12 מאי 2013 | 13:55 ~ 4 תגובות | תגובות פייסבוק

יום הולדת לסינמטק תל אביב, גל חדש ירושלמי, הקרנות האקדמיה מתחילות, ו”מלח ים” בחינם

מתוך “מלח ים” של איתי לב

הקרנות האקדמיה מתחילות מחר בסינמטק תל אביב. הסרט הראשון שיוצג הוא “מפריח היונים” של ניסים דיין, סרטו הראשון של דיין כבמאי מזה 28 שנים (מאז “גשר צר מאוד” מ-1985). דיין הוא גם, בעיניי, המרצה הטוב ביותר בארץ לקולנוע. הסרט השני שיוקרן הוא “פרדייס קרוז”, סרט הבכורה של מתן גוגנהיים. זה יקרה ביום שני הבא.

ובעניין הקרנות האקדמיה: כבר מזמן חשבתי שזה יהיה רעיון טוב למפיקים ו/או יוצרים לפרסם כאן בבלוג פרסומות לסרטיהם הפונים לחברי האקדמיה ומדרבנים אותם לצפות בסרטים. אלא שזה היה לא נכון (ולא נעים) מבחינתי להתחיל ולנהל מו”מ כספי עם מפיקים ו/או יוצרים שאחר כך אני גם עשוי לכתוב על סרטם ביקורת. תהיה הביקורת שלילית, יגיד המפיק שהוא יצא מנקודת הנחה שהפרסום יקנה לו חסינות ביקורתית; יהיה הפרסום חיובי יגידו מתחריו שהוא שילם בעד ביקורת טובה. אז זה מעולם לא קרה. אבל עכשיו יש אפשרות חדשה לפרסם בבלוג ללא מגע יד הבלוגר, זה אתם מול המכונה ואני רואה את הפרסומת באוויר יחד עם כולם. המחיר, יש לומר, אטרקטיבי. הבאנר בראש הבלוג מתפנה בעוד עשרה ימים (23.5), אם אתם רוצים לראות את הסרט שלכם שם, ופונה לקהל סופר-מפולח של אנשי תעשיית הקולנוע וחברי אקדמיה, קפצו הנה.

===================

אפרופו סינמטק תל אביב: מרט פרחומובסקי מעדכן אותנו ב”וואלה” שהיום הוא יום הולדתו ה-40 של סינמטק תל אביב. המוסד נולד ב-1973 ברחוב פומפדיתא בתל אביב בבית עובד העירייה, משם הוא עבר לרחוב הפטמן, בבית מפעל הפיס, שם בשנות השמונים אני הצטרפתי למועדון צופיו (בזכות השקת קו 174 מראשון לציון לרחוב אבן גבירול). משם הוא עבר לכתובתו הנוכחית ברחוב שפרינצק פינת הארבעה, משכן שהורחב מאוד בשנה האחרונה לכדי קומפלקס בן חמישה אולמות. סינמטק תל אביב נמצא כעת באחד משיאיו, ומגיעות לו ברכות.

אלון גרבוז היה שם מהיום הראשון – כך שהיום אנו גם מציינים 40 שנות שלטונו בסינמטק – ולצידו בתחילת הדרך היה איש התוכניה, מאיר שניצר, שהיה אז עדיין סטודנט לקולנוע במחזור הראשון של החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב. אחד הדברים הראשונים ששניצר עשה, כך הוא סיפר לי לפני כמה שבועות, היה לשבץ את “לאן נעלם דניאל וקס” של אברהם הפנר להקרנה חודשית קבועה, אחרי שהסרט לא הצליח להביא צופים בהקרנתו המסחרית שנה לפני כן. כלומר, כבר מיומו הראשון היה הסינמטק התל אביב מקום שמציל סרטים ישראליים שהקהל הרחב לא מצליח לאהוב, ואילו קהילה של שוחרי קולנוע – סטודנטים וסינפילים – מאמצת אותו כסרט פולחן. אם יש לי בעיה עיקרית אחת עם הסינמטק של ימינו הוא שדומני שאין שם יותר סינפילים וסינפיליה. פרחומובסקי, באייטם ההצדעה שלו לסינמטק, מאבחן היטב את מעלותיו ואת מגרעותיו של המוסד בן ה-40. הוא צודק שם. עם כל הבעייתיות בכך שיש לסינמטק מנהל אחד מאז הקמתו, גרבוז הוא הפנים של סינמטק תל אביב, ובמידה רבה גם אופיו של המוסד. והסינמטק המחודש (ואני מוסיף גם: המעבר להקרנות דיגיטליות שאמורות להוזיל עלויות ולצמצם עותקים שחוקים, ואולי להחזיר את הקלאסיקות לרפרטואר הסינמטק) מכניסים אנרגיה חדשה במוסד שלפני כמה שנים חשבתי שהוא כבר אבוד. אני מודה שהתאהבתי בסינמטק תל אביב מחדש בחודשים האחרונים.

=====================

ואפרופו תל אביב: ירושלים. חנה בראון, מבקרת הקולנוע של ה”ג’רוזלם פוסט” כותבת ל”האפינגטון פוסט” על כך שבתור ירושלמית היא סוף סוף זוכה לראות את ירושלים על מסך הקולנוע הישראלי במה שהיא קוראת לו “הגל החדש הירושלמי” (שאחראי לו מיזם הקולנוע בירושלים, שמפתה הפקות להצטלם בירושלים). ואכן, רוב הסרטים המרכזיים של השנתיים ומשהו האחרונים היו ירושלמיים (בחלקם אן ברובם): “הערת שוליים”, “הדקדוק הפנימי”, “שליחותו של הממונה על משאבי אנוש”. ובראון מזכירה שהגל הזה בעיצומו עם “פלאות” (“סרטו המדהים של אבי נשר”, היא כותבת שם), “לצוד פילים” של רשף לוי ו”סוכריות” של יוסף פיצ’חדזה. בראון היתה צריכה להוסיף לרשימה את “מקום בגן עדן” של יוסי מדמוני, שאני מעריך שיהיה הסרט הבולט בתחרות פרסי אופיר השנה (“מקום בגן עדן” ו”לצוד פילים” יתחרו ביניהם על כמות המועמדויות הרבה ביותר – הימור שלי).

===================

ואם כבר נדדנו מתל אביב לירושלים, נמשיך לים המלח. הנה ההזדמנות שלכם סוף סוף לראות את “מלח ים” של איתי לב. עכשיו, בחינם.

רבים מאיתנו מבקרי הקולנוע אוהבים למקם את תחילתו של הגל העצמאי החדש של הקולנוע הישראלי ב-2006 עם “ימים קפואים” של דני לרנר. במידה רבה זה נכון: לא עצם הפקתו של “ימים קפואים” היווה תחילתו של הגל, אלא זכייתו בפרס הראשון בפסטיבל חיפה – זכייה בסכום שכיסה בערב אחד את כל הוצאות ההפקה – עשו את זה. אבל צריך לתת קרדיט היכן שמגיע: “5 דקות בהליכה” של איתי לב הקדים את “ימים קפואים” בארבע שנים, ובמידה רבה היה המבשר של הגל שעתיד להגיע.

אבל יש סרטים עצמאיים שפשוט אין להם מזל. לפעמים זה קרמה. לפעמים זה תזמון. לפעמים זה, מי יודע מה. קחו, למשל, את “מלח ים”. לב ניסה להמשיך לביים סרטים במתכונת העצמאית וב-2005 יצא לצלם בשבוע אחד סרט בים המלח. תלאות ההפקה – והברזתם של שני כוכבי הסרט העיקריים ערב הצילומים – מתועדים היטב בדף הוויקיפדיה של הסרט. חמש שנים לקח ללב לערוך את הסרט – בשנים האלה הוא ביים את “גיבורים קטנים” החינני וכבר צילם סרט המשך ל”מלח ים” בשם “צ’ה צ’ה צ’ה”. כשהסרט הוקרן סוף סוף בבכורה ב-2010 בפסטיבל ירושלים כתבתי עליו בחיבה מסוימת, אך גם בהסתייגות. הכל נראה שם מאולתר מאוד, אבל היה שם משהו שבכל זאת עובד. ואז שוב דממה. לב חזר לערוך את הסרט הלאה, קיצר אותו (לדעתי זו היתה טעות), ורק שנתיים אחר כך – בקיץ שעבר – הסרט הגיע סוף סוף למסכי הקולנוע בסינמטקים. זה כבר היה מאוחר מדי. הסרט עלה וירד כשרק בודדים באו לראות אותו. חודשים אחר כך, יעלה באותו אולם “לא בתל אביב” של נוני גפן – סרט שיש בו המון מהעולמות של “5 דקות בהליכה” ו”מלח ים” – האנרגיה, הגאוב, המהירות, הספונטניות, המחוות לגודאר – ואיכשהו, שם זה עבד. “לא בתל אביב” עשה קליק (קטן, אמנם) עם קהל. ו”מלח ים” נשכח. ועכשיו, בהחלטה נבונה סוף סוף, מאפשר איתי לב לכם לצפות בסרט שלו בחינם. רק שתראו. סרט שנעשה ללא כסף, אבל עם הרבה חברים: יפתח קליין, יעל רייך, ליאת גליק, חן יאני, עומר ברנע ולב עצמו בתפקיד הבמאי – כולם מגיעים למלון בים המלח להקרנת בכורה של סרט ומתקשקשים שם. הנה הסרט ביו-טיוב (ללא אפשרות אימבוד, כי לב פשוט לא רוצה שהקהל ייראה את סרטו) זמין לצפייה חופשית עד ליום רביעי בערב. נצלו את ההזדמנות.

אגב, יום יבוא ומישהו יהיה חייב לעשות עבודת מחקר על תרומתה של המלונאות הישראלית לקולנוע המקומי. כמות הסרטים שנעשתה בזכות העובדה שמלון מסוים הסכים לספק לצוות מגורים ואוכל בתמורה לכך שהמלון יככב בסרט גדולה ממה שנדמה לנו.

 

נושאים: בשוטף

4 תגובות ל - “יום הולדת לסינמטק תל אביב, גל חדש ירושלמי, הקרנות האקדמיה מתחילות, ו”מלח ים” בחינם”

  1. אורון 12 מאי 2013 ב - 17:10 קישור ישיר

    “הגל החדש הירושלמי”?
    האם הוא קשור לגל החדש הצרפתי? מהו הגל הישן הירושלמי? מה ירושלמי בסרטים שהוזכרו לעיל? או חדש?
    צריך מאוד להיזהר עם הגדרות כאלה כי הן מהר מאוד יכולות להפוך לפארסה.
    אני כן מסכים שיש הרבה יותר סרטים שמתרחשים בירושלים, הודות לתנופה האדירה של המיזם. אבל מלבד “הערת שוליים” אין ביניהם ובין ירושלים העכשווית שום קשר והם לא מייצגים דבר או חצי דבר מלבד עצמם. וכשכבר כן עושים סרטים שעלילתם ממוקמת בירושלים העכשווית, התוצאה היא “רווקה פלוס” – שבלי קשר לדעתי השלילית עליו יש בו טעויות מביכות וחוסר התמצאות מזהיר בירושלים של היום (לדוגמה, גננת רווקה בת שלושים ומשהו קובעת לסטוץ ב… מלון ממילא!). אם לירושלמים אמיתיים, לא מפוברקים כמוני, זה מספיק טוב – זה אומר הרבה.
    מהתקצירים של שלושת הסרטים החדשים יותר אני לא רואה איך המצב ישתנה, אבל אשמח להתבדות.

  2. איתי 13 מאי 2013 ב - 1:02 קישור ישיר

    הקלאסיקות כבר חזרו לסינמטק, ובארבעת החודשים האחרונים התוכניה לשם שינוי מתפוצצת מרוב הקרנות של סרטים קלאסיים (כולל רוב העותקים הדיגיטליים המשוחזרים שהוקרנו ביס פלאנט לאחרונה). הנה ניסיון לעשות סדר בסרטים שמוקרנים שם השבוע: http://archaicinema.wordpress.com/2013/05/10/%d7%a1%d7%a8%d7%98%d7%99-%d7%94%d7%a9%d7%91%d7%95%d7%a2-12-05-18-05/

  3. רני 13 מאי 2013 ב - 19:41 קישור ישיר

    ואפרופו הקלאסיקות של הפלאנט: זהו? גמרנו? כי הן לא מופיעות יותר בלוח ההקרנות של הפלאנטים.

  4. גיל 13 מאי 2013 ב - 21:38 קישור ישיר

    זהו גמרנו כי לצער כל הנוגעים בדבר ולצערנו כולנו הצופים לא ממש הצדיעו ברגלים
    חבל, אבל זה מה יש


השאירו תגובה