פסטיבל ירושלים, יום #6: "התגנבות יחידים" ו"הדקדוק הפנימי"
לפני שאנסה לכתוב בקצרה על "התגנבות יחידים" ועל "הדקדוק הפנימי", אני חייב לתת קצת רקע. בדיוק השבוע לפני שנה – תוך כדי פסטיבל ירושלים הקודם – קיבלתי סוף סוף אור ירוק לצאת ולעשות סרט תיעודי שעוסק, בין השאר, בקולנוע. השבוע, פחות או יותר, הסרט הזה הגיע לסיומו. דובר קוסאשווילי וניר ברגמן הם לא רק שתיים מהדמויות הכי דומיננטיות בסרט שלי, הם גם נטלו בו חלק פעיל מאוד בעשיית הסרט ועזרו לי מאוד בשלל שלבי העבודה (וגם יוסף סידר). כאילו כדי לסבך את העניינים יותר, ברגמן גם הפך, פחות או יותר, לכמעט שכן שלי בשנה האחרונה, והילדים שלנו הולכים לאותו בית ספר. כבר קרה לי שהייתי צריך לפגוש קולנוענים פעילים שאני מסקר את עבודתם בכניסה לבית הספר או לגן או בסופר או בבית הקפה במרכז תל אביב, חלק מסיכוני המקצוע (גם שלהם). וכאילו כדי לסבך את העסק עוד יותר, ברגמן בחר לעבד לקולנוע ספר שהייתי משוכנע שאין סיכוי לעבד אותו לקולנוע. במילים אחרות, הייתי די בטוח שאני הולך להסתבך בגלל הסרט הזה. הדמעות שהציפו אותי בכל המערכה האחרונה והנפלאה של "הדקדוק הפנימי" היו בין השאר דמעות של הקלה. איש יקר עשה סרט נהדר.
שני סרטים מצוינים, ושני סרטים כל כך שונים. שניהם לוקחים על עצמם אותה משימה כפוית טובה שלעיתים נדירות נגמרה בטוב בקולנוע הישראלי: לעבד את הקאנון המקומי. הגישה של קוסאשווילי והגישה של ברגמן הפוכות ממש. ושניהם הצליחו במשימתם בצורה שהפתיעה אותי מאוד. קוסאשווילי זכה בוולג'ין ב-2001, ברגמן זכה בוולג'ין ב-2002, ועכשיו שניהם זה מול זה. אני מניח שאחד מהם ינצח. שני הפרויקטים האלה, אגב, נמצאים בשלבי תכנון וכתיבה כבר לפחות שבע שנים (קראתי דראפט ראשון של "התגנבות יחידים" אי שם בסביבות 2002-2003). זה די פלאי שהם יוצאים ממש זה לצד זה.
צוות "התגנבות יחידים". צילום: ורד פלוק
"התגנבות יחידים". הסרט הישראלי השלישי של קוסאשווילי, והראשון שלו מאז "מתנה משמים" המבולגן, הוא סרט שמשחרר ממני אנחת רווחה. קוסאשווילי בסרט שהוא גם מסוגל להיות הבמאי הכי ממושמע בארץ. ובסרט שמשמעת היא אחד הנושאים העיקריים שבו, יכולת השליטה של קוסאשווילי בלא מעט דמויות, ולייצר כמה סצינות בלתי נשכחות, היא הישג ענק. הישג שני של הסרט הוא הליהוק. אם היה פרס על ליהוק בארץ, הסרט הזה היה צריך לזכות. הסרט מכיל כתריסר דמויות שמגולמות על ידי שחקנים שמעולם לא ראיתי קודם (אני מבין שחלקם מוכרים לצופי סדרות יומיות לנוער), ושמבצעים את תפקידם באופן מעולה ומשכנע. הסרט, המתרחש ב-1956, הוא משל על כור ההיתוך של החברה הישראלית, ובו עולים חדשים (מזרחיים ואשכנזים) ולצידם צברים (עירוניים וקיבוצניקים) צריכים לתיך את עצמם לכדי בלילה אחידה אחת, אקט מוחק אישיות שהשלכותיו טרגיות. הסרט בנוי מרצף אפיזודות, חלקן דרמטיות וחלקן קומיות, שבהן מוכיח קוסאשווילי שהוא אחד הבמאים השנונים והערמומיים שפועלים כעת בארץ. וכך, כשם ש"חתונה מאוחרת" היה פראפרזה שנונה על הקומדיה העדתית העממית של שנות השבעים (aka סרטי הבורקס), כך "התגנבות יחידים" הוא סרט שמודע לאתוס של הצבא בקולנוע הישראלי, ומשחק איתו. אבל בעיקר, "התגנבות יחידים" הוא מבחינתי התיקון ל"מתנה משמים". גם שם היו דמויות רבות שהתרוצצו בעלילות מצטלבות, והתוצאה לא היה ברורה או מספקת. כאן, קוסאשווילי מצליח להשאיר את כל הדמויות שלו בפוקוס מבלי לאבד קשר עין עם אף אחת מהן. וגם כשנדמה שהוא מביים באופן מאופק ומדוד, קוסאשווילי נשאר אחד הבמאים שסרטיו הכי ספוגים בחיות ובליבידו.
"הדקדוק הפנימי". נפלא. נפלא. נפלא. אולי העיבוד הכי טוב לספר שנעשה אי פעם בארץ. ועוד עיבוד לספר שזו כמעט התאבדות בכלל לנסות לאבד אותו. בתחילת הסרט זה נראה כמו עיבוד שגרתי, שמצמצם את הספר לאפיזודות עלילתיות – המתרחשות בשנים 1963 ו-1965 – ומביים אותן בקורקטיות. בתחילה חשבתי שזה ממילא כל מה שקולנוע יכול לעשות עם הסרט וש"קורקטיות" זה כל מה שצריך בסרט כזה, אבל תהיתי איך ברגמן בכלל יוכל להתמודד עם כל העניין של "הדקדוק הפנימי", המוטיב הלשוני/מילולי שעל שמו קרוי הספר, הרגע שבו אהרון קליינפלד מאבחן את חייו במושגים של דקדוק אנגלי, ומקבל את העובדה שהוא חי את חייו בהווה מתמשך (פרזנט פרוגרסיב). מרגע שהעניין של הדקדוק נכנס לסרט, כל הסגנון מתחיל להשתנות בעדינות לכיוון הלירי, עד שלבסוף אהרון נאטם סופית בתוך בועת ההווה שלו, ושם הסרט פונה לאיזורים קסומים של קולנוע טהור, שמצליח לעבד במקוריות יפהפיה ומרגשת את הטקסט של דויד גרוסמן. התפעלתי מהאופן שבו ברגמן מעביר את הסיפור באמצעים ויזואליים, שהם בתחילה דימויים מאופקים שהם אינטגרליים לעלילה (עץ כרות, קירות שבורים) ואז בהדרגה הולכים ונהיים דומיננטיים יותר, ומנותקים מהמציאות הפיזית של הדמויות, ככל שאנחנו הולכים ונכנסים לתוך עולמו הפנימי של הגיבור (זה מתחיל בהזיה על "סאלח שבתי" ונגמר בסצינת חלום קסומה בים המלח, שהיתה משתלבת נהדר ב"ארץ יצורי הפרא"). התהליך הזה, של ההשתבללות של הגיבור בתוך עולם דימויים מרהיב (כמו גם הטריפ הנוסטלגי לימי הילדות שהצליח ללחוץ לי על כל הכפתורים הכי רגשיים), הפך את "הדקדוק הפנימי" לסרט הכי יפה והכי מרגש שראיתי בינתיים בתחרות הישראלית.
================
הערב בתחרות הישראלית בפסטיבל ירושלים: "המדריך למהפכה" של דורון צברי (ואורי ענבר). הסרט הכי קצבי והכי כיפי ומעורר השראה מבין הסרטים הישראליים השנה – בין אם תקראו להם "תיעודי" או "עלילתי". קולנועית, הסרט הזה פנטסטי. וצריך לזכור: זה סרט על קולנוע, לא על מאבק חברתי. זה סרט על המחיר שאמן אמיתי צריך לשלם כדי לעשות את האמנות שלו. זה לא "המדריך למהפכה", אלא "מחיר המהפכה". וככזה, הוא סרט חובה לכל מי שעוסק, או חושב לעסוק, בקולנוע. כתבתי עליו כמה מילים אחרי שראיתי אותו בפסטיבל קולנוע דרום.
עצם העובדה שכתבת בפתיח האייטם שניר ודובר הן שתי הדמויות המרכזיות בסרט שלך, ידעתי מראש כי הביקורת שלך חייבת להיות חיובית ולא אובייקטיבית לחלוטין.. כמו עם אבי נשר שכתבת עליו דברים נפלאים בגלל היכרות אישית.. וזה לא קשור לדעתי על הסרטים עצמם, כיוון שביאס אותי הפתיח
את "הדקדוק הפנימי" עוד לא ראיתי, אבל את "התגנבות יחידים" כן, וכידוע, לא אהבתי אותו. אני מודה שטעיתי כשחשבתי שהביקורת תשחט אותו: מסתבר שדובר קוסשוילי מקבל קבלת פנים לא רעה בכלל.
אבל
משום מה נדמה לי שהסרט של דובר מקבל אהבה ביקורתית לא בגלל מה שיש בו, אלא יותר בגלל הרפרנסים שהוא יוצר. העובדה שהסרט מתייחס לדימויים של חיילים בסרטים ישראלים קודמים, ולסרטי בורקס (ואפילו ל"אסקימו לימון") מאוד מרגשת מבקרים, עד כדי כך שהם מוכנים לסלוח לו על חסרונותיו.
גם אורי קליין, הבוקר ב"גלריה", כותב ש"התגנבות יחידים" הוא סרט מפתח בתולדות הקולנוע הישראלי, אבל גם: "לסרטו של קוסשוילי יש גם חולשות. לא כל הדמויות מעוצבות באותו נפח, לא כל הסיפורים מפותחים בצורה מספקת".
עלי הסרט לא עבד. לא קראתי את המקור הספרותי, כך שגם אם זה עיבוד טוב, אין לי דרך להגיב לזה. אבל החוויה הקולנועית שלי ממנו היתה מסויגת מאוד. מה שיש על המסך, בנפרד מכל הדברים החיצוניים, אינו מספק לטעמי.
ובלי קשר לגרוזינים, אני כבר מעדיף את "מתנה משמיים".
הסוגייה הזאת של לתת ביקורות ליוצרים שהם גם מקורבים מרתקת אותי והייתי שמח אם היית מפרט עליה יותר – האם קרה מקרה בו באמת לא אהבת סרט של אחד המקורבים ואיך התמודדת עם מקרה כזה?
האם היוצרים מדברים איתך על הביקורות שנתת לסרטיהם?
האם בכל פעם שכותבים ביקורת על יוצר שהוא מקורב, אתה בודק את עצמך יותר מבמקרה של סרט אחר?
זוהי סיטואציה בעייתית בכל מקרה ואני תמיד תוהה בהקרנות בכורה כמו בפסטיבל ירושלים על הדינמיקה בין היוצרים הנרגשים למבקרים המוערכים.
חותם על כל מה שאיתן אמר. לעומת זאת, מסכים לגמרי לגבי הדקדוק הפנימי. ברגמן יכל להיכשל כל כך הרבה פעמים, אבל הוא יצר סרט בוגר ונפלא.
מתי תגיע ההשוואה המתבקשת בין הדקדוק הפנימי לפעם הייתי?
אני חייבת להודות שהגילוי הנאות על קשריך הענפים עם יוצרי הקולנוע של מרכז תל אביב, הגם שאפשר אולי להעריך את הכנות שבו, לא מכשירים אותך כמבקר לגיטימי של סרטים אלה. איזו מן ביקורת היא זו שאתה כותב על העבודות של חבריך? האם אתה באמת מצפה שיתייחסו אליך ברצינות כמבקר? האם אני יכולה להאמין לך שבאמת ובתמים אהבת את הסרט? איפה נגמר הסופרלטיב ומתחילה החברות? ואולי אתה בכלל כותב כך כי יהיה לך לא נעים בפעם הבאה שהילדים שלכם ישחקו יחד?
אין לי ספק כי גם אם אתה נשבע לעצמך לדבר רק בשם הקולנוע ולדבוק באמת הביקרותית שלך, הרי שזה בלתי אפשרי הלכה למעשה, וזה הופך את האמינות שלך כמבקר לבעייתית מאוד.
הטענה הזו שלי באה לידי ביטוי היטב בביקורות האלה שכתבת כאן. ברור שאני חולקת עליך בגדול בשני המקרים, גם אם אני מסכימה איתך לפרקים.
התגנבות יחידים הוא סרט מפוספס בעיניי. אין לו שום חוט שידרה רגשי, ולטעמי הסיפור המרכזי של הספר הלך שם לאיבוד בלי שום פיצוי הולם. החוויה הקולנועית, כפי שכבר אמרו כאן לפני, מוגבלת ביותר. האדפטציה היא ממש כישלון.
לגבי הדקדוק הפנימי, אני בהחלט מסכימה איתך לגבי המערכה השלישית של הסרט. באמת יצירת מופת מרגשת ומפעימה. אבל מה קרה בדרך לשם? אתה מכנה את זה קורקטי, אני חושבת ששתי המערכות הראשונות הן עינוי לא קטן. פשוט נורא מונוטוני. איך אומר מקי באדפטיישן? "תהמם אותם בסוף, ויש לך סרט"?
אני דווקא שאלתי את עצמי איפה הייתה עורכת הסרט ועורכי התסריט והמפיקים וכל מי שהיה צריך לאשר את הסרט משלב לשלב. יכול להיות שהם לא ראו שמשהו שם בכלל לא עובד עד לאותו פיוט החותם את הסרט? או שאולי זה רק אני?
אני דווקא ממש לא אהבתי את המערכה האחרונה של "הדקדוק הפנימי". ליתר דיוק, לא אהבתי את סצינות ה"חלומות הקסומים" או ההזיות. מצד אחד זה לא היה מרגש ומצד שני זה לא מהפנט או מרשים ויזואלית.
אבל חוץ מהחלק המיותר הזה, הסרט מוצלח מאד, עם ליהוק ומשחק מעולים וצילום רך ויפה של בנימין חירם שעשה את הבחירה הנכונה כשהלך על 16מ"מ ולא RED או דומיו.
אני מבקש מבעלי האתר למחוק את ההודעות של "איתוש".
אני דווקא חושבת שיפה הכנות של רוה שהוא לא מסווה את קשריו עם היוצרים בתעשיית הקולנוע.אני מאמינה שרוה הוא מבקר אמין ומקצועי שיודע לעשות הפרדה ובטוחה שאם לא היה אוהב סרט כלשהו, הוא לא היה מהסס לכתוב זאת כי זה המקצוע שלו! זה שאת חולקת עליו זה דבר אחר..ואני חולקת עליך לגביי הדקדוק הפנימי ומסכימה עם רוה שאכן מדובר ביצירת מופת שלא נראתה עוד בקולנוע הישראלי.סרט מרגש,נוגע בדיוק במקומות הנכונים ועשוי עם כל כך הרבה רגש ותבונה.המערכות הראשונות בונות בדיוק את ההתפרצות שמגיעה במערכה השלישית ולכן יצאה פה יצירה מופלאה וכה נוגעת וכל הכבוד לעורכי הסרט.
לגביי התגנבות יחידים:אכן ישנן סצינות יפות וחזקות מאוד אך כמכלול הרגיש לי שהלכו לאיבוד בחדר העריכה וקצת קשה לי לראות את זה כסרט.
לכל החכמולוגים לא מעניין אותי אם רווה היה אתו בגן או בצופים,גם אני ראיתי את הדקדוק הפנימי.סרט מרשים,חכם,ומרגש.הילד מקסים,והמשחק של אורלי זילברשץ מהטובים שראיתי בקולנוע הישראלי.אין מילים..שאפו
ניר ברגמן אכן סימן את עצמו בתור הילד הטוב של הקולנוע הישראלי.
קצת כמו הגיבור שלו ברגמן מתחנחן, הוא נורא מוצא חן בעיני הקהל, הסרט נורא נעים, נורא נכון, נורא מלטף. לעיתים הרגשתי שקצת מביך לי מרוב הנעימות והסתכלתי אחורה לראות אם שאר הקהל מאמין לזה. שם באותו רגע רציתי לומר לברגמן "די ניר, תוריד את היד שלך ממני. תפסיק ללטף אותי, זה קצת מדגדג, זה לא באמת נעים, זה אפילו קצת מביך."
אחרי קריאה חלק מהתגובות אני רואה שלהרבה אנשים נוח עם הליטוף הזה של ברגמן. אני מפרגן לו ולהם על כך.
אני מחכה עדיין לסרט האמיתי של ברגמן. זה שיגע בלי להתחנף, בלי ניסיון למצוא חן ובלי לרצות.
מצידי שיהיה נא, שהגיבור שלו יהיה מכוער, שהסרט יהיה מצולם לא נכון שיהיה ערוך בגסות. אבל לפחות שיהיה אמיתי – שלא ידגדג ושלא יתחנחן.
זו שנה מדאיגה מאוד ביחס לעתידו של הקולנוע בארץ. זה לא קורה בגלל רמתם של הסרטים אלא דווקא בגלל הביקורות. יש פה נסיגה של שלושים שנה לאחור במובן של הפער הבלתי נתפס שבין המבקרים לצופים ההדיוטות. מסוף שנות השבעים ועד תחילת שנות האלפיים חיינו באווירה שבה המבקרים היללו בלי פרופורציה כל מיני "סרטי מופת" והקהל הדיר רגליים מתוך שהוא לא ראה בסרטים כלום ממה שהמבקרים הצביעו עליהם. השנה זה חוזר ובגדול. באחריות מלאה. הפער בין הביקורת שאתם קוראים על הסרטים השנה למה שתראו על המסך הוא כל כך בלתי אפשרי שהוא דורש מחקר פסיכולוגי. ממש כך. צריך לקוות שזו מעידה חד פעמית ולא אות מבשר רעה לבאות.
לא נראה לי שברגמן מנסה להתנף למישהו, יש לי הרגשה שזו האמת שלו. אני מאמין לכל שניה בסרט היפה הזה. ראיתי אותו בהקרנות האקדמיה (אני לא חבר אקדמיה, אגב, באתי עם חבר) וחשבתי לעצמי שאין סיכוי שיהיה סרט טוב יותר ממנו השנה. נכון, ההתחלה שלו קצת בנאלית ומגומגת אבל די מהר הוא תפס אותי והוביל אותי יפה מאוד אל הסוף המצוין שלו. והמשחק שם -של כולם – פשוט מצוין. הפעם אני ממש לא מבין את אורי קליין.
אני דווקא חושב כמו אורי קליין על הדקדוק הפנימי-
בעיה של סגנון מגבילה את "הדקדוק הפנימי", ניסיונו של התסריטאי והבמאי ניר ברגמן ("כנפיים שבורות") להעביר אל הבד את ספרו של דויד גרוסמן, ובסופו של דבר אף מכשילה אותו. התחלה רעשנית, אוסף של סצנות שנדמה שכבר ראינו אותן פעמים רבות קודם לכן בסרטים שמתארים את החיים בשנותיה הראשונות של המדינה; אמצע שכולל סיפור שכמעט ועומד בזכות עצמו וסוף שמשנה כיוון אל הפיוטי וההזוי אפילו – כל אלה מעידים על התלבטויותיו של ברגמן לגבי האופן הנכון לעבד את המקור לבד הקולנוע, וגם על כך שהוא לא מצא את הפתרונות הנאותים לשאלות שהוא הציב לעצמו במהלך העשייה של הסרט, שהוקרן אתמול במסגרת תחרות הקולנוע הישראלי העלילתי המתקיימת בפסטיבל ירושלים.
פסטיבל הקולנוע ירושלים 2010 – כל הכתבות
הדקדוק הפנימי – כל הפרטים
אורון שמיר חושב ש"הדקדוק הפנימי" הוא המנצח של התחרות הישראלית
כתוצאה מהמכשלות האלה, שפוגמות גם במבנהו הנראטיבי של הסרט, חסר בסרטו של ברגמן העיקר שהיה צריך להיות בו, והוא מבט ייחודי אל העבר שבו הסרט מתרחש (העלילה מתרחשת בשכונה ירושלמית בתחילת שנות ה-60), ועיצוב מדויק ובעל עומק של הדמויות המרכזיות המאכלסות את העלילה, ובראשן אהרון (רועי אלסברג), הילד הרגיש שהפסיק לצמוח, ואמו הזעפנית (אורלי זילברשץ בהופעה בטון צעקני צורם). כתוצאה מכל זאת, מרביתו של הסרט אינו מצליח לערב את הצופים במתרחש בו, ושורה עליו מידה של מכאניות, שבאה לידי ביטוי דווקא באותם רגעים בהם ברגמן כן מנסה לערב אותנו בסיפורם וגורלם של דמויותיו. הרגעים האלה נדמים מוכרים מדי מסרטים קודמים שעסקו בחבלי נעורים או בקשיי הקיום של מהגרים, והם מרעיפים על הסרט מידה של מניפולטיביות רגשית קלה מדי. יותר מכל, נדמה סרטו של ברגמן כמהסס בין הרצון לתאר את המציאות שמוצגת בסרט לבין הניסיון לחדור אל פנימיותה, להציג את הדמויות לבין הניסיון לתעד את הווייתם הנפשית, כלומר, כמהסס בין הריאליסטי לסימבולי, והוא קורס בסופו של דבר בין כל אלה. אין זה ניסיון לא רציני או לא מכובד, אך זהו ניסיון שסופו אכזבה.
"הדקדוק הפנימי" של התסריטאי והבמאי ניר ברגמן. תחרות הקולנוע הישראלי העלילתי בפסטיבל הקולנוע בירושלים
ברגמן בעיקר מצטיין בבימוי בורגני משעמם ומיינסטרימי
לקחת יצירת מופת כמו ספר הדקדוק הפנימיולהפוך אותה ליצירה קולנועית משעממת ובורגנית שכזו
לא נכביר מילים
אני קצת מופתע מהסופרלטיבים שמקבל הדקדוק הפנימי. אני חשבתי שמדובר בסרט לא רע אבל מלא בעיות שמצליח למצוא את עצמו רק במערכה האחרונה כשזה כבר מאוחר מדי ורוב הצופים כבר לא איתו. הבעיה הקשה ביותר בעיניי הייתה דמות האימא: יכול להיות שמדובר בעיבוד נאמן לספר אבל על המסך מתקבלת דמות חד מימדית לגמרי, מרשעת מהאגדות, כזו שמניעיה אמנם מוסברים במקצת אבל עדיין מרשעת וזהו. יש לסרט הרבה מעלות אבל לטעמי הוא נופל לא רק מהתגנבות יחידים אלא גם מעוד כמה סרטים שהוקרנו השנה באקדמיה.
צופה,
כמות הפעמים בה אדם עושה שימוש במילה "בורגני" במשפו, עומדת ביחס הפוך לסיכוי שאותו אדם מבין את משמעותה. לרוב הוא למעשה אומר "אני לא מסוגל להשתחרר מהצל המסרס של הורי", ומכסה זאת במסיכה של אינטלקואליזציות שטחיות ומביכות.
אנטילופה – חשבת אולי על הסיבות בגינן המערכה האחרונה היא מופתית כל-כך? רמז, אולי הן קשורות למה שבא לפניה?
בעיניי, התסריט של "הדקדוק הפנימי" הוא נדיר בנוף הקולנוע הישראלי, באופן שבו הוא נושק לשלימות. כל עורך תסריט יגיד לך זאת. המערכה האחרונה עובדת כל-כך יפה *בזכות* אלה שקודמות לה, אחרת היא לא הייתה עובדת כלל.
אומרים על סרטים שהם כמו ילדים, מבחינת היוצר בדרך כלל. הסרט הזה הוא מתפתח בתקבולת מבריקה יחד עם הילד שהוא גיבורו. הוא נראה לנו בהתחלה כילד/סרט רגיל, וככל שאנחנו מעמיקים להבין ולגלות את עולמו הפנימי, כך הוא נעשה מסוגר בו יותר ויותר עד לסגירה הסופית. מבריק כבר אמרתי?
הדעות של אנשים על הסרט הזה לא יפתיעו אותי, צריך להיות ילד אמיתי בכדי שהכל כמכלול יעבוד עליך כצופה. אבל "מתחנף" זו המילה האחרונה שהייתי מעלה בדעתי בהקשר לסרט. מוזר. מאידך, כל דעה שלילית רק גורמת לי לאהוב אותו יותר, על ייחודו האמיתי.
את "התגנבות" ראיתי משורה שנייה בצד בסינמטק ת"א שהיה גדוש על גדותיו בהקרנת האקדמיה הראשונה של הסרט. הסרט היה כל כך חיוני וגדוש טסטוסטרון שהרגשתי שעוד רגע השחקנים תוקפים וחונקים אותי. דובר הוא בלי ספק הבמאי היצרי ביותר בקולנוע הישראלי, ואולי גם מעבר לזה. מה שמונע מהסרט להיות יצירת מפתח בקולנוע זה התסריט. יש הרגשה שזו היתה צריכה להיות טרילוגיה קולנועית כדי שניתן יהיה להקיף באופן מספק ומעמיק את החומר העלילתי, הדמויות, והיחסים. עם תסריט טוב הסרט הזה היה קורע קרביים. אשר לברגמן. שאפו. הדקדוק איננו יצירת מופת וגם תסריטו איננו עשוי מקשה אחת, אבל בסופו הוא הביא אותי לקטרזיס. רק מילה אחת. כמות האדפטציות שנעשתה השנה חסרת תקדים. אל תשכחו שיש גם תסריטים ותסריטאים מקוריים שיודעים לספר ספור ראוי. לא חייבים להסתמך על יצירה ספרותית חשובה שבדרך כלל לא מולידה סרט שלם ( ע"ע התגנבות והדקדוק)
גם אני ראיתי את הסרט ואיכשהוא רוב המאשימים בבורגנות נראים לי בורגנים בעצמם.אני לא אומר שאין לסרט בעיות עדיין מדובר בסרט מעניין,חכם,ומרגש.הדמות של האמא בספר הרבה יותר קשה ובכל זאת בסרט היו לה גם רגעי חמלה.קראתי את הבקורת של קליין ויש הרגשה שלא ראינו אותו סרט.ברגמן מהבמאים היותר מעניינים שעושים פה סרטים.
לאורך המערכה האחרונה הרגשתי איך באופן לא רצוני עיניי נמלאות דמעות, שהופכות אט אט לבכי אמיתי, שמלווה בתחושת מועקה וכאב חד. הסרט הזה הוא לא פחות מגאוני. הוא רגיש בצורה יוצאת דופן, משורטט בעדינות ומשוחק ע"י צוות מופלא, עם נציגות של נוער צעיר ומוכשר כ"כ, פשוט תענוג.
תודה תודה ושוב תודה על מה שכתבת על "הדקדוק הפנימי". חיכיתי לסרט הזה כיון שהספר הוא אחד הגדולים שקיימים בעברית, וגם אני לא האמנתי שניתן להעבירו לסרט.
ביקורתו הקשה של אורי קליין על הסרט ייאשה אותי לגמרי, אבל הביקורת שלך תיקנה הכל.
עכשיו אוכל לראות אותו בשקט.
הדקדוק הפנימי
מתוך 5 הסרטים המועמדים לפרס הסרט ראיתי 4 (טרם ראיתי את "מבול"). אם אני חבר אקדמיה (אני לא), אני מצביע ל"פעם הייתי". בלב שלם. זה לא ש"הדקדוק הפנימי" הוא סרט רע. להפך. הוא סרט יפהפה עם נגיאות גאונות (בעיקר לקראת הסוף). אבל משהו שם בכל זאת הפריע לי. נדמה לי שמשהו בקצב של הסרט, בזרימה שלו, תקוע מדי. לא הולך חלק. משהו שם מתנהל בכבדות, ומקשה עלי להיטמע לתוך הבד. בסופו של דבר, עריכה קצת יותר מהודקת היתה מיטיבה מאוד עם הסרט הזה (ולשם השוואה,"פעם הייתי" זורם חלק, ונע במיומנות מרשימה ואפקטיבית מצחוק לבכי).
בבסיס, "הדקדוק הפנימי" מספר את אותו הסיפור של "כנפיים שבורות". שם מאיה מרון, וכאן רועי אלסברג, לא מצליחים למצוא את מקומם בעולם הכאוטי שסובב אותם. מאיה מרון בורחת לתל אביב. אלסברג בורח אל תוך עצמו. ההדרגתיות שבה ברגמן מתאר את ההשתבללות יפהפיה ופיוטית. זה מתחיל בסוף המערכה הראשונה, כששומעים לראשונה את הוויס-אובר. קודם גיבור הסרט מוצא את הקול הפנימי שלו. ולאט לאט הוא נסגר – בסצינת "סלאח שבתי" הנהדרת, והסוף האדיר. אבל איכשהו, המעברים בין סיפורי העולם שמקיף את גיבור הסרט אל סיפורו שלו עצמו חרקו לי. לפעמים הסצינות היו קצת ארוכות מדי. לפעמים צעקניות מדי. "הדקדוק הפנימי" בעיניי הוא סרט יפהפה, אבל לא שלם.
אורלי זילברשץ בנאי – אני מבין את כל המקטרגים. דמותה יוצאת רעה מדי, בהמית מדי. אבל אני חושב שהאשם בעריכה, ולא בשחקנית. אם היו מורידים משפט פה-משפט שם בחדר העריכה, בנאי היתה יוצאת גדולה, מכיוון שניתן להבחין ברגעי השקט (המעטים מדי) שלה בעבודת המשחק הנהדרת שלה: היא גרמה לגופה להיראות כבד, כך שנבין שהרוע הזה אינו חסר סיבה. גם ללא סיבה תסריטאית קונקרטית, זה ברור שהחיים התאכזרו אליה, והיא מעבירה את זה הלאה.
רועי אלסברג – כן, הילד עושה עבודה טוב מאוד. אבל אם אני חבר אקדמיה (אני לא), אני מצביע לאדיר מילר, שהביא לבד את אפקט ה"וואו" שהיה חסר לי אצל אלסברג. רועי אלסברג טוב מאוד. אדיר מילר אדיר.
אוולין קפלון – שחקנית טובה מאוד שנראית מעט מדי על המסך. מבצעת כאן בדיוק מופתי ונפלא בעיניי תפקיד משני שכתוב אדיר. רק הסיפור שלה בסרט יכול למלא סרט קצר אדיר.
ובלי קשר, "פעם הייתי" יכול לתקשר יותר טוב לדעתי עם קהל חו"לי. בהזדמנות אחרת אני אכנס יותר לעומק לדיון על הקטגוריות (ואולי אני אראה עד אז את "מבול", והכל יתהפך).
I wanted to say your blog is very good. I always like to hear something new about this because I have the similar blog in my Country on this subject so this help´s me a lot. I did a search on the subject and found a good number of blogs but nothing like this.Thanks for sharing so much in your blog.. Greets, Nikolina
Not a unhealthy article, did it take you a large number of your time to consider it?