13 יולי 2010 | 16:19 ~ 19 תגובות | תגובות פייסבוק

פסטיבל ירושלים, יום #5. "מלח ים" ו"אנדנטה"

לפני כמה שנים היתה לי תחושה שקרן הקולנוע הישראלי וקרן רבינוביץ’ עושות עבודה יפה בלהשלים זו את הבחירות הרפרטואריות של זו. קרן הקולנוע, חשתי אז, מממנת את הסרטים היקרים, הגדולים, הממוסדים, שיש בהם משהו עשוי היטב, לפעמים קצת אולד-פאשן. נדמה שהם אלה שחיפשו בלי הרף את שובר הקופות הבא. קרן רבינוביץ’, לעומתם, השקיעו בסרטים האלטרנטיביים יותר, הנועזים יותר, יוצאי הדופן יותר, אלה שהקרן “הגדולה” לא קיבלה אליה. וכך נוצרו סרטים כמו “אור” ו”עטאש”, שהראו שלקולנוע הישראלי יש כמה וכמה גוונים. כיום, נדמה לי שמערך הכוחות בין הקרנות משתנה. פתאום הסרטים הגדולים, שיש בהם משהו שהוא “הדבר הבטוח”, שיש בו משהו יוקרתי, מגיע עם הכתר של קרן רבינוביץ’ על ראשו. בפסטיבל ירושלים, “התגנבות יחידים”, “וביום השלישי”, “גיא אוני” ו”הדקדוק הפנימי” הם הפקות של רבינוביץ’. ודווקא הסרטים שצורתם אלטרנטיבית ומשוחררת – “מלח ים”, “המשוטט” ו”המדריך למהפכה” – מגיעים כשהם נתמכים ברמה כזו או אחרת על ידי קרן הקולנוע. אין לי מושג איך מהלך כזה מתרחש. האם הוא יזום או ספונטני?



ויש לציין, זו התרשמות מהמקבץ של השנה. בשנה שעברה לקרן הקולנוע היה מקבץ מרשים יותר ומגוון למדי (“עג’מי” מול “סיפור גדול”). כך שיתכן שזה רק עניין של צירוף מקרים של הסרטים שפשוט מוכנים להפצה ברגע נתון (“מלח ים” נמצא בעריכה ארבע שנים, “המדריך למהפכה” אפילו יותר), ושכל התרשמות כזאת רק מבוססת על מדגם אקראי ולא מייצג. ואולי, אכן, יש שינוי במאזני הכוח בין הקרנות. בין אם בהחלטות של לקטורים, או בין זה העדפות של מפיקים ויוצרים, שכעת מעדיפים לקחת את הפרויקטים היקרים יותר, של יוצרים בעלי שם, דווקא לרבינוביץ’ ולא לקרן הקולנוע. ואם זה אכן ככה, צריך לתהות: למה? יש למישהו רעיונות או תשובות?



“אנדנטה”. בבוקר, הקרנת העיתונאים ל”התחלה” של כריסטופר נולן, סרט המתרחש כולו בתוך חלומות. בערב, הקרנה פסטיבלית של “אנדנטה”, סרט העוסק כולו בחלומות, בעתיד בו בני אדם מאבדים את היכולת לחלום, ישנו מפעל אחד שמצליח לכרות חלומות ממוחו של קשיש שעדיין מצליח לחלום ולהקרין אותם לציבור. הרעיון של “שיתוף חלומות”, של אנשים המתקבצים יחד כדי לחוות יחד חלומות, משותף לשני הסרטים. כך גם העובדה ששני הסרטים מעבדים למסך כמות נכבדת למדי מכתביו של פרויד על חלומות. אך בעוד “התחלה” הוא סרט עם המון עלילה, “אנדנטה” הוא סרט ללא עלילה כלל.


מדובר באחד הפרויקטים המשונים והאמיצים שנעשו בארץ, שעיקר כוחו נמצא בעובדה שמדובר באחד הסרטים הכי מרהיבים ויזואלית שצולמו כאן. הצילום (של אלעד דבי) ועיצוב הפסקול הדיוויד-לינצ’י הופכים את “אנדנטה” לחוויה אודיו-ויזואלית מפתיעה מאוד, אבל כזו שאפשר להתווכח שמא מקומה הטבעי יותר הוא במוזיאון, יותר מאשר באולם הקולנוע. כפי שאני חוזר וטוען לאורך השבוע, המגמה המתעוררת והמשמחת (מבחינתי) של סרטים ישראליים שצועדים בנתיבים בלתי-נראטיביים, שעיקר כוחם נמצא בחושניות הוויזואליות ולא בליניאריות עלילתית או בסיבתיות בעלת הגיון וקונטקסט, היא בבחינת רגע קולנועי שאני מברך עליו. אמת, כל אחד מהסרטים האלה הוא עדיין בבחינת גישוש, עוד אין יצירה אחת שלמה. ו”אנדנטה”, מהבחינה הזאת, הוא אחת היצירות היותר שאפתניות ומרחיקות לכת שנראו כאן. אבל יש בעיה עיקרית אחת, שמותירה טעם חמצמץ בסופו של דבר: גם ללא עלילה, איכזב אותי שהמילים שאומרות הדמויות אינן מלוטשות ואסתטיות ומוקפדות כמו הצילום והסאונד. כותרות הסיום של הסרט מסגירות, לדעתי, את הסיבה לכך: התסריט, נכתב, נכתב בשיתוף פעולה עם השחקנים. מה יהיה הסוף? לתת לשחקנים לכתוב בעצמם – או במצב הגרוע יותר, לאלתר – את הטקסטים של עצמם זה מעשה נבון כמו לתת לשחקנים גם לצלם בעצמם ולהלחין את הסרט. אמנם, יש אנשי אשכולות יוצאי דופן שמסוגלים לכתוב, לביים, לשחק, לערוך ולהלחין בעצמם באותה מידה של כשרון, אבל הם בודדים. ב”אנדנטה” החלק הזה הוא מבחינתי טעות. הטקסטים לעיתים מהוססים ומגומגמים, כאילו הם נבראו באיזו דינמיקה קבוצתית ששחקנים כה אוהבים, אבל שעומד בסתירה מוחלטת לקפדנות הגבוהה של שאר חלקי הסרט. מצד שני, צופה זר שלא מבין עברית עשוי שלא לשים לב לחריקות האלה, ופשוט להתמוגג מהצורניות המפעימה של הסרט. אם אפשר היה להקליט את רוב הדיאלוגים מחדש, יש סיכוי ש”אנדנטה” יהפוך ליצירת מופת (מהסוג המאתגר ואקספרימנטלי: כל אדם שיוצא מסרט הז באמצע – ובהקרנת האקדמיה שבה נכחתי היו לא מעט כאלה – הוא ממבחינת מדליית הצטיינות לסרט הזה, שהיה אמיץ מספיק ועצמאי מספיק כדי לא להתפשר).



אגב: סרטים כמו “אנדנטה” חושפים את אכזריותה של השיטה הנוכחית לבחירת סרטי אופיר. אין שום הגיון להפוך את הקרנות האקדמיה להקרנות בכורה עולמיות. זה בעיקר פוגע בסרטים הקטנים. יוצרי “אנדנטה”, לדעתי, היו צריכים לרשום את הסרט לפרסי אופיר רק בשנה הבאה, ולהשקיע את השנה הקרובה לקידום סרטם בפסטיבלים בעולם. כך, אם היה מתקבל לפסטיבלים משמעותיים ולקבל ביקורות בחו”ל (שם יודעים להעריך ניסיונות כאלה יותר), הוא היה מגיע להקרנות האקדמיה בשנה הבאה עם קצת יותר ווליום ונוכחות. אני חושב שתחרות האקדמיה צריכה להיות התחנה האחרונה בחייו של סרט, ולא הראשונה. זה בוודאי נכון לסרטים קטנים שטסים מתחת לרדאר של קהל המצביעים.



“מלח ים”. אותו כנ”ל, אבל הפוך. אני עוקב אחרי הפרויקט האולטרה-עצמאי של איתי לב כבר שלוש שנים. ארבע שנים אחרי שצולם, הסתיימה סוף סוף העריכה והסרט מגיע לפסטיבל. לב צילם במהירות סרט שעלילתו חופפת (פחות או יותר) את נסיבות הפקתו. כך שהסרט “מלח ים” יכול לתפקד במידה מסוימת כמעין וידוי של יוצריו לסוג הקולנוע שהם מחפשים ושואפים אליו. לב עצמו מגלם בסרט שלו במאי של סרט שמגיע עם שחקניו לפרמיירה של סרטו הפסיכו-סקסואלי-אוונגרדי. במהלך סוף שבוע אחד נוצרת דינמיקה פסיכו-סקסואלית-אוונגרדית בין השחקנים ושאר דמויות במלון. “מלח ים” (שצולם על ידי דריה דנציג, בתו של גדי דנציג ז”ל, מהצלמים הגדולים של הקולנוע הישראלי, שנהרג בהתרסקות מסוק בעת צילומי סרט של אולפני קנון) הוא מצד אחד תרגיל לוקיישן בקנה מידה עצום – הבחירה למקם את כל הסרט על שפת ים המלח היא הברקה – אבל למרות שיש בו אנרגיה טובה, הוא לא מצליח להיות לא אבסטרקטי מדי ולא עלילתי מדי כדי ליפול באופן נוח לאחת הקטגוריות המקובלות (דבר שעשוי להיות בעוכריו בעיקר בסצינה הבינלאומית, שלא בטוח שתדע איך לאכול את הסרט). מה שכן, המגמה ההולכת והגוברת של יוצרים שאוספים סביבם צוות ויוצאים לצלם סרט עצמאי ומשוחרר מעכבות וממוסכמות מבלי לחכות לקרנות וללקטורים (איתם הם מסתבכים רק כחלק מתהליך הפוסט-פרודקשן) היא נטייה מבורכת, שעוד תצא ממנה הברקה. מהבחינה האת, “מלח ים” יכול לתפקד כמסמך עקרונות או וידוי של הבמאי, שמכריז בסרט שהוא לא רואה בסרט כהמשך של ציור או של תיאטרון, אלא כסוג של שיר. מהבחינה הזאת, “מלח ים” עובד. פחות שיר, יותר ג’ם סשן ג’זי, שלרגעים מידרדר לקוקופוניה, אבל גם מכיל כמה רגעים של כנות שהופכים אותו לסרט שאני לא יכול לזלזל בו. מה שכן, בין “חמש דקות בהליכה” (סרטו הראשון של לב) ובין “מלח ים”, הכיוון הקולנועי שלו מתחיל להיחשף ולהתברר, ואני כעת מחכה די בסקרנות לראות לאיזה כיוון הוא ילך בסרטו הבא, “צ’ה צ’ה צ’ה”, שיהיה בנוי ממבנה דומה (סוף שבוע אחד, לוקיישן אחד) באיזור צפת. גם הסרט הזה כבר צולם מזמן. וסוף “מלח ים” מכיל טיזר מסוים לסרט ההוא, שבסופו של דבר יהיה כרך נוסף בסדרת סרטים שאני מניח שתהיה פחות ופחות בוסרית ויותר ויותר מסקרנת. בקיצור, קורה משהו מעניין, ואני יושב בשקט ומחכה לראות לאן כל זה הולך.

נושאים: בשוטף

19 תגובות ל - “פסטיבל ירושלים, יום #5. "מלח ים" ו"אנדנטה"”

  1. בת יער 13 יולי 2010 ב - 23:42 קישור ישיר

    אולי סרט התיכוניטים הכי מושקע שראיתי.

  2. דנה 13 יולי 2010 ב - 23:45 קישור ישיר

    הארט של אנדנטה סוף הדרך

  3. מיקה 14 יולי 2010 ב - 0:19 קישור ישיר

    יאיר שלום.
    לרוב אני נהנית לקרוא את הבלוג שלך. הוא מעמיק ומאיר עיניים ברוב המקרים. אבל יש לי בעייה בקשר למה שכתבת על אנדנטה. זו לא פעם ראשונה שאני נתקלת בתופעה הזו- מבקרי קולנוע שמדברים על הלוק של סרט ושוכחים לציין את מי שקובע את הבסיס העיקרי למראה: המעצב האמנותי. אם בסרטים קונוונציונליים עוד אפשר לעבור על זה לסדר היום, הרי שבמקרה של “אנדנטה” זה פשוט לא אפשרי. הסרט הזה הוא, כמו שאמרת, חווייה אודיו ויזואלית. זוהי יצירה שמציגה סביבות שמייצרות סאונד. נתת קרדיט לסאונד, תן קרדיט למי שעיצב את הסביבה! לא נמעיט מערכו של הצלם שעשה עבודה מדהימה, אבל אם אתה מתיימר לכתוב בלוג מקצועי, תתייחס למקצועות הנכונים בהקשרים הנכונים.
    הקולגות שלך מעכבר העיר, דרך אגב, ידעו לציין גם את הצילום, גם את התאורה ומעל לכל את העיצוב. לתשומת לבך. 

    =============

    רוה למיקה: בשמחה. אז מי המעצב האמנותי? גם את לא נתת לו קרדיט.

  4. אינדירה גנדי 14 יולי 2010 ב - 6:30 קישור ישיר

    מיקה, ריגשת אותי.

  5. צופה מהאקדמיה 14 יולי 2010 ב - 8:53 קישור ישיר

    יאיר שלום
    לידיעתך צופי האקדמיה יצאו באמצע, ואני בינהם משום שהסרט הזה הוא ביזיון.
    לא משנה העובדה שהבמאי הוא מוזיקאי, הוא לדעתי גם מעולם לא למד קולנוע, הוא נכשל בדבר הבסיסי שכל סרט צריך וזה במאי שיודע לספר סיפור. ויזואליות לא שווה כלום אם הסרט לא עובד והסיפור חלש, גם בסרטים ללא עלילה, הטובים שבינהם יש סיפור עובד, והרושם שנוצר כאן זה שהבמאי התלהם יותר מהלוק והשוטים הארוכים, כל כך ארוכים, ששכח שיש צופים בקהל
    ודי כבר עם הפלצנות שלך

    =================

    רוה לצופה: סליחה?! הדבר הבסיסי של סרט צריך זה במאי שיודע לספר סיפור? לספר סיפור?! זה הדבר הכי בסיסי שסרט צריך?! אין סרטים בלי סיפור? ראית פעם את “אשתקד במריאנבד” או את “הירושימה אהבתי”? שני סרטים ש”אנדנטה” מצטט בנדיבות? על איזה כוכב לכת אתה חי? (ואם היית כותב “צופה מן המניין” מילא. אבל אתה חותם “צופה מהאקדמיה”, כלומר אתה איש קולנוע, ועדיין אתה חושב שיש רק סוג אחד של קולנוע לגיטימי לעשייה, והוא קולנוע שנעשה על פי טעמך האישי בלבד? קצת דיקטטורי מצדך, לא?)

  6. עוד אקדמי 14 יולי 2010 ב - 9:36 קישור ישיר

    אנדנטה אכן נראה מרהיב ונשמע נפלא ולכן אפילו קיבל את קולי בקטגוריות של עיצוב אמנותי ופס קול. אבל אני מסכים עם התגובה הקודמת – זהו סרט כמעט חסר עלילה שלא מתעניין בצופיו ומקומו כנראה לא באולמות הקולנוע אלא במוזיאונים.

  7. אורון 14 יולי 2010 ב - 11:04 קישור ישיר

    יאיר, נראה לי שזה הזמן לחדש את הויכוח העתיק – האם עלילה היא סיפור וגו’…
    תגיד לי צופה מהאקדמיה, מה יותר פלצני בעינייך – להתרעם על כך שאין סיפור בסרט שברור שאין בו סיפור, או לנסות ולהתחבר לסרט מופשט לחלוטין בכלים אחרים מאלה שאתה מורגל אליהם?
    כי אני, בתור מישהו שמבין בפלצנות לדעתם של אחרים, ממש נוטה לכיוון האופציה הראשונה. במילים אחרות, הבנתי (גם אם לא הסכמתי) עם התגובה שלך, עד המשפט האחרון שגרם לי לראות אותה באור אחר.

  8. רותם 14 יולי 2010 ב - 12:30 קישור ישיר

    ובעקבות עוד אקדמי אני רוצה לחדש הוויכוח העתיק על מה מקרינים בקולנוע ומה במוזיאון.
    ובעצם מה שהוא אומר זה שקולנוע היא לא אמנות והיא מתחנפת לצופיו.
    באסה.

  9. Spartak 14 יולי 2010 ב - 13:38 קישור ישיר

    על מלח הים כבר כתבי (גרוע מאוד!)…

    אנדטה – זה נכון שדי קשה לראות סרט ללא עלילה (או כמעט בלי עלילה),אני הייתי מבין את הטענות של אנשים אם היו אומרים לכם שיש שם אכלה של סיפור,אבל אתם בטח ידעתם שזה סרט אקספרמנטלי (!),מה שאומר שצריך להתקונן שהתאם,אם אתם לא יכולים לחיות בלי עלילה,אז עדיף כבר לא לראות…אבל אני חושב כמו שאמר אורן “לנסות ולהתחבר לסרט מופשט…”.

  10. דבורית 14 יולי 2010 ב - 13:55 קישור ישיר

    מחכה לדעתך על התגנבות יחידים והדקדוק הפנימי.
    בעיקר לאור דעותיהם החלוקות של המבקרים (ע’, אצלי).

    ============

    רוה לדבורית: קבלי טיזר.

  11. עוד אקדמי 14 יולי 2010 ב - 14:25 קישור ישיר

    לרותם – מה שאני מנסה להגיד הוא שקולנוע היא אמנות שונה מאמנות מוזיאונית, לא הכל אפשר לשים על מסך מול קהל. כלומר, באמנות כמו באמנות אפשר הכל אבל אי אפשר לדרוש מהקהל לאהוב את זה.
    קח למשל פיסול ותיאטרון – שתיהן אמנויות מוערכות. אתה יכול לשים פסל על במה למשך שעה וחצי ולקרוא לזה תיאטרון אבל אף אחד לא ירצה לראות את זה יותר מחמש דקות.

  12. מיקה 14 יולי 2010 ב - 14:37 קישור ישיר

    נו באמת, יאיר. תסתכל בimdb כמוני. שמו יואל הרצברג.

  13. אינדירה גנדי 14 יולי 2010 ב - 15:19 קישור ישיר

    פעם שהייתי בחו”ל, הייתי במוזיאון ושם, אומנית אחת עשתה תערוכה שבה רואים אישה ערומה שמאחוריה שובל ענקי של קקי שהיא כביכול פלטה מאחוריה הענקיים. הזדעזעתי! אמרתי לעצמי – “אינדירה, האם זו אומנות מוזיאונית?”. אבל היו שם הרבה צופים. הרבה מאוד צופים. וגם הרבה מאוד צופות. מכל הגילאים. הם הסתובבו בין שובלי הקקי והרגישו טוב. הם הרגישו שהם במוזיאון.

  14. לא מאמין 14 יולי 2010 ב - 16:08 קישור ישיר

    לא מאמין אבל אולי אני סתם פקפקן. קשה להאמין שמבקר סרטים לא יודע מי עיצב את התפאורה באנדנטה. בסיגנון “אינדירי” כדאי שידעו צופי הבלוג הזה ואחרים שבעצם לא היה ארט דירקטור בסרט ההוא וגם בשאר הסרטים שמצולמים בתליווד. הכל היה שם מקדמת דנא. הצוות בא לאתר הצילומים מדליקים אורות ומצלמים ויוצא אחלה ארט אפילו שאין דבר כזה…דבר נוסף שכדאי לדעת זה שלא רק יאיר לא משייך את הוויזואליה לתפאורן גם למבקרים אחרים זה נשמט (היום קליין בהארץ). יאיר מביא הרבה נושאים מענינים לזולה הזאת,נושים שלא מופיעים במקום אחר. אולי כדאי שתראיין את יואל שיספר קצת על אנדנטה.

  15. האלמנט 14 יולי 2010 ב - 16:29 קישור ישיר

    יאיר שלום
    ^_^
    ההקדמה שלך לגביי מהלך המגמות בין הקרן לקולנוע ולבין קרן רבינוביץ ,היא הבחנה מאד מעניינת… וכמו כן דעתך בכך שפרס אופיר צריך ליהות התחנה האחרונה של סרט,ובחט ובחט לא להגביל את ההאפשרות לפרס אופיר ,רק מפהי שהסרט כבר הוקרן,אלה רק על פי איכותו….
    אני גם חושב שמילים אלה שלך לגביי מהלך המגמות של ההשקעות בקולנוע הישראלי מוכרח לקבל במה יותר מעמיקה…
    כי היא מצביעה על התפתחות מאד מעניינתת של דרך הקולנוע בישראל וגם מצביעה על מחדל מאד גדול של שני הקרנות- בכך שהם משקיעים את רוב משאביים בנןצץ ועסוקים בתחרות,בלפתות את היוצרים הפופולריים בערך כספי גבוהה יותר!!!!
    ואז יוצרים כמו ,איתי לב(שעושה זאת פעם שלישלית וגם סרט ילדים התקציב מלא -גיבורים קטנים),דני לרנר בסרט ימים קפואים ,יוצרי אנדרטה ועוד מגמה שרוקמת עור וגידים הקולנוע הישראלי -של יאוש של קולנוענים צעירים מהממסד הקולנועי בארץ-אותם מפיקים ואותם במאים מקבלים את התקציבים הגדולים,מידי שנה בשנה….
    וגורמים סבל עצום לראנסאנס של הקולנוע הישראלי,צריך לחכות כל כך הרבה זמן לתשובה ובסוף לקבל תשובה שלילית…מייאש!
    למה שמספר מצומצם של אותם אנשים יקבל כל שנה סכומים כל כך גדולים ואחרים לא
    יקבלו בכלל, העולם הדיגטלי ופלטפורמת HD
    הביאו אפשרות לעולם שאפשר למזער עליות לפחות בחצי, הפקות ענק,את האפשרות לקולנוענים צעירים להפיק סרט באורך מלא גם אם אין גופים משדרים או קרנות שייתמכו בהם!!!
    כנראה שהישיועה צריכה לבוא מהנעלבים ואינם עולבים,מאלה שלא ניתנת להם הזדמנות…
    בכל מרה הייתי ממליץ לקרנות ,להפנות כ 50% מהתקציבים שלהם ליוצרים של סרט ראשון,לתת להם כ20% מהתקציב-(100,000$) וכך ינתנו פי חמש הזדמניויות ,יותר סרטים לשידור ,יותר עבודה,למאות אנשי קולנוע.במילא היוצרים הפופולריים מקבלים המון תקציב מהגופים המשדרים וממשקיעים מחוץ לארץ,
    ועדיין 50 % ישארו בידההם של המפיקים השולטים….
    לעומת זאת ,הפסטיבלים לקולנוע ,ולג’ין וחיפה שהפכו כבר לשחקנים מאד מעניינים בפסטיבלים העולמיים ואפילו סימני צמיחה של פסטיבל הקולנוע “שדרות”(השנה התחיל ליהיות ניצנים),
    הפסטבלים לעומת מתחילם להראות איבחון אומנותי והצהרה קולנועית מבורכת ,לעומת קניית הקולות בפרס ספיר!!!

    בכל מקרה ,אנו אני קורא לקולנוענים ,לחכות לשום גוף מעקב,להלחיל לצם,אפילו טריילר טוב,…
    לסיכום… היוצרים צריכים להמשיך בכל הכוח,הקרנות והגופים המשדרים יכולים וצריכים להפנות חלק מהתקציב להפקות עצמעיות וזולות אך מעניינות,עם בירוקרטיה מצומצמת,וכך יהיו יותר סרטים -פי5 סרטים באותו תקציב…
    לא רחוק היום-וכך יתגלו פה יוצרים מדהימים-
    אני ראיתי המון כאלה בשטח-
    יוצר לבנון שמוליק מעוז -זוכה פרס ראשון בוונציה -היה במאיי שלפחות 15 שנה עוקב מלעשות סרטים ברמה גבוהה-היום מבקשים ממנו לביים את הנוסע השמיני 5-
    מי יודע כמה יוצרים מבריקים אנו מעקבים בשיטת הניהול הקיימת.!!!
    יללה לשנות יש הזדמנות ושיגשוג בענף הקולנוע ,לעלות במעלית הזמן

    ואפשרות לתת

  16. אפי 18 יולי 2010 ב - 8:31 קישור ישיר

    דריה דנציג ממש לא צילמה את מלח ים. רומן לינצקי צילם והזדכה על הקרדיט מעניין למה

  17. web analytics 7 דצמבר 2010 ב - 7:39 קישור ישיר

    Mate the spamming here will drive me spastic! Do something about it!

  18. Ferry pour la Grece 28 ינואר 2011 ב - 1:07 קישור ישיר

    Thanks friend. It was cool seeing

  19. Online Coupon Codes 28 ינואר 2011 ב - 3:05 קישור ישיר

    Thanks so much for providing individuals with a very terrific possiblity to read critical reviews from this website. It is always so enjoyable and as well , jam-packed with a lot of fun for me and my office fellow workers to visit the blog no less than three times in one week to read the newest tips you will have. Of course, we’re actually contented with all the unbelievable principles you give. Some 1 points in this post are ultimately the finest we have all had.


השאירו תגובה