13 אוקטובר 2008 | 08:30 ~ 0 תגובות | תגובות פייסבוק

נשק קטאלאני

מעניין אם וודי אלן ואיזבל קוישט חלפו זה על פני זו בנמל התעופה. ואם לא, מעניין אם ישמח אותם לגלות שבקולנוע דיזנגוף הם יוקרנו בזה אחר זו, עם שני פרויקטים שכמעט משלימים זה את זה. קוישט, ילידת ברצלונה, ביימה באחרונה את “חולשה ליופי” על פי ספרו של פיליפ רות הניו יורקי. ואז וודי אלן הניו יורקי, שצעיר מפיליפ רות בשנתיים, נסע לברצלונה וביים שם את “ויקי כריסטינה ברצלונה”. הוא אפילו אסף שתיים משחקניות “חולשה ליופי” בדרך: פנלופה קרוז ופטרישה קלרקסון. במידה מסוימת, קרוז מגלמת דמויות מאוד דומות בשני הסרטים (אם כי הטמפרמנט שלהן שונה). הברצלונאית שמביימת באמריקה והאמריקאי שמביים בברצלונה. נורא משונה. ועוד: שני הסרטים עוסקים בתשוקה ובמחיר שהיא גובה, אבל כל אחד מטפל בזה באופן שונה לגמרי. סרטה של קוישט היה מלודרמה אירוטית כבדה. סרטו של אלן הוא קומדיית גינונים קלילה שבה הוא, בתור מי ששולט בדמויותיו, מכשיל אותן פעם אחר פעם בכך שהוא מציב מולן פתיונות שיעמתו אותן עם חולשותיהן וחוסר בטחונן. אם סרטים היו סימני פיסוק הרי שסרטה של קוישט היה צריך להיות נקודה בעוד סרטו של אלן הוא שלוש נקודות. הוא משאיר את הדיון פתוח.

“ויקי כריסטינה ברצלונה”, סרט חמוד למדי שיתאים בול לנשות מרכז הכרמל שעדיין מקטרות על “התנתקות” של עמוס גיתאי, יפתח מחר את פסטיבל חיפה ובוודאי יעשה לכולם חשק לכרסם טאפאס אחריו. ככה זה וודי אלן של ימינו: פעם סרטיו עשו חשק לשבת ולדבר בכובד ראש, לשבור את הכלים, לפתוח דיון תרבותי. היום הם עושים חשק לנשנש. אבל אני מחבב אותו גם כשהוא מגיש חטיפים ולא מנות עיקריות.

השאירו תגובה