"פלאות" של אבי נשר. יובל שרף ואורי חזקיה. צילומים: סיון גליקמן

זו כבר מסורת. התחלנו את זה לפני שלוש שנים עם "פעם הייתי" והפסקול שהלחין פיליפ סארד ומאז עשינו את זה עוד כמה פעמים עם סרטים נוספים ("הערת שוליים" ו"מי מפחד מהזאב הרע", למשל). והנה מגיע הרגע הזה, חודש וחצי לפני ש"פלאות", סרטו החדש של אבי נשר (סרטו הישראלי העלילתי התשיעי) מגיע לבתי הקולנוע, שניתנת לי הרשות להשמיע לכם (בלעדי!) קטעים מתוך פסקול הסרט, אותו הלחין אבנר דורמן (שאני קורא עליו שהוא אחד המלחינים הישראלים הצעירים המדוברים בעולם).

בואו נתחיל עם הקטע הראשון, הפעילו אותו ונמשיך כשהמוזיקה ברקע. לחצו על הלינק להפעלת הנגן.

פסקול "פלאות" של אבי נשר – קטע 1 – המעקב

קודם כל, זו תקופה מאוד מעניינת למוזיקה בסרטים ישראליים. הדברים שאשר גולדשמידט עושה, או עמית פוזננסקי, ושני הפסקולים של חיים פרנק אילפמן השנה – "בננות" ו"מי מפחד מהזאב הרע". פתאום שומעים שוב תזמורות וכלי מיתר ופסקול מולחן שלם שהוא לא רק לקט שירים או אלתורי פסנתר וגיטרה. אצל אבי נשר פסקולים תמיד היו חלק משמעותי מכל סרטיו, בין אם זה השירים של "הלהקה", "דיזנגוף 99" ו"שוברים", או הפסקול האלקטרוני המעולה של יזהר אשדות ורמי קלינשטיין ל"זעם ותהילה", או העבודה על פסקול "דופלגנגר" עם יאן קצמארק (לימים זוכה האוסקר על פסקול "למצוא את ארץ לעולם לא"), או הפסקול של קרישנה לוי (שעבד עם פרנסואה אוזון) על פסקול "סוף העולם שמאלה", הפסקול של דניאל סלומון ל"הסודות" והגיוס של פיליפ סארד (המלחין של פולנסקי) לפסקול "פעם הייתי". ועכשיו דורמן ל"פלאות". כתבתי את זה לפני שבוע, אפרופו מצעד השירים מהסרטים – אנחנו יכולים להתווכח למי מהבמאים הישראלים יש את העין הכי טובה, אבל כשזה מגיע למוזיקה, אין לי ספק שלאבי נשר יש את האוזן הכי טובה בארץ.

ו"פלאות" הוא סרט שכולו מלא מוזיקה. את התסריט כתב נשר עם שאנן סטריט סולן הדג נחש (שכמה משיריה, כולל "זמן להתעורר", מופיעים בסרט). והסרט עצמו הוא מעין מיקס של מוזיקה קלאסית, אתנית, היפ הופ וזמירות שבת.

הנה שני קטעים נוספים, המציגים את דמותה של אלה, המעין-פאם-פאטאל של הסרט, אותה מגלמת יובל שרף.

פסקול "פלאות" של אבי נשר – קטע 2 – אלה

פסקול "פלאות" של אבי נשר – קטע 3 – וידוי

"פלאות" מוקרן ברגעים אלה בבכורה ראשונה לתעשיית הקולנוע בארץ, ובמקביל הוא מוקרן בימים אלה בשלל מסגרות טרום בכורה, שם כבר יצא לי לראות אותו פעמיים (העולם הזה, של סדרות הטרום בכורות אליו באים בעיקר להצגות יומיות המון פנסיונרים בכל הארץ, מרתק בעיניי והשפעתו על פני הקולנוע בארץ עצומה, ארחיב על כך יותר בעוד כמה שבועות). זהו ספק פילם נואר, ספק פרודיה על פילם נואר, שמערבבת בין "צ'יינטאון" ובין "אליס בארץ הפלאות" (ו"המיועד") בירושלים אפלולית מאוד.

וזה הסרט הראשון שנשר מצלם דיגיטלית. אני מאוד בקיא בקולנוע של אבי נשר – אפשר לומר מעריץ, אפילו. אני יודע לזהות את רגעיו הטובים, ואת נקודות התורפה. ב"פעם הייתי", למשל, מאוד אהבתי את הבגרות של נשר המאוחר, את זה שהסרטים שלו הולכים ונהיים בוגרים יותר, בשלים, יש בהם כובד ראש, אפילו כבדות, וחשבתי של"פעם הייתי" זה היה מושלם. לכן הופתעתי שכעת, עם המעבר בראשונה לצילום דיגיטלי (ושיתוף הפעולה השלישי שלו עם הצלם הצרפתי מישל אברמוביץ), פתאום חודשו נעוריו של נשר. הסרט נפתח, למשל, עם שוט יפהפה, ארוך, מורכב ולולייני, שוט שנמשך כמו משיכת מכחול קלה, שאני לא רגיל למצוא בסרטיו הקודמים של נשר. אולי זה שיתוף הפעולה עם שאנן סטריט שהחדיר עזוז בעצמותיו ויצר סרט כה צעיר וקצבי, עם כמה מהרפליקות השנונות ביותר שלו. ואולי זה הגילוי של אורי חזקיה כשחקן קולנוע (אני מודה, הייתי ספקן כשקראתי על ליהוקו לתפקיד הראשי בסרט, אבל חזקיה הוא תגלית נפלאה – לגלם דמות דרמטית, רצינית, אבל להגיש את הרפליקות עם טיימינג קומי, יוצר לו רגעים נפלאים. והפינג פונג שלו עם אדיר מילר, המגלם בלש פרטי, הופך אותם לצד שהייתי רוצה לפגוש גם בסרטי המשך). הקלילות הזו גם באה לידי ביטוי בכך שהסרט מכיל לא מעט קריצות ויזואליות בדמות קטעי אנימציה שובביים.

יובל שרף ב"פלאות"

הנה קטע קצבי יותר המלווה סצינת מרדף ירושלמית:

פסקול "פלאות" של אבי נשר – קטע 4 – מרדף

ובתוך כל זה, יש סיפור פלאי על אמן שפוגש באיש אמונה. זה המקום שבו אני מרגיש שנשר לא רק מדבר אליי כחובב קולנוע אל חובב קולנוע – זה לא רק עניינים של ציטוטים מסרטים וסגנון בימוי שאני אוהב מאז ימי "זעם ותהילה" (השנה חוגגים יום הולדת 35 שנה ל"הלהקה", אגב) – אלא הזיהוי של נשר וסטריט, בדרך המערבבת בין הקליל לכבד, שקורה כאן בארץ משהו מרתק, משהו אמוני. וכשאני כותב "כאן", זה לאו דווקא כאן בישראל, אלא כאן אצלי ממש. בלב, בבית. בתוך כל הבדיחות וקטעי המתח, יש בסרט הזה עוצמה וכנות שהיממו אותי. אצל נשר עולם האמונה הוא עולם קולנועי פר-אקסלנס, אצלי עולם האמונה הוא כבר עניין של נשמה ורגש. וכאן הסרט הזה מצלצל לי בפעמונים הכי פרטיים שלי, כאילו מישהו חדר לעולם ההרהור שלי והפך אותו למותחן בלשי קומי שנון מלא שירים וחרוזים.

על הצד הזה של הסרט – העיסוק שלו באמונה, בדת, ברוחניות, במיסתורין, עיסוק שיש בו ביקורת רבה, אבל גם תמימות מופלאה – ארצה להרחיב מאוד כשאשב להתעמק בסרט הזה עוד יותר, אי שם לקראת צאתו לבתי הקולנוע.

עד אז, הנה נעימת הסיום של הסרט.

פסקול "פלאות" של אבי נשר – קטע 5 – נעימת סיום

===============

עקבו אחר התגית "פלאות" כדי לקרוא את המעקב שלי אחר הסרט, שפעמיים נתקלתי בסט שלו במקרה. ושאר דיווחיי עליו בשנתיים שהוא בהפקה.

================

והנה בונוס: קבלו צילום מתוך סצינה של שאנן סטריט ואורי חזקיה שלא נכנסה לסרט הסופי.

"פלאות" של אבי נשר. שאנן סטריט בתפקיד ויינברג בעל הקיוסק, ואורי חזקיה בתפקיד ארנב, בסצינה שלא נכנסה לסרט

ציוץ