.

נושאים: ביקורת

4 תגובות ל - ““לעוף מהתרגשות”, ביקורת”

  1. hamlet 26 אפריל 2013 ב - 14:42 קישור ישיר

    you can’t write about this film without speaking about Spain
    with the working classes going under

    Don’t have to be Einstein to see the political/economic relevance

    Think the plane=Spain

  2. ניר נ. 26 אפריל 2013 ב - 17:18 קישור ישיר

    כאשר הדימוי המרכזי של הסרט הוא אנשים רדומים ומטוס שחג במעגלים – קשה לדבר על תחכום או על עניין. הרי אין הבדל מהותי בין דימוי הרכב שאינו מתניע בקולנוע הישראלי לבין המטוס אשר נחיתתו עשויה להוביל להתרסקות.

  3. איריסע 27 אפריל 2013 ב - 12:09 קישור ישיר

    אחרי שתיעבתי קשות את סרטו האחרון “העור בו אני חי” אני ואלמודובר התגרשנו סופית.

  4. ד. 27 אפריל 2013 ב - 13:23 קישור ישיר

    מה קורה איתכם, “העור בו אני חי” הוא בדיוק מהסיבות הקסומות שאנחנו אוהבים סרטים, יוצא מהקופסה, מרתק, זורק אותך לעולם תמהוני, סוחף ומיוחד, אבל עושה הכל עם שכל ישר והיגיון, בין כל התרחשות ודיאלוג.

    אמנם לפני “העור” היו כמה סרטים משעממים, חינוך רע (טוב יותר אבל מנוכר) ודבר אליה אינם מה שעשו מהם, אבל עד וכולל “הכל אודות אמא”-
    אני לפחות אהבתי ונסחפתי מאוד (מ 99 אחוז מסרטיו).

    שני הקודמים ל”העור” (2011)- ‘לחזור’ ו’חיבוקים שבורים’- מקסימים אבל אינם מופתיים, אולי מעולם כוחו היה במלודרמות מרגשות וסוחפות אבל לא בהברקות של חדשנות.


השאירו תגובה