"סביונים". פוצי ומוצי

פעם, לפני הרבה הרבה שנים, היו קוראים לקיץ "עונת המלפפונים". הטענה היתה שבקיץ אנשים לא הולכים לראות סרטים, אז המפיצים ובעלי בתי הקולנוע היו משבצים בימי הקיץ החמים (בעולם טרום המזגנים) את הסרטים הזולים, או הקרנות חוזרות לסרטים ישנים. מאז, כמובן, עונת הקיץ הפכה להפך הגמור: היא העונה המושקעת ביותר של השנה – לפחות בכל הקשור לקולנוע ההוליוודי. ובהתאם לכך, עונת הקיץ היא העונה הצפופה ביותר בבתי הקולנוע. גם בארץ. אבל מעיון ברשימת הסרטים המוקרנת בבתי הקולנוע גיליתי דבר משונה: יש המון סרטים "זרים" (קרי, שאינם אמריקאים). לכאורה זה נתון נהדר: הקהל הישראלי מתלהב מהסרט האירופי הקטן לא פחות, ואולי אף יותר, מהסרט האמריקאי הגדול. אבל בפועל התחושה הלא נעימה היא שהקיץ הפך שוב לעונת מלפפונים, אלא שהפעם המלפפונים הם הסרטים הזרים. יש בלוקבאסטר אמריקאי ענק אחד בשבוע, ולצידו – כמו דגי הטונה השוחים ליד להקות הדולפינים – עוד ועוד סרטים לא-אמריקאים. לכאורה, קאונטר-פרוגרמינג משוכלל, שמשדר למבוגרים את המסר "אנחנו חושבים גם עליכם הקיץ". ובשורה התחתונה הרוב המוחלט של הסרטים הלא-אמריקאים בבתי הקולנוע פשוט לא טובים.

הנה עוד כמה מילים בעניין, אפרופו "סביונים", סרט צרפתי קטן וחמוד שמאוד עיצבן אותי ו"איירון מן 3", סרט הוליוודי יקר, שהכיל כמה רגעים נאים. שניהם מבוססים על קומיקס. נחשו את מי חיבבתי יותר:

===================

פורסם ב"פנאי פלוס", 15.5.2013

אתם מגיעים לסינמה סיטי, מחפשים משהו לראות. תקנו אותי אם אני טועה: אבל אם אתם נוסעים לסינמה סיטי (או יס פלאנט), כי בא לכם סרט הערב, זה אומר שאתם רוצים משהו גדול, משהו נגיש, מסחרי, קל לעיכול. משהו פופי. אולי קומדיה טובה, או סרט אקשן מושקע, יכול להיות שתסכימו אפילו לסרט אנימציה, בתנאי שהוא לא תינוקי מדי. פיקסאר, נגיד. משהו מדובר. אני אפילו מהמר שאתם די נעולים על כך שזה יהיה משהו אמריקאי. פעם פעמיים בשנה, תתרצו לבחור גם בישראלי – ה-סרט האחד של השנה (או שניים) שהוא הכי מדובר ומתוקשר. רצוי מצחיק, אם לא מצחיק אז מרגש. וכך, עם סט הדרישות הזה, אתם מגיעים לסינמה סיטי, מרימים עיניים למסך ופתאום מבחינים בכך ש… רגע, איפה הסרטים האלה? תופעה משונה אני מזהה בבתי הקולנוע שלנו: חצי מהסרטים המוצגים בהם אינם סרטים הוליוודיים. זה משונה כי הייתם מצפים שתהיה חלוקה ברורה: האמריקאים במגה-פלקסים, הזרים בקולנוע לב ובמוזיאון ובחן רחובות וסמדר ירושלים. בגטו האיכותי שלהם. ופתאום, שימו לב: “לעוף מהתרגשות" (ספרדי), “אמהות מושלמות" (צרפתי), “המטבח של סלייטר" (בריטי), “חיים טובים יותר" (צרפתי), “פיתול מושלם" (צרפתי), “סטארבאק" (צרפתי/קנדי), “סביונים" (צרפתי), “נולד פעמיים" (איטלקי), “חלודה ועצם" (צרפתי), “חנה ארדנט" (גרמני), “להישאר בחיים" (ישראלי/בריטי), “לא" (צ'יליאני). 12 סרטים. בואו נודה בזה: הם יתחרו על תשומת לבכם במקרה ולא תשיגו כרטיסים ל"אבדון", “איירון מן 3”, "המטרה הבית הלבן" או "החתונה הגדולה". אותם באתם לראות.

בואו נבחין בעוד עניין: למרות שנדמה שיש פחות סרטים אמריקאים, הסרטים האמריקאיים הם אלה שבכל זאת מאכלסים את רוב האולמות. כשכתוב "הקרודים", הכוונה היא בעצם לארבעה סרטים שונים: אחד בעברית בתלת מימד, השני בעברית בדו מימד, השלישי באנגלית בתלת מימד והרביעי באנגלית בדו מימד. כל אלה תופים ארבעה אולמות שונים. ולהיט כמו "המטרה הבית הלבן" מוקרן בו בזמן בכמה אולמות במקביל. כך שהשפע הזר נדחק לכמה אולמות, לרוב הקטנים.

בניו יורק או בלונדון, למשל, לא תמצאו (לרוב) ערבובים כאלה. רוצים את הסרטים האמריקאים הקופתיים, את מצעד להיטי שוברי הקופות, עלו בברודוויי לקולנוע בלינקולן סקוור, שם תמצאו את "איירון מן 3” ואת "הקרודים". רוצים סרטי איכות? רדו כמה בלוקים לקולנוע לינקולן פלאזה – הקטן והטחוב – ותמצאו שם קולנוע צרפתי, ישראלי (ואמריקאי עצמאי). בישראל החלוקה הזאת בין סינמה סיטי ובין לב היתה קיימת שנים, אבל לא עוד. בלב תמצאו שוברי קופות הוליוודיים וסרטי אנימציה בתלת מימד, ובסינמה סיטי תמצאו את הסרטים הזרים שהתחרו בקאן.

לכאורה זה נשמע מאוד טוב. מה שמשתמע מזה הוא שישראל היא מדינה כה מתקדמת, שהיא מחשיבה קולנוע אירופי כבעל פוטנציאל קופתי שווה לשוברי הקופות ההוליוודיים. שהקהל בישראל מבוגר ובוגר, והוא לא מסתפק בסרטי פופקורן מטופשים ורוצה איכות אירופית. ולכאורה כל זה גם נכון.

אבל אני רוצה להפנות את תשומת ליבכם לעניין אחר שאני רואה כאן: בניגוד מוחלט לחלוקה המקובלת של הוליוודי שווה ילדותי ומטופש ואירופי שווה בוגר ומתוחכם, אני מביט ברשימת הסרטים הנ"ל ורואה את ההפך הגמור.

לפני שבועיים נאם סטיבן סודרברג (שסרטו "תופעות לוואי" עדיין מציג בארץ) בפני קהל בסן פרנסיסקו בהרצאה שכותרתה היתה "מצב הקולנוע", הרצאה מפיו של מי שעבד בתוך הוליווד, מחוץ להוליווד, נגד הוליווד, מכל הצדדים בכל מיני תקציבים ועם כל מיני סוגי הצלחות. הוא ניסה לפצח מה הבעיה עם הקולנוע האמריקאי, המונע מרצונם של האולפנים להצליח ולגרוף מקסימום רווחים לבעלי המניות שלהם, ואגב כך עושים זאת בפחדנות ובשמרנות ובהליכה על הבטוח והצפוי. מצד שני, נדמה שהבטוח והצפוי זה מה שהקהל באמת רוצה, בכל העולם. סודרברג מבחין שם בין שני מושגים שאנחנו לרוב משתמשים בהם כמייצגים זה את זה: “סרט" מול "קולנוע". “סרט" הוא טוען, הוא התוצר, שזה שייעשה בכל מקרה, זה שלא משנה מי אחראי לו, שהוא מפותח על ידי ועדה ונבחן למוות על ידי סקרים וקבוצות מיקוד. לעומת זאת, “קולנוע" זה האמנות, זה החזון, זו התוצאה של כשרון ושל רעיון של אינדיבידואל, שאילולא הרעיון שלו ורצונו שהסרט יעשה, הסרט הזה לא היה קורה. לכאורה, החלוקה בין תעשיה ובין אמנות. הוא גם מבהיר את מה שאמור להיות ברור: שיש "קולנוע" מחורבן, ויש "סרטים" מצוינים.

קחו למשל את "איירון מן 3”. “סרט" מובהק. על הסרט הזה חתום שיין בלאק. אבל אם הוא היה מסרב לג'וב או מתפטר באמצע, הסרט הזה היה מגיע למסכים ביום בו נקבע מראש שהוא יעשה זאת. מישהו אחר היה מביים. ולמרבה המבוכה, ייתכן ולא היינו שמים לב לכך שזה מישהו אחר בתפקיד הבמאי. לעומת זאת, קחו את "לעוף מהתרגשות" של אלמודובר: “קולנוע" מובהק, נכון? זה אלמודובר מכף רגל ועד ראש. אם שבוע לפני הצילומים היה אלמודובר מחליט שהוא לא רוצה לביים את הסרט, הסרט הזה לא היה קיים כיום. הבמאי, היוצר, ולא האולפן, הוא הכוח המניע של "הקולנוע". האולפן, המפיק או המותג הם המניעים את "הסרט".

למה נזכרתי פתאום בכל זה? בעקבות שלושה סרטים אירופים שראיתי השבוע: “סביונים" של קארין טרדיו, “חיים טובים יותר" של סדריק קאן ו"נולד פעמיים" של סרג'יו קסטליטו. שלושתם נורא עיצבנו אותי, במיוחד "סביונים".

הרי לכם סרט צרפתי קטן ומתוק. לכאורה פרלין בעבודת יד משוקלוטיירית עצמאית. הכל מתוק: הילדה, הסיפור, העיצוב. ואני מניח שאילולא קארין טרדיו, ספק אם הסרט הזה היה קורה. לכאורה זה גם סרט קל לעיכול לקהל מבוגר: הוא מעמיד פני איכותי, אבל מבלי באמת להיות מאתגר. סרט מנחם, כזה שלא עושה צרבת. אבל בפועל יש בו משהו רדוד לחלוטין. ראשית, כי נדמה שהסרט הזה מבוסס על כל קלישאת סרטי ההתבגרות שראינו. זהו סרט המצולם כסרט ילדים, מנקודת מבטן של שתי ילדות, אבל עוסק בעולמם של מבוגרים. חלק מהחן – או ההתחנחנות – של הסרט עוסק בפער האירוני שבין מה שהמבוגרים מבינים שקורה או נאמר ובין מה שהילדים מבינים. והסרט מצולם ומעוצב כמו אגדת ילדים, בסטים צבעוניים, ונאיביות תקופתית של תחילת שנות השמונים. אבל הסרט הזה גם צפוי ובנאלי מראשיתו ועד סופו. כל סצינה, כל משפט, הכל בו מוכר ונדוש. זהו פרלין אמנם, אבל שנעשה מחומרי הגלם של שוקולד פרה. יאמר לזכותי שהסרט הזה עיצבן אותי הרבה לפני שהגיע הסוף שלו והרס את מעט החיבה שעוד היתה לי כלפיו (בכל זאת, הכל מתוק שם, וזה גם לא מבוטל). לא נסגיר מה הסוף, רק נסביר שהוא לא פייר, הוא אכזרי והוא בדיוק מאותם רגעים שמוציא לקולנוע הלא-הוליוודי את שמו הרע, על שום השירותיות והקפריזיות העלילתית שלו. ו"נולד פעמיים" (שבעת ירחדת המדור לדפוס נדחתה יציאתו לעוד שבועיים) הוא גם סרט מוכר לעייפה על האשה החוזרת לעברה האלים (במקרה הזה, פנלופה קרוז חוזרת לסרייבו) ונזכרת באהבתה הגדולה בצל המלחמה האיומה. הסרט הזה מעניין למדי, אבל גם כאן יש בו משהו מיושן מאוד וצפוי לחלוטין.

לעומת זאת, “איירון מן 3”. סרט תאגידים, מוצר ועדות, תוצר ציני שכל מטרתו הוא לעשות המון כסף. כל מילת גנאי לתהליך ההפקה שלו תהיה נכונה, וכמו שאומר סודרברג נכון – זה סרט שחזון קולנועי לא היה חלק מהדרישות להפקתו. ובכל זאת, ועם כל ההסתייגויות שלי ממנו (בייחוד בהשוואה לשני קודמיו שהיו מהנים יותר), הסרט הזה לא רק מציג עשייה קולנועית משוכללת, וירטואוזית ופורצת דרכים, אלא הוא גם אומר משהו משמעותי על חיינו, הרבה יותר מאותם סרטי "אמנות" תוצרת צרפת ואיטליה. (שימו לב: אין הכוונה כאן להכליל נגד כל הסרטים האירופאיים ובעד כל הסרטים ההוליוודיים – אם כי, זה אינו סוד שאני מגיע מהמחנה המעדיף את הקולנוע שלו עשיר ופופי, ולא עני ומדכא). “איירון מן 3” הוא סרט שבבסיסו ניצבת סאטירה אנטי תקשורתית, על המניפולציה הקלה שעושה התקשורת – בשירות הטרוריסטים – כדי להפיץ אימה בלתי מבוססת ובלתי בדוקה (ובלתי מנומקת). היא מציגה את העולם כולו כתיאטרון, ואת כל הגיבורים כשחקנים מחליפים, שבכל רגע כל אחד יכול להיכנס במקומם מבלי שההשפעה תורגש (לכל דמות בסרט יש כפיל, זה די מדהים). הסרט הזה, אידיוטי ורעשני ומבולגן ככל שיהיה, מכיל רעיונות שנונים למדי על העולם שלנו. איזה רעיון גדול יש ב"סביונים"? שילדים אומרים דברים חמודים? שההורים דופקים לילדים שלהם את החיים? הכניסו כאן גלגול עיניים.

ציוץ