"רצח מוצדק", הביקורת
פורסם ב"פנאי פלוס", 17.9.2008
היטמן
דני דימבורט ואבי לרנר מדרדרים את אל פצ'ינו ורוברט דה נירו לזנות
קול קורא לכוכבי הוליווד: אל תלכו לעבוד אצל דני דימבורט ואבי לרנר. קול קורא ללרנר ודימבורט: נורא אהבתי את הסרטים שלכם לפני עשר שנים, מופת של בי מוביז אגרסיביים, דלי תקציב, עם החברים הכי נידחים של משפחת בולדווין, אבל מרגע שהחלטתם שאתם רוצים להיות הוליווד הגדולה, הממוסדת, המיינסטרימית, אתם כורים לעצמכם את הבור בו נפלו גולן-גלובוס לפני עשרים שנה. הניחו לאל פצ'ינו ולרוברט דה נירו ולסמיואל ל' ג'קסון ואפילו לסילבסטר סטאלון. שובו אל הסרטים הקטנים. במידה רבה, “רצח מוצדק" הוא בדיוק סרט כזה. נלוז לחלוטין, בלתי מפותח, כל כך בסיסי וצפוי. עם במאי פחות משעמם, שחקנים שפחות מצפים מהם לגדולות, ועם טיפה יותר חוצפה והקצנה אפשר היה להוציא ממנו משהו יותר אנדרגראונדי שיתגנב מאחורי הגב ויפתיע, ולא יהיה מופת של שאפתנות יתר נטולת כיסוי. יאמר לזכותם של לרנר ודימבורט שהם מנסים לחשוב כמו אולפן אמיתי ולדמיין איך זה היה עובד שם. “רצח מוצדק", למשל, נכתב על ידי תסריטאי אמיתי, כזה שהוא כרגע אחד השמות החמים בהוליווד: ראסל גרוויץ, שכתב את "האיש שבפנים" של ספייק לי. וכמו "האיש שבפנים" גם הפעם אנו אמורים להריע לזה שפועל מחוץ לקווי המתאר של המוסר ודרך כך חושף את תחלואי החברה, ובדרך להשתעשע משלל דיאלוגים שנונים ומודעים לעצמם (המועברים על ידי שניים מהשחקנים עם הכי פחות מודעות עצמית). ובכל זאת, אני מניח שעם במאי שלא דופק חשבון אפשר היה לסחוט מהתסריט הזה קצת דם. אבל ג'ון אבנט, שביים להם קודם כבר את "88 דקות" עם פצ'ינו, הוא במאי איום ונורא. והסרט כולו איום בצלמו.
פורסם ב"7 לילות", 19.9.2008
מצעד הבושה
כל כוכב צריך את סרט ההתבזות שלו בדרך אל הקאמבק
שלושה דברים למדתי מהצפייה ב"רצח מוצדק": א) בלי במאי מעולה לצידו ותסריט שאפשר להגות גם השחקן הטוב ביותר יתגלה כחלטוריסט מביך וחובבני. ניחא אל דה-נירו ורוברט פצ'ינו, אבל למה עיניו של בריאן דנהי חלולות ואבודות כל הסרט? מדובר באחד מגדולי שחקני המסך והבמה של אמריקה, שמופיע בסרט בתור המפקד של צמד הכוכבים, והוא נראה כמו מוכה ירח סהרורי. ב) דה נירו ופצ'ינו מצויים במצוקה כלכלית. לא יודע איך אחרי כל כך הרבה סרטים הם יכולים להיות עדיין נואשים לכסף – אולי תשלומי מזונות אדירים, אולי השקעות נדל"ן לא נבונות – אבל אני מנחש (מהמר) שהם היו צריכים את הסרט הזה בשביל הכסף. אין סיכוי שמישהו מהם חשב שמשהו ראוי ייצא מהתסריט הזה והבמאי הזה. ג) זה כנראה חוק טבע: כל שחקן קולנוע יעשה קאמבק, כשם שכל להקה שהתפרקה לבסוף תתאחד (כל עוד מספיק מחבריה בחיים). זה רק פונקציה של תזמון וכסף. הרי אלה אנשים שחיים על פרסום ותשומת לב, וכשיש מישהו שנורא רוצה אותם, ומקפיץ להם לשם כך את מחירם הריאלי בשוק, הם יבואו. לשחקנים יש גם נטייה משונה לחשוב שאם משלמים לה עשרה מיליון דולר אז הם שווים את זה. דה נירו ופצ'ינו אינם הראשונים או האחרונים שפדו את תהילתם בעבור חופן מזומנים ואספקה מחודשת של תשומת לב, תוך שבדרך הם מפגינים את האמת המצערת: שלא רק שאינם מסוגלים לבחור היטב את הפרויקטים שלהם, הם גם לא שחקנים כה מוצלחים כשאין להם את מרטי או את פרנסיס או את סידני לידם (או מרטין ברסט שביים את דה נירו ב”מרדף חצות” ואת פצ'ינו ב”ניחוח אשה”). כל מה שנשאר להם זה הקול שלהם, וזה הדבר היחיד ששווה משהו ב"רצח מוצדק": הקול של פצ'ינו עדיין מצמרר. הנה, כדי שירגישו יותר בנוח, הנה הם משובצים במצעד הכוכבים בני דורם, שהתבזו באחרונה:
1. אל פצ'ינו. ערימת האשפה שפצ'ינו חתום עליה התחילה הרבה לפני "רצח מוצדק". הוא כבר שיתף פעולה עם חברת מילניום (של אבי לרנר ודני דימבורט) שמתמחה בחכירת כוכבים נואשים בעבור חופן כסף למען פרויקטים שהיו מתאימים יותר לוויליאם ודניאל בולדווין. “88 דקות" היה קודם. והיה גם "יחצ"ן במלכוד". אפילו התפקיד שלו ב"אושן 13” – סרט חביב לכשעצמו – הותיר תחושה שפצ'ינו עודו איתנו בגופו, אבל ראשו במקום אחר.
2. רוברט דה נירו. לדה נירו יש עדיין לא מעט שעות עבודות שירות קהילתית כדי לפצות על "רוקי ובולווינקל", אבל להבדיל מפצ'ינו הוא הצליח להדגים חוש הומור בריא, תכונה חיונית לשלב הזה בחייו של כוכב, כשהוא נע על הגבול הדק שבין פאסה לפארודיה. “בואו נדבר על זה" ו"פגוש את ההורים" לדעתי הצילו אותו מקריסה לאנונימיות מחד ולפתטיות מאידך.
3. דיאן קיטון. רגע, האם ישנה קללת "הסנדק"? האם כל מי שהיה ב"הסנדק" נידון לאחרית ימים של תפקידים מבזים? הרי תפקידו האחרון של מרלון ברנדו היה ב"הפריצה", סרט שודים זניח שביים פרנק אוז ושאמור היה להיות הופעת האיחוד ההיסטורית של ברנדו עם דה נירו. זה נגמר משובח ומוצלח כמו "רצח מוצדק". ותראו לאן נעלם קופולה עצמו. עכשיו דיאן קיטון, שגילמה את זוגתו של אל פצ'ינו בשלושת סרטי "הסנדק" וזכתה באוסקר על "אנני הול", לוקחת את הרעיון של דה נירו – “להפגין הומור עצמי" – קצת רחוק מדי. מאז "באהבה אין חוקים" היא מגלמת בהפקות קיקיוניות יותר ויותר דמויות של אמא קולנית והיסטרית, משל היתה בט מידלר וואספית. בשנה האחרונה היא הידרדרה ללא פחות מארבעה בזיונות כאלה: “אמרתי לך" (יצירת מופת בהשוואה לשאר), “לא דופקות חשבון" (באדיבות לרנר/דימבורט, משחיתי אנשי "הסנדק"), “אמא כפייתית" ו"הרוס על אמא".
4. מריל סטריפ. השחקנית הגדולה ביותר של דורנו, שותפתו של דה נירו ב"צייד הצבאים", הצליחה להחזיק מעמד היטב, עד השנה. אם ב"לפנות ערב" היא הוכיחה שהיא יכולה לגנוב את ההצגה בסצינה אחת בת חמש דקות, הגיע "מאמא מיה!” ובו היא הוכיחה שגם כשהיא איומה היא מצטיינת בזה יותר מכולם.
5. סמיואל ל' ג'קסון. הטריילר לסרט "קלינר" (בהפקת… לרנר ודימבורט) לא נראה מבטיח והוא עדיין סוחב עליו את הצלקות הביקורתיות והקופתיות של "נחשים על המטוס". סרטו הבא "Lakeview Terrace” מסקרן כמה אנשים אבל לא אותי. לא מזוהה כרגע בעתידו סרט שיגרום לנו להיזכר שזה אחד השחקנים קוליים כרגע על המסכים.
מה הפתרון?
בהנחה שאתה כוכב קולנוע אמיתי, ולא סובל ממש ממצוקת כספית, שב בבית, תשתזף, תקרא, תתנדב בקהילה, אבל תתרחק מאתרי צילום. לכל הפחות לך אליהם רק כשיש לך משהו להגיד או שמצאת סרט בקליבר שלך. ג'ק ניקולסון הוא אלוף בזה: הוא היה עם דיאן קיטון ב"באהבה אין חוקים". מאז הוא צילם שני סרטים חדשים (אחד, “השתולים", זה באוסקר). קיטון צילמה ששה. גם ג'ודי פוסטר לא עושה המון סרטים, אבל כל אחד מושלם לה: “האיש שבפנים", “האמיצה", “האי של נים". או דסטין הופמן: הוא שיחק מול דה נירו ב"סליפרס" ומול מריל סטריפ ב"קריימר נגד קריימר" ובכל זאת הצליח לשמור על עצמו היטב. אם אין סרט שמוצא חן בעיניו הוא נשאר בבית. אפילו "חנות הקסמים", הפלופ האחרון שלו עם נטלי פורטמן, לא היה כזה נורא עבורו, ו"קונג פו פנדה" עשה עבורו קסמים.
המסקנה: אם הייתם כוכבים ממש גדולים, אל תלכו לעשות סרט אצל דני דימבורט ואבי לרנר. אם אתם ממש ממש גדולים, אל תצאו מהבית בלי סיבה טובה. ואם נותנים לכם סרט שקוראים לו "רצח מוצדק" תחשבו עליו היטב, שלא יקרה שהרצח המוצדק היחיד בסרט הוא זה של המוניטין שלכם.
=====
תגידו: איזה עוד שחקנים אהובים עליכם, שהיו (או הינם) מפורסמים, עטורי פרסים (אבל באמת באמת טובים, לא ניקולס קייג', קובה גודינג ג'וניור או האלי ברי), הלכו והתבזו בערוב ימיהם בסרטים שקטנים ממידותיהם ושהשחירו להם את הפילמוגרפיה?
ג'ון ווייט (בראץ)
ג'יימס וודס (מת לצעוק 2)
ג'יין פונדה (MONSTER IN LAW)
דניס הופר (האחים סופר מריו)
ג'ון מלקוביץ' (אראגון)
מלקולם מקדאוול (בערך רוב הקריירה)
בן קינגסלי (בלאדריין)
מייקל קיין (מלתעות 4)
פיטר אוטול (המלך ראלף)
אם לחתוך באופן גס, יש שני סוגים של שחקנים בעולם. הסוג הראשון הוא של אלו שמסוגלים לשחק בעיקר את עצמם (או דמויות שדומות להם, או פרודיה על הדמויות האלו) – כשהתפקיד דורש את הדמות המסוימת הזאת הם מסוגלים לתת הופעה מרשימה ואפילו לזכות באוסקר, וכשהוא לא, הם פשוט יגררו את המניירות שלהם לתוך התפקיד ויהיו בלתי נסבלים.
הסוג השני הוא של שחקנים מגוונים באמת, שמסוגלים להתאים את עצמם לתפקידים שונים מהותית זה מזה.
רוברט דה נירו שייך לסוג הראשון, פאצ'ינו לסוג השני (גם אם הנמסיס שלהם, דסטין הופמן, מגוון אף יותר מפאצ'ינו) – הצימוד שעשו בין השניים עושה עוול לפאצ'ינו (גם לאור בחירת התפקידים האיומה שלו בשנים האחרונות).
לגבי ג'ון אבנט : הוא עשה פעם סרט שמאוד אהבתי. קראו לו "עגבניות ירוקות מטוגנות". מוזר שמאז הוא לא עשה שום דבר אכיל.
ולגבי הרשימה של עדן : נדמה לי שמייקל קיין הודה פעם בראיון שהוא לא מצטיין בסינון הפרויקטים, וכך הקריירה שלו מלאה בשטויות, אבל גם בכמה פנינים. ובן קינגסלי בדרך כלל בוחר בקפידה את הפרויקטים שלו, אבל נפילה אחת או שתיים שהיו לו לא מכשירות אותו בעיניי לרשימה. כנ"ל לגבי ג'ון מלקוביץ'.
אני חייב לחלוק נמרצות על נמרוד. כשהתחלתי לקרוא את החלוקה שלך לשני סוגי שחקנים הייתי בטוח שאתה הולך לקטלג את דה-נירו בסוג השני כשחקן שכן מסוגל קצת לשבור תדמיות (ראה סטארדאסט כדוגמה עדכנית). פאצ'ינו? פאצ'ינו הוא ה-דוגמה ה-קלאסית לשחקן שמסוגל לשחק רק את עצמו. מאז "ניחוח אישה" הבנאדם לא הצליח להנפיק אפילו סרט סביר אחד. ובכולם, בלי להכליל, הוא משחק את ההוא שעושה "הו-הא". בשביל זה הוא בא, בשביל זה משלמים לו…
לצערי הרב, אני נמנה עם אוהדיו של פאצ'ינו הצעיר, וכואב לי, באמת כואב לי לראות לאיזה תהומות הוא הידרדר בערוב ימיו.
בערך כל הקאסט של "מאמא מיה!". לזכותם יאמר, עם זאת, שלפחות הם עשו את זה בגדול ובהתבזות אמיתית. וחוץ מזה, איכשהו, נראה שהם דווקא נהנו מכל הפרוייקט ההזוי הזה, סוג של משהו.
סטארדסט? זאת הייתה הדמות של המאפיונר ב"בואו נדבר על זה" עם קצת מניירות גאות. אם בתוכנית סאטירה היו עושים פארודיה על רוברט דה נירו בו הוא מגלם פיראט גיי, היו מקבלים את אותה תוצאה. נכון שבשנים האחרונות פאצ'ינו גם לא הפגין מפגני משחק ענקיים – אבל הוא לפחות יודע לשדר פגיעות אמיתית (ראה אחר צהריים של פורענות או אפילו פרנקי וג'וני).
מורגן פרימן שאחרי 'מיליון דולר בייבי'.
מאז יצא לי לראות כמעט כל סרט שבו השתתף (למעט 'חגיגה של אהבה' ו'באטמן מתחיל') ובסוף כל סרט תמיד שאלתי את עצמי "למה אני עושה זאת לעצמי?", "למה *הוא* עושה זאת לעצמו?"
אפשר להוציא את 'להרוג את המזל' ו'נראתה לאחרונה' מהרשימה ועדיין נשאר עם כמות די נכבדה של הופעות מיותרות ('החוזה', 'מבוקש', 'אדיסון', 'x הגדול מכולם, 'חיים בלתי גמורים', 'מתים על החיים' או איך שלא תרגמו את הסרט ההוא עם ניקולסון)
לקינגסלי יש לא מעט בחירות גרועות, אגב.
יש לו נטייה להופיע בכל מיני סרט מד"ב לא ברורים.
זוכרים את "אפקט הרעם"? (נחשו מי הפיק).
ובקשר ללרנר ודימבורט – אם הם מגייסים כמה מהאנשים המוצלחים ביותר בתעשייה, מה גורם להם לעשות סרטים כ"כ גרועים? האם מי שעובד שם פשוט בא לדפוק שעון או שאלה הסטנדרטים של הצמד שלא מבדיל בין השגרתי למעניין?
נמרוד, אין עקביות בטענות שלך, או שאיני מבין אותן. אם אתה שולח את אליק לצפות בסרטים מוקדמים של פאצ'ינו כדי להוכיח את הגיוון לו הוא מסוגל (בעוד הדיון כאן הוא על התבזות לעת זקנה) – אשלח אותך אני אל שלושה סרטים של מרטי, עם דה-נירו הצעיר. בסופם, לא תזהה בכלל שמדובר באותו השחקן שמשתתף בכולם – "רחובות זועמים", "נהג מונית", "השור הזועם".
פאצ'ינו, לעומת זאת, הפגין לכל אורך הקריירה דמות וחצי אותה הוא מסוגל להציג ותו לא. ותאמין או לא, אני בכלל בצד שלו בויכוח הזה, מבחינת הערכה לפועלו כשחקן.
ואולי תסכים שגם שחקנים מגוונים באמת יכולים להיתקע בטייפקאסט (ג'וני דפ משחק בעיקר מטורפים בשנים האחרונות, דאוני ג'וניור מרבה לגלם קשקשנים חלקלקים. ומשניהם אני מחזיק בתור שחקנים שיכולים לגלם באופן כריזמתי ומרתק גם ברז כיבוי).
נראה לי שמאלקולם מקדואל לא שייך לרשימה מהסיבה הפשוטה שהוא פשוט לא עמד בסטדנרטים שהציב לעצמו.
אחרי ה"תפוז המכאני" קשה היה לו (כך זה נראה, אני לא פסיכולוג) להשוות את זה.
למרות ש"הו לאקי מן" היה אחרי, משם זה נפילה.
אבל לא נראה כמו בחירות לא טובות, אלא פשוט חוסר יכולת לבצע. סוג של אימפוטנציה.
אורון, פאצ'ינו נוהג לצעוק, והרבה, ובצורה דומה, אז זה אולי נראה כמו אותה דמות. אבל הוא יצר לאורך הקריירה שלו כמה דמויות ייחודיות. טוני מונטנה לא דומה בכלל לריקי רומא. ולפטי מ"דוני בראסקו" הוא לא אותה דמות כמו ביג בוי קפריז (במבט על הפילמוגרפיה שלו אפשר לראות שהוא שיחק כמות גדולה של דמויות שהאפיון הראשוני בא מהשם שלהם, אבל זה לא קשור).
אפילו מייקל קורליאונה שונה בכל אחד מסרטי הסנדק. הוא נראה ומתנהג באופן שונה בסוף "הסנדק 2" מאשר בשאר הסרט, כשאנחנו חוזרים שנים אחורה.
פאצ'ינו דווקא היה אחד הדברים המרעננים ב"אושן 13", כשהדבר השני היה העדרן של קתרין זטה-ג'ונס וג'וליה רוברטס.
"לא מזוהה כרגע בעתידו (של ג'קסון) סרט שיגרום לנו להיזכר שזה אחד השחקנים קוליים כרגע על המסכים."
לא ראית, כנראה, את הטריילר של The Spirit, הפרויקט החדש של יוצר הקומיקס פרנק מילר. כל מה שיש בו נראה קול מהחיים, כולל ג'קסון בהופעה ביזארית במיוחד… בד-אס במעיל פרווה וקעקועי דמעות.
ורותם, קצת ליכלכת על מקדאוול שלא בצדק, לדעתי… הייתי במפגש איתו לפני שנתיים (שעה וחצי של שאלות ותשובות על הבמה לפני הקרנה של "תפוז מכני") והוא היה דובר כריזמטי ברמות יוצאות דופן, וממש הצליח לשכנע (אותי לפחות) שלא אכפת לו שהסרטים בהם הוא מופיע הם גרועים (וכן, הוא מודע לזה. לחלוטין.) הוא פשוט שחקן שאוהב את עבודתו, דואג להישאר עסוק ומועסק, ובוחר את הפרויקטים שלו על פי כמות הכסף המוצעת והאפשרות לנסוע למקומות מעניינים בעולם ולעבוד עם אנשים מעניינים.
לא אמרתי עליו במובן אישי אלא מקצועי.
אבל מה שהוא אמר אני בטוח שכל שאר חברי הרשימה יגידו.
אתה חושב שאל פאצ'ינו יעלה על במה ויגיד:
כן, האמת קקה סרט רצח מוצדק. ג'ון אבנט פשוט לא יודע לביים. אבל אתה יודע, הם הציעו לי הצעה שלא יכולתי לסרב לה.
הייתי מעדיף להיות דניאל דיי לואיס, אבל קשה לתחזק 5 בתים מסרט חצי עצמאי פעם בשנתיים.
אצל מקדואל פשוט השיא היה קיצוני מאד באיכותו והוא בא מהר מדי.
"עגבניות ירוקות" הוא הסרט השנוא עליי בכל הזמנים.
יובל – מסכים איתך ונשאר בשלי. אין לערער על היכולות הדרמתיות של פאצ'ינו להעביר למסך מנעד שלם של רגשות אנושיים, או איזה אספקט שלא תסתכל עליו ברשימת ה-שחקן-צריך-לדעת-לעשות. אבל, כולם תמיד מחכים לרגע שבו הוא יתפוקק, ויצעק ויעשה את הקטע שלו. ואני בטוח שלא ראיתי את כל סרטיו, אבל זה תמיד חוזר לשם ותמיד נראה אותו דבר. בשביל אנשים מסויימים זה הטוני מונטאנה, בשביל אחרים זה המייקל קורליאונה.
אז אשנה את הניסוח שלי – בכל הקריירה שלו הביא פאצ'ינו למסך גלרייה מרשימה ומגוונת של דמויות, שכולן סבלו מאותה המניירה…
אידלשטיין – על ה"ספיריט" כתוב בענק "קקי" – שחור על גבי לבן (ואדום כמובן) – בכל פוסטר וטריילר שראיתי. לא נראה לי שזה מה שיחזיר את הקוליות לסמו-אל, אבל מצד שני אני, בניגוד ליאיר, לא חושב שהיא הלכה לשום מקום. תסמונת מורגן פרימן גורמת לג'קסון לשחק בכל דבר שמציעים לו, כנראה כדי לא להישכח או איזה מן פחד אבסורדי שכזה.
אה, ואוסיף לרשימת הנופלים את ג'ייסון לי. נכון, תמיד הייתה לו משיכה לטראשי או לקווין סמית' – אבל אלווין והצ'יפמאנקס?!
מצד שני, להכניס את ג'ייסון לי לאותו קליבר של פאצ'ינו/דה נירו טרום נפילה, זה קצת מוגזם מכל כיוון לא?
אורון – אם אתה רואה אדום בקקי, זה סימן לא טוב. תתייעץ עם רופא.
אז אתה לא מחובבי פרנק מילר, אני יכול לשער?
אני חושב (אם יורשה לי אורון) שמה שאורון התכוון הוא שכתוב על זה: אסתטיקה, אסתטיקה, אסתטיקה.
יש הרגשה שכל מה שיהיה זה הפרנק מילריות מהבחינה הויזואלית והשאר יתבסס על המגניבות של סמואל ושות'.
אבל בואו נדבר על כך עוד כמה חודשים. זה נראה מעט מיותר לשפוט סרט על פי טריילר.
למה שתהיה בזה רק אסתטיקה? זה מבוסס על הקומיקס של וויל אייזנר, אחד מאבות הקומיקס וגיבור של פרנק מילר.
אידלשטיין – אני לא מאמין לרופאים (ופוליטיקאים)
🙂
ואני לא יודע אם אני מחובבי פרנק מילר או לא, בחיים לא קראתי כלום שלו חוץ משני באטמנים. כן ראיתי, ונהניתי עד הגג ובחזרה, מ"עיר החטאים" ו-"300" על פי נובלותיו הגרפיות.
הבעיה היא, שאני לא מחובבי (דמיין מקפים בין המילים, אין לי כוח לכתוב אותם) עשו מהקומיקסים שלי סרטים מצליחים אז אני בטח מספיק טוב בשביל לביים בעצמי (ועוד קומיקס של מישהו אחר!). הטריילר נראה כמו חיקוי דהוי לסינסיטי, ובהתחשב בצוות המקצועי – אין,בעיניי, שום סיבה שהסרט יהיה אחרת.
ורותם, תודה על הפרשנויות, עכשיו אין לי צורך להוסיף את ההדגשה המוגזמת על הפן הויזואלי. אבל, אני כן בעד לשפוט סרט לפי הטריילר – זה כל הכיף. כמובן שיש להוסיף שזו דעתי המטופשת בלבד, ושרק נראה לי שכך וכך.
זה עדיין לא אומר שזה לא יהיה רק אסתטיקה.
כמו שיצירות מבוססות שייקספיר היו לפעמים רק דיאלוגים.
הטריילר נראה שהוא מבטיח דימויים ולא יותר.
אבל זה רק הטריילר, סבלנות ונדע איך נראה כל הסרט.
אבל אם כבר ההדרדרות של סמואל ל' ג'קסון, נראה לי שג'אמפר היה השלב האחרון: גם נראה מגוחך, גם תפקיד שטוח ושבלוני וגם סרט לא משהו.
לא מבין את את ההגזמה לגבי יכולתם של דהנירו ופאצ'ינו. נכון שאולי חלק מהבחירות שלהם לא היו נכונות אבל כל הייחוד של השחקנים האלו שגם שהסרט סביבם לא מיוחד במינו ההופעה שלהם עדיין טובה.
נכון שמדי פעם יש ירידה באיכות הסרטים שהם משחקים בהם,אך בין זה לבין להגיד שהםבשלב של ביזוי עצמי הדרך ארוכה.סרט של דהנירו או פאצ'ינו ובייחוד של שניהם ביחד זה עדיין סרט שכדאי לראות
או. קיי, הכתבה מעניינת וכבר קראתי אותה ב- "7 לילות", אבל, זו כתבה, לא ביקורת. אין ביקורת על הסרט הספציפי.
Thanks friend. This was interesting hearing
Not a bad post in any respect!