21 מאי 2013 | 21:12 ~ 0 תגובות | תגובות פייסבוק

חום יוני-יולי: שבועות משובחים בסינמטקים עם אורי זוהר ומחווה לפסטיבל ירושלים

“מורברן קלאר”

בשעה שכל תעשיית הקולנוע הישראלית מסתובבת בקאן, אני יכול להציץ לרגע למה שצפוי לנו כאן ביוני-יולי. והאמת, זה לא רע. חודש יוני בסינמטקים הולך להיות אחד הטובים מזה זמן רב, עם שתי מחוות מוצדקות. ויש לנו גם עוד הצצה למה שצפוי בפסטיבל ירושלים.

חודש יוני בסינמטקים יתחיל עם מחווה לאורי זוהר. תשעה מעשרת סרטים העלילתיים הארוכים יוקרנו (“התרוממות” נמצא עדיין תחת אמברגו על הקרנתו מצד שייקה לוי). זו מחווה נפלאה, מרגשת ומוצדקת מאין כמוה, שמחזירה לדיון את אחד היוצרים החשובים (והמגוונים) של הקולנוע הישראלי, ואולי גם אחד היוצרים הכי לא מובנים בארץ. מי שעומד מאחוריה הוא אריאל שוויצר, שקיים אותה כבר בפריז מוקדם יותר השנה. היא תתחיל בפסטיבל קולנוע דרום בגרסה מצומצמת ותמשיך ברסה מלאה בכל הסינמטקים. שנים ניסתה האקדמיה לנכס את אורי זוהר כיוצר של סרטי איכות (מה שבחוג לקולנוע זכה לכינוי “הרגישות החדשה”). יוצר שלכאורה ניהל דיאלוג עם הגל החדש האירופי של שנות הששים. מי שיישב ויצפה בתשעת סרטיו, יגלה נראטיב אחר לחלוטין, שבו אורי זוהר לא רק מחפש את עצמו בקולנוע הצרפתי (“שלושה ימים וילד”), אלא גם באמריקאי (“עיניים גדולות”, “כל ממזר מלך”), הבריטי (“מציצים”) והוא גם – ואת זה אנשי האקדמיה בישראל תמיד מדחיקים, מצנזרים או מתעלמים – הוא האבא האמיתי של הקולנוע המסחרי-העממי הישראלי (מה שזכה לכינוי “סרטי בורקס” – שהפך לשם גנאי במקום לשם ז’אנר) עם “השכונה שלנו”, “מוישה ונטילטור” ו”הצילו את המציל”, שהיא-היא הטרילוגיה המובהקת ביותר שלו (ולא מה שזכה לתיוג השגוי “הטרילוגיה התל אביבית”, שהיה בעצם רק דיפטיך בן שני סרטים – “מציצים” ו”עיניים גדולות”).

מי שלא ראה מימיו את “עיניים גדולות” יופתע מאחד הסרטים היפים, הכנים (המטרידים בכנותם, אפילו) והנבואיים שנעשו בארץ. אבל אני חושב שהחידוש הגדול של מחווה כזאת הוא ההיכרות המחודשת עם “השכונה שלנו”, האבא הרוחני המובהק של “חגיגה בסנוקר” ו”גבעת חלפון אינה עונה” והסרט ששואל את השאלה הגורלית: דייג אוהב דגים?

==================

ועוד ביוני בסינמטקים: חגיגת יום הולדת 30 לפסטיבל ירושלים. חודש לפני פתיחת פסטיבל ירושלים יקרינו הסינמטקים 19 סרטים שהוקרנו בבכורה בפסטיבל ירושלים, ובאמצעותם התוודענו ליוצרים שהיו אלמוניים כשהסרטים האלה הוקרנו לראשונה אבל מאז הפכו ליוצרים החשובים בעולם (זה בכל אופן הקונספט, לא כל הסרטים עונים על ההגדרה הזאת (מן הסתם בגלל זמינות עותקים), אבל הוא כן מתאר יפה מי הם הבמאים שפסטיבל ירושלים ואנשיו זיהו ראשונים (בארץ, לפחות) והביאו אותם – לעיתים פיזית – לפני שהפכו לבמאים מצליחים ועטורי פרסים. הסרטים שיוקרנו הם:

“לא יכולה בלי זה”, הבכורה של ספייק לי

“הקו הכחול הדק”, ארול מוריס (לימים אורח הפסטיבל. לא סרט הבכורה שלו, אבל בעיניי הסרט התיעודי הטוב בכל הזמנים, ושובר הקופות הראשון בעולם הדוקומנטרי, הסרט התיעודי הראשון שחצה את קו מיליון הדולר בהכנסות – הישג שאמנם גומד על ידי “פרנהייט 911” ומאה מיליון הדולר שלו, 16 שנים אחר כך. ובכל זאת, אבן דרך).

“רוג’ר ואני”, הבכורה של מייקל מור (אני מצפה למצוא בפסטיבל השנה את “10%”, הסרט התיעודי שמייקל מור הפיק ליואב שמיר, למרות שבכורתו הישראלית תהיה בפסטיבל קולנוע דרום).

As tears go by”, הבכורה של וונג קאר-וויי (אני ממש מקווה ש”גרנד-מאסטר”, סרטו החדש של וונג קאר-וויי, יהיה אחד מסרטי הפסטיבל הקרוב).

“רק לרקוד”, הבכורה של באז לורמן

pushing hands”, הבכורה של אנג לי (לימים אורח הפסטיבל עם “נמר, דרקון”)

“כלבי אשמורת”, הבכורה של קוונטין טרנטינו (לא מדהים שאנג לי וקוונטין טרנטינו התחילו באותה שנה, 1992?)

“אל מריאצ’י”, הבכורה של רוברט רודריגז

“הווידאו של בני”, מיכאל האנקה (כמעט סרט הבכורה של האנקה, גם הוא מ-1992, וגם הוא מאורחי הפסטיבל ה-30 שנות קיומו).

“ברוכים הבאים לבית הבובות”, הבכורה של טוד סולונדז (שגם התארח בפסטיבל לא פעם).

“מבורוסי”, הבכורה של הירוקזו קורה-אדה (“החיים שאחרי”, “עדיין הולכים”)

“חיי ישו”, הבכורה של ברונו דימון

Following”,הבכורה של כריסטופר נולאן

“מורברן קאלאר”, לין רמזי (“לוכד עכברים” היה סרט הבכורה שלה ואחת הבכורות המרשימות של העת האחרונה, אבל אולי הוא לא הוקרן בפסטיבל ירושלים)

Fear X”, הבכורה של ניקולס וינדינג רפן

“דיוקן” ו”נוף”, שני סרטי תעודה פיוטיים של סרגיי לוזניצה

“רהיטים זעירים”, הבכורה של לינה דנהם (שגם הגיעה כאורחת הפסטיבל עם הסרט)

“מותק של חיים”, מייק לי (לא ממש יודע למה הסרט הזה פה. מייק לי אמנם היה אורח פסטיבל ירושלים פעם או פעמיים, לפני שהחליט שהוא מחרים את ישראל, אבל בימי “מותק של חיים” הוא כבר היה במאי מוכר מאוד בישראל).

זו אמורה להיות הרשימה המלאה, ככל הידוע לי. אבל אני מקווה שלא, כי חסרים לי כאן כמה שמות חשובים. יש כמה יוצרים שאני מכיר ומעריץ בזכות פסטיבל ירושלים: פארק צ’ן-ווק, למשל. או צאי מינג ליאנג. או קים קי-דוק. או בלה טאר.

=================

אתמול הופצה ההודעה לעיתונות על כך ש”פרנסס הא”, סרטם של נוח באומבך וגרטה גרוויג, יוקרן בפסטיבל ירושלים הקרוב, ידיעה שעד כמה שראיתי לא פורסמה בשום מקום, אולי כי היא כבר פורסמה כאן לפני שלושה שבועות. עוד סרט שדי אפשר להבטיח שיהיה בפסטיבל ירושלים הקרוב הוא סרטו החדש (והקצר, רק שלוש שעות וארבעים) של קלוד לנצמן, “אחרון הלא-צדיקים”. סרט, שאני חייב להודות שלא היה לי עניין לראות אותו, עד שקראתי את סקירתו המרתקת של אבנר שביט עליו והסתקרנתי ממנו כהוגן. גם את “Fruitvale Station” מקווים אנשי ירושלים להביא לפסטיבלם.

נושאים: בשוטף

השאירו תגובה