צפו: "חתונה בירושלים" של רנן שור, עם אורי זהר ואריק אינשטיין
מה הוא אמר?! (מתוך "חתונה בירושלים" של רנן שור, 1985)
יש תוספת: קראו את ההקדמה של רנן שור להקרנת הסרט. בפנים.
מחר (חמישי), במסגרת אירועי הלילה הלבן, תוקרן בסינמטק תל אביב הטרילוגיה התל אביבית של אורי זהר: "מציצים", "עיניים גדולות" ו"הצילו את המציל" (ובמקביל, סרטים נוספים: "לול", "שבלול", "הלהקה"). הכניסה לכל ההקרנות חינם וזו הזדמנות אדירה להתוודע (לראשונה או מחדש) לשתי הפנים של אורי זהר: הקומיות והמלנכוליות. ב-20:00, לפני הקרנת "מציצים", ידבר רנן שור, שהיה עוזר הבמאי של זהר ב"הצילו את המציל" על זהר וסרטיו ויציג את סרטו הקצר, "חתונה בירושלים" מ-1985, בו הוא תיעד את חתונתם של הבן של אורי זהר עם הבת של אריק אינשטיין. מצד אחד, איחוד נסיכויות, הבן של האדמו"ר מתחתן עם בת האדמו"ר מהחסידות השכנה. מצד שני, טקס הפרידה והפירוק של חבורת לול והבוהמה של כסית. כולם מגלים לראשונה את העולם המשונה שאורי זהר בחר לחיות בו, שכנראה עד אז רבים לא האמינו שהוא אכן יחזיק שם מעמד יותר משנתיים.
"חתונה בירושלים" צולם ב-16 מ"מ, הוגדל ל-35 מ"מ והופץ בארבע בתי קולנוע בארץ לפני ההקרנות המסחריות של "רציחות פשוטות" של האחים כהן. בתל אביב הוא הוקרן בקולנוע גורדון (אגב – קולנוע בבעלות משפחה חרדית, שעד לאחרונה, מאז הפסיק לתפקד כבית קולנוע, שימש כמרכז ללימודי תורה). בהסכמת רנן שור אני מציג את "חתונה בירושלים" כאן. 9 דקות. הנה הוא:
על הטרילוגיה התל אביבית של אורי זוהר וחתונה בירושלים
הרצאה בסינמטק ת"א לפני הטרילוגיה התל אביבית של אורי זוהר, 27.6.13
מאת רנן שור
אני תלמיד של אורי זוהר, אוטו-דידקט של אורי זוהר.
הערצתי את אורי זוהר כשחקן, כסטנדאפיסט, כבמאי קולנוע, כתמצית חיוניותה של הצבריות.
הלכתי לכל הצגה או מופע שלו – וכמו כולם צחקתי; כשהייתי בן 12 צפיתי ב"חור בלבנה", ולא הבנתי, כמו כולם, כלום. נדהמתי מהקהל הצועק "בוז" ויוצא בזעם מהאולם; ב"שלושה ימים וילד" התרגשתי מהליהוק, הדיאלוגים והסגנון , התפעמתי מ"כל ממזר מלך" התאכזבתי קשות מ"התרנגול" ו"מהתרוממות" וידעתי בע"פ כל שורה בסידרה "לול".
כחייל הלכתי בגיל 20 ביום חורף להצגה יומית בקולנוע אורלי, ברחוב מכבי (הקולנוע נושק לאתר הצילומים של "עיניים גדולות") וראיתי את "מציצים". לא נעניתי באמת לסרט, אך הוא נראה לי חינני ואיזוטרי. רחוב צדדי. ידעתי כבר אז שאצטרף יום אחד לקהיליית הקולנוע הישראלי, וחיפשתי, בסרטים הישראליים, את הדרך הראשית הרלבנטית לי.
אחרי כמה חודשים צפיתי שוב בסרט, והפעם ראיתי ציפור קולנוע ישראלית רבת יופי. משוט הפתיחה של ה-360 מעלות, ראיתי עולם מגובב וקסום ובו מתנהל שריף לפני המצלמה ומאחורי המצלמה הבורא ללא מאמץ קסם של מקום, של קולנוע ישראלי לחוף הים התיכון.סרט ים תיכוני.
זה נראה לי הסרט הישראלי הטוב בכל הזמנים. ראיתי אותו עשרות פעמים.
החלטתי להיות "סוכן" לקולנוע של אורי זוהר ו"מציצים". לא היו אז סינמטקים, כתבי עת, פסטיבלים. 2 בתי הספר לקולנוע – בית צבי" והחוג לקולנוע בת"א זה עתה הוקמו וקולנוע ישראלי היה שם מחוץ לתחום.
כסוכן מגוייס מטעם עצמו התחלתי לדבר על "מציצים" באובססיה, מתוך תשוקה לייצר מה שנקרא היום "באזז" סביב הסרט. הקמתי, לצד מגוייסים אחרים, את הרשת המילולית של הסרט.
כעבור שנה נפגשתי עם אורי זוהר, הפעם ככתב ומבקר הקולנוע של עיתון "במחנה" לראיון נרחב, לקראת יציאת הסרט "עיניים גדולות". מההתרגשות, הצלחתי לגמגם רק ש"מציצים" הוא סרט נפלא.
"אז למה הקהל לא בא?" ירה אורי.
ב-1972, כשאורי זוהר כותב את "מציצים" הקולנוע הישראלי הוא עדיין קולנוע מסחרי. אין בו קרנות קולנוע הקובעות מי יעשה סרט על בסיס תסריט, אין בו תרבות קולנוע: בתי ספר, פסטיבלים וסינמטקים. הקולנוע הישראלי נמצא אז תחת החטיבה לתעשיות קלות במשרד המסחר והתעשייה, והפרטנרים שלו הם לא הבמאים, אלא המפיקים והמפיצים. כל יוצר חייב לעבוד עם מפיק שלוקח סיכונים וכל סרט הוא הימור כלכלי מוחלט המחפש קהל רב לא רק כדי להרוויח, אלא קודם כל כדי לעשות את הסרט הבא. מי שלא מצליח למצוא מימון פרטי רב סיכון – לא יכול לעשות סרט. אלה חוקי משחק ההישרדות.
קודם ל"מציצים" סופג אורי שני כשלונות קופתיים וביקורתיים צורבים עם שותפו, המפיק רב העלילות, אברהם דשא פשנל. אותם סרטים שהתאכזבתי מהם, "התרנגול", משנת 1969, ו"התרוממות", מ-1970. השותפות הקולנועית שלו עם פשנל מסתיימת. אורי זוהר מחליט לשנות כיוון.
הוא חובר למפיק יצחק קול, מנהל אולפני הסרטה הרצליה. לאולפנים יש ציוד צילום ותאורה, חומר גלם ומעבדה לתהליכי הפיתוח, ההדפסה והעותקים. החלטת מנהל אולפנים אז היתה כוח כלכלי להיתכנותו של סרט, אפילו יותר ממעורבות הקרנות בימינו.
"מציצים" נבנה במודע כסרט דל תקציב, עם לוקיישן זמין ללא עלויות, שחקנים שהם בעיקר חברים או חברים שאינם שחקנים וצוות מינימלי בשכר מינימלי. דרכו של ג'ון קאסאבטס.
אבל הסרט יורד די מהר מהמסכים, נשאר כקצף על המים, ולא מחזיר את השקעתו הצנועה.
אורי זוהר מנסה שוב, אחרת. הוא מגייס את חברו לשכבה ב"השומר הצעיר", הסופר יעקב שבתאי, לכתיבת "עיניים גדולות" הביוגרפי. הוא רוצה לעשות קומדיה. אבל "עיניים גדולות", אולי הטוב, השלם והבשל בסרטיו, לא מצליח מסחרית. הביקורות פושרות. הקהל לא באמת בא, וזה שמגיע לא צוחק מספיק, וכשהוא צוחק – זה לא במקומות הנכונים.
אורי יושב יום יום בבית הקולנוע ותופס את הסרט ככשלון. הכשלון הוא לא רק כאיש קולנוע שהגדיר לעצמו את הז'אנר ולא הגיע לתוצאות המקוות, אלא גם ההפתעה על הבדרן וחיית הבמה שלא הצליח להבין ללבו של הקהל, להתריס כלפיו, להצחיק אותו, ללכוד אותו. זה לא קורה בין המסך של אורי לבין צופיו.
ליוויתי אותו בתקופה הזאת, למשך שלוש שנים, בין "עיניים גדולות" ל"הצילו את המציל". שנות משבר אישי ואמנותי. נוצרו בינינו יחסי אמון. בשנת 1977 הוא בחר בי כעוזר במאי ראשון שלו ב"הצילו".
הרצון שלו ללכת אל הקהל הרחב בתסריט, בליהוק, בבימוי, בעריכה ובמוסיקה הדהד בעשיית הסרט, אותו עשה כבר תוך כדי תהליך החזרה בתשובה, ההפוך לחלוטין מחומרי היסוד וגיבורי הסרט. ודווקא "הצילו את המציל", הסרט הפחות טוב מהשלושה, מצליח מסחרית. הקהל צוחק בבתי הקולנוע.
אך חמצן החיבוק מגיע מאוחר מדי. אורי זוהר כבר בישיבה בירושלים.
החזרה בתשובה של אורי היתה לי ולרבים אחרים סוג של רעידת אדמה.
הדרך שלי לעבד את זה, להתמודד עם המשבר שלי שנבע מהמשבר שלו, היתה לכתוב על כלל יצירתו ולנסות להבין אותה ואת משמעויותיה . כעבור כמה חודשים התפרסם מאמר שכתבתי ברבעון המכון הישראלי לקולנוע, "קולנוע 78", על כלל יצירתו של אורי זוהר. היה זה מאמר ראשון מסוגו ובהיקפו על יוצר קולנוע ישראלי, והוא עורר הד רב. במאמר הגדרתי לראשונה את שלושת הסרטים – "מציצים", "עיניים גדולות" ו"הצילו את המציל" כטרילוגיה התל אביבית של אורי זוהר ונתתי בה סימנים. אורי, מהישיבה בירושלים, קיבל גם את הביקורת החריפה למדי על "הצילו את המציל" בהבנה ובאהבה.
לאורך השנים שמרנו על קשר, אורי ואני. ב-1985 קראתי בעיתון על חתונתם הצפויה של אפרים ושירי. התקשרתי לאורי לקבל את אישורו לצלם, והוא נענה. לקחתי ציוד 16 מ"מ "מבית צבי", איתרתי את הצלם, שמואל קלדרון, שחזר גם הוא בתשובה, אך נשאר צלם. הקצבתי לכך 1,200 רגל בפילם, שזה 36 דקות. צילמנו לילה אחד, וערכתי במשך 3 משמרות עם שלמה חזן, בוגר טרי של "בית צבי".
עליתי עם מקרנת 16 מ"מ לביתו של אורי בשכונה חרדית בירושלים, הנחנו סדין לבן על הקיר, והקרנתי לאורי ולאליה, אשתו, את הסרט. אורי אישר את הקרנתו לקהל הרחב.
הסרט עורר עניין מיידי. היתה זו הצצה פומבית ראשונה לעולמו של אורי זוהר "החדש", פעם ראשונה חתונה חרדית. הוא נבחר לפתוח את פסטיבל חיפה, ובקהל הגדול באודיטוריום הענק היה המפיץ אלי גלפנד שהחליט לשלם לי 3,000 לירות, הרבה יותר ממה שהסרט עלה, להגדיל את הסרט ל-35 מ"מ ולהקרין אותו "כשחקן חיזוק" לפני סרט עלילתי באורך מלא, "רציחות קטנות", של זוג יוצרים חדש ולא מוכר… האחים ג'ואל ואיתן כהן.
אני מעריך שהרבה מן הקהל שהגיע לקולנוע "גורדון" בתל אביב, בא כדי לראות בפעם הראשונה על המסך חתונה חרדית שבמרכזה שניים מגיבוריו, זוהר ואיינשטיין. במהלך ההקרנה נשמעו התלחשויות על מראהו של אורי זוהר החרדי, ותהיות- השתנה או לא השתנה? היתה שם דאגה לאריק איינשטיין והערות על האופן שבו משתלבים שם שלום חנוך, דן בן אמוץ וכל הג'אז הזה. אם תרצו, "מציצים" על "מציצים".
לסיום, אם הייתי צריך לתמצת תובנה אחת מני רבות מרבות שלקחתי מאורי זוהר – אני חוזר לאתר הצילומים הבלתי אפשרי של "הצילו את המציל".
אני לוקח את חנה לסלאו, אז בוגרת להקה צבאית בתפקידה הראשון בקולנוע, למאפר הקבוע של זוהר, אורי גרוס. הוא מאפר אותה, כולל "פנס" שספגה בסצנה שלא צולמה וכשהוא מסיים אני מביא את שניהם לאישור הבמאי. אורי זוהר מקדיש לכך אלפית שניה. "גרוס", הוא אומר, "אני רוצה פנס של אורי זוהר. לא פנס של דני וולמן". דני וולמן היה הבמאי הרגיש והמעודן של התקופה. הקוד היה ברור. תיבת האיפור נפתחה שוב. גרוס מהנהן ומשנה שני קווי איפור, והופך את הדמות לקומית. "יפה, גרוס", אומר זוהר, "איפה היית כל הזמן"… והרי לך שיעור פשוט וחריף בשאלה המתמדת מי אני ומה סגנוני. תובנה בהגדרת סגנון, בחריפות, במודעות עצמית, במובן הטוב של המילה.לקח לי שנים להטמיע את התובנה הזאת. היום, אחרי שנים של הוראת קולנוע, אני מורה לתלמידיי, באופנים כאלה ואחרים, לחפש את ה"פנסים" שלהם.
הייתי והנני תלמיד שלו. תלמיד ביקורתי, אבל עדיין תלמיד של אורי זוהר. למדתי ממנו רבות והפנמתי בדרכי כיוצר קולנוע וכמורה חלק משאלותיו ומתשובותיו. הבנתי ממנו לעומקו את מושג "קהל", הבנתי גם שצריך להיאבק בנטייה להתחנף אליו, או אולי דווקא באי חנופה. אני מרגיש שבמידה רבה אני עדיין מדבר, בדרכי שלי, "אורי זוהרית".
אורי זוהר שאל בסרטיו את שאלות היסוד של הקולנוע הישראלי ולכן הוא כל כך רלבנטי עדיין ו"מראתי" לעצמנו. בעשור האחרון הוא כבר קאנון והרטרוספקטיבה היפה שערך אריאל שוויצר בפריז, בפסטיבל דרום ובסינמטקים ממחישה קאנון יצרי, תאב חיים, בועט. קאנון שאינך יכול להישאר אליו אדיש, קאנון שתובע ממך עמדה.
איך שזה דיכא אותי.
אחד הקטעים הכי חזקים שעברו על תל אביב. הילד הרע, השובב הגדול, זה שטחן סטייקים לבנים אצל נלו ביפו וחרש חצי תל אביב במיטה. הבחור הזה הסתובב לגמרי וחזר בתשובה. יש לאיינשטיין שיר מאוד מרגש על זה.