"לא"

פורסם ב"פנאי פלוס", 7.5.2013

“לא" הוא סרט עם סקופ: פעם, לפני הרבה שנים (25, ליתר דיוק), הצליחו פרסומאים להביא טוב לעולם. פרסומאים, המזוהים עם ציניות, עם תאוות בצע, עם מכירת נשמתם ומצפונם לשטן הכסף, הצליחו לייצר מהפכה ולהפיל דיקטטורה. “לא" מספר את הסיפור האמיתי על משאל העם שהתקיים בצ'ילה ב-1988 שבו נתבקשו אזרחי המדינה להצביע האם ימשיך הגנרל פינושה (שאני מבין מהסרט שיש לבטא את שמו "פינוצ'ה") לשלוט כדיקטטור על המדינה, או האם יפנה את מקומו לאחד ממתנגדיו, שתמך במעבר לשלטון דמוקרטי. פינושה ואנשיו היו משוכנעים שמשאל העם הזה הוא רק מנגנון פורמלי שבסופו יובטח נצחונו של הרודן. אלא שמתנגדי המשטר גייסו לטובתם פרסומאי צעיר (גאל גרסיה ברנל), שמנסה להכניס את תרבות הקוקה קולה לצעירי צ'ילה, ובאמצעותו ליצור קמפיין ממותג, אמריקאי באופיו, שמדרבן את הציבור להצביע "לא". אתם הרי יודעים איך זה נגמר בסוף. הסיפור האמיתי של "לא" חינני למדי, ומדבר על כך שבעולם בעל תקשורת רב ערוצית, דמוקרטיה וקוקה קולה היינו הן הם.

יש במאים שמקבלים החלטה ויזואלית כה דרסטית לגבי סרטם שזה עשוי להזיק לסרט באופן בלתי הפיך. פבלו לריין (שאגב, ביים את אחת הסרטים הדרום אמריקאים השנואים עליי של השנים האחרונות, “טוני מנרו", וכנראה בעל עניין כפייתי בשחזור תקופתי ובחדירת הפופ האמריקאי לתרבות הצ'יליאנית) החליט לעצב את כל "לא" כאילו הוא מצולם בווידיאו ביתי באיכות של שנות השמונים: מסך מרובע קטן וטשטוש מפוקסל של הקרנת וידיאו לכל אורך הסרט. אולי כך הטמעת העלילה לתוך חומרי הארכיון הטלוויזיוניים היו קלים לו יותר. אבל מבחינתי, זו היתה החלטה הרסנית. עד כמה שסיפור הסרט מצא חן בעיניי, לא יכולתי להתגבר על כמה שאני שונא את איך שהסרט נראה, שהתחבולה הוויזואלית הזאת היא פשוט הסחת דעת אחת גדולה, גימיק שאין לו משמעות (פרט לעונג שבכיעור). עם כל החיבה למלאכת השחזור של סרטוני הקמפיין המקורי, חינו של הסרט הזה סר במהרה מעיניי, בגלל איך שהוא נראה. אבל גם בגלל שבסופו של דבר, מעבר לסיפור הנצחון בכלים הלא צפויים, יש בו גם משהו די רדוד.

מי שיצליח להתעלם מהעובדה ש"לא" נראה כמו סרט פיראטי שנגנב באייטיז יישאר עם סיפור חביב למדי על מניפולציה של דעת הקהל. ויש כאן גם נראטיב עמוק יותר: זהו סיפורה של צ'ילה שהדיחה רודן אחד (פינוצ'ה) אבל קיבלה על עצמה רודן אחר (קוקה קולה). הצ'יליאנים פחדו מהקומוניסטים יותר משהם פחדו מהפשיסטים, ולכן האשליה האמריקאית – של חופש בכסות של אפשרויות צרכניות – קסם להם. הסרט לפיכך נושא מסר אירוני חריף ושנון למדי, על כך שהפרסומאים למעשה השיתו על העם דיקטטורה מסוג אחר, דיקטטורה וולונטרית, שבה המותג, הדימוי והאשליה חשובים יותר מהמהות. אגב, אם הייתי משוכנע שלראיין אכן אירוני כלפי הקמפיין הזה והשלכותיו ארוכות הטווח, יתכן והייתי מחבב את הסרט יותר (הוא הרי כבר טען ב"טוני מנרו" שיש משהו משפיל והרסני באמריקניזציה של צ'ילה). מבחינתי, הסרט הזה מספר סיפור מקסים בתוך סרט בינוני.

ציוץ