13 אוקטובר 2008 | 09:42 ~ 10 תגובות | תגובות פייסבוק

פסטיבל חיפה: מה רואים?

אבנר שביט המליץ בסוף השבוע ב”עכבר העיר” לראות בחיפה את “וונדי ולוסי” של קלי רייכהארדט ואת “שעות הקיץ” של אוליבייה אסייאס, והוא המליץ לוותר על “השתיקה של לורנה” של האחים דארדן. לא ראיתי אף אחד מהם, אז אני חושב לאמץ את המלצותיו. ואלה המלצותיו של שמוליק דובדבני.

ואני? בצרות. ראיתי כבר את “דלתא”, “ציפור דרור”, “סומרס טאון”, “ליאונרה”, “בתולת הים” ו”הנתיב” ואני לא יכול להמליץ בפה מלא על אף אחד. “ציפור דרור” ו”בתולת ים” חמודים ותו לא. על “ציפור דרור” ראו בהמשך. “בתולת ים”, נציג רוסיה לאוסקרים, הוא סרט שנראה כאילו בוים על ידי בת 8. יש בו המון רעיונות מקסימים ובוכטות של כשרון, אבל הסרט כל כך גדוש וגחמני וילדותי שגם הקטעים החינניים שלו הופכים נורא מהר להצטעצעות מתנחמדת. הוא חביב, כן. ויש בו כמה הברקות מתוקות נורא, ואני מניח שבתוך תמהיל פסטיבלי שנוטה להיות נורא כבד הסרט הזה – שיודע גם להעיק, אגב, לא רק לשמח – יכול לאוורר קצת. אבל הוא לא יותר מזה.

“דלתא” ו”ליאונרה” נורא מרשימים ויזואלית אבל נדמה שכבר ראינו מיליון סרטים כאלה בפסטיבלים קודמים. על “דלתא” ראו בהמשך. “ליאונרה”, סרט שהיה די מדובר בפסטיבל קאן, הציק לי ועניין אותי במידות שוות. כשאני אומר “ראינו מיליון כאלה” אני לא מתכוון לעלילה. לא ראיתי סרט עם עלילה כמו של “ליאונרה” – בו אשה ארגנטינאית נכנסת לכלא באשמת רצח כשהיא בתחילת הריון ואז יולדת בכלא ונאבקת לגדל את בנה, שנולד מאחורי הסורגים – אבל סרטי בית סוהר, נשים בכלא וסוג כזה של ריאליזם צעקני שהולם בראש הוא מסוג הדברים שמוצאים בפסטיבלים לא מעט. רק מה, “ליאונרה” הוא קודם כל סרט נורא יפה ויזואלית, הצילום, בניית הסצינות, החיספוס העלילתי שתאזן עם איזשהו עידון וריכוך ויזואלי הופכים את הסרט למרשים מאוד וגורמים לי לנסות ולשנן את שמו של הבמאי, פבלו טרפרו (שזה סרטו החמישי ולא שמעתי עליו קודם; “הזעם”, סרט שהפיק, יוצג גם הוא בפסטיבל) והצלם, גיירמו נייטו. ובכל זאת, הסרט היה אינטנסיבי וזעקני מדי לטעמי האישי. (ואגב, למרות שנדמה ש”ליאונרה” זה שם הגיבורה, לה קורים חוליה. “ליאונרה” בספרדית זה “גוב אריות”. או, בעצם, “גוב הלביאות” במקרה הזה.

“סומרס טאון” סתם מאכזב. ומ”הנתיב” ממש סבלתי. על “סומרס טאון” ראו בהמשך. “הנתיב” הוא מסוג הסרטים שמוציאים לפסטיבלים שם רע. זה מסוג הסרטים שגורמים לי כצופה – אולי ציני מדי – לתהות איפה נגמרות הכוונות הטובות ומתחילה השרלטנות. במוסף “הארץ” האחרון אבנר ברנהיימר כתב טקסט שנורא עיצבן אותי על סרטי פסטיבלים. הוא כתב אותו בהכללה מעצבנת – שעל פיה סרט אמור להיות רק עלילה ול סרט שלוקח את הזמן בהתבוננות פיוטית ולא פרוזאית הוא בזבוז של זמן וקשקוש מוחלט. העניין הוא כזה: בפסטיבל המציג מאה ומשהו סרטים יימצאו גם סרטים בינוניים, רעים ורעים מאוד (אלא שתמיד יהיו כאלה שיאהבו גם את הסרטים שאחרים חושבים שהם רעים מאוד). “הנתיב” הוא בעיני סרט רע-מאוד שכזה. ילד וילדה משוטטים ברחובות ניקרגואה ודרך עיניהם אנחנו חווים עולם של עוני. הבמאית היא אישתר יאסין גוטיירז, ואני משנן את שמה כדי להימנע בעתיד מסרטיה. האם היא חושבת ש”הנתיב” הוא גרסה שלה לסרטיו של מג’יד מג’ידי האירני? נראה לי שכן. אלא שסרטה חף מפיוט אמיתי והוא מתנהל באופן הצפוי והכעור ביותר.
רק מה, מי שהולך לפסטיבלים לקולנוע כדי לראות גלויות נוף וחברה מרחבי העולם – כלומר שהעניין שלו אינו קולנועי אלא נופי/אנתרופולוגי – יכול למצוא עניין אפילו בסרט כזה.

כך שמבין כל הסרטים שראיתי, “ליאונרה” הוא זה שראוי לתשומת לב, ו”בתולת ים” הוא בגדר הסביר (הוא הזכיר לי גרסה נטולת עומק ובגרות ל”מדוזות” הישראלי).

והנה, מ”פנאי פלוס”, עוד סרטים בפסטיבל:

פורסם ב”פנאי פלוס”, 9.10.08

1. אלימות הונג קונגית

ג’וני טו (To) הוא אחד הבמאים והמפיקים הכי פוריים בהונג קונג. הוא מוכר בעיקר כבמאי סרטי מתח ופעולה, אבל יש באמתחתו גם לא מעט קומדיות וקומדיות רומנטיות כדי להפוך אותו לא רק לפורה אלא גם למגוון מאוד. ב-28 שנות קריירה הוא ביים 44 סרטים, לפעמים עד שלושה סרטים בשנה. בשנים קודמות פסטיבל ירושלים הציג בתוכנייתו כמעט בכל שנה סרט או שניים של טו, אבל השנה בחיפה לוקחים על עצמם להדביק את הפערים ויקרינו ארבעה מסרטיו האחרונים. כלומר: ארבעה מבין ששת הסרטים שביים מאז 2005 ועד היום. הבעיה היחידה שלי עם טו היא שאף אחד מהסרטים שלו שראיתי לא היה באמת גדול. הוא לא במאי רע, הוא פשוט לא מאוד יחודי. סרטיו סבירים בהחלט אבל אין בהם רגעים של גדולה. בהחלט בהשוואה לעמיתים איתם הוא מתחרה.
קחו למשל את “בחירות” מ-2005, אחד הלהיטים הגדולים בקריירה שלו. סרט מאפיה אפל דחוס ומפותל שזכה בפרסים רבים במולדתו. ואיכשהו אני לא מצליח להתחמק מהתחושה ש”בחירות” נעשה כמעין תגובה להצלחה האסטרונומית של סרט מאפיה הונג קונגי אחר, “Infernal Affairs”’ של אנדי לאו ואלן מאק, הסרט שהפך אחר כך ל”השתולים” של מרטין סקורסזי. אבל גם אם “בחירות” הכניס בקופות ההונג קונגיות בערך שליש ממה שהכניס “Infernal Affairs” עדיין הוא הצליח מספיק כדי שטו ינפק לו סרט המשך, ואז סרט מאפיה שלישי בשם “גלות”. “בחירות”, “בחירות 2” ו”גלות” יוקרנו בחיפה, שלושתם סרטי פשע ופעולה שכדאי לראות.
אבל האטרקציה הגדולה במחווה לטו היא ההקרנה של סרטו החדש ביותר, “ציפור דרור”. אחת לכמה שנים הוא הולך לכיוון הזה, של סרט כה קליל ומחויך שקשה שלא לתהות האם זהו אותו טו שחתום עליו, ואם כן איפה הקלילות וההומור האלה מתחבאים בשאר סרטיו. כן, גם “ציפור דרור” הוא סרט פשע, אבל המרחק בינו ובין “בחירות” הוא כמו המרחק שבין “השתולים” ל”אושן 11 ”. “ציפור דרור” הוא סרט שאם היינו נמצאים בסיקסטיז אפשר היה לגייס את אודרי הפבורן לככב ברימייק האמריקאי שלו. זה סיפורם של ארבעה כייסים – וטו מציג את אמנות הכיוס שלהם, כמו סצינת מחול המצולמת בשוט אחד הנמשך דקה – שבחורה אחת עוברת בין ארבעתם וגורמת לכולם להתבלבל ולאבד את הראש. כמובן שיש לה אג’נדה סודית ומזימה משל עצמה. לא שהסרט הזה מבריק – תפניותיו די צפויות, למשל – אבל יש בו חן וקלילות שמהווים תרופת-נגד חיונית לאפלוליות הסבוכה של שלושת סרטיו האחרים והאלימים בהרבה.

2. טרגדיה הונגרית

הונגריה ורומניה הן מהטריטוריות הקולנועיות הכי מדוברות בסצינה הפסטיבלית העולמית בשנים האחרונות. אז מה יכול להיות יותר טוב מסרט הונגרי שצולם ברומניה? האמת, יכול להיות. “דלתא”, שזכה בפרס פיפרסקי בפסטיבל קאן האחרון, הוא סרט שקצת בילבל אותי. מצד אחד יש בו כל מה שאני אוהב למצוא בסרט פסטיבלים – מהסרטים שאף מפיץ לא היה מעז להעלות על דעתו להוציא מסחרית בבתי הקולנוע בארץ: שוטים יפהפיים, עלילה איטית המתקדת בדימויים מהטבע כדי להמחיש את ההתבוננות הנטורליסטית של היוצר על העולם מלא התהפוכות, התשוקות והאלימות. מצד שני, זה סרט שהיתה לי תחושה עקבית של “ראיתי כבר” בצפייה בו.
למעשה הסיפור מאחורי הפקת הסרט ההונגרי הזה מרתק לא פחות מהסרט עצמו. הצילומים התחילו באמצע 2006 אלא שבאמצעם מת השחקן הראשי לאיוס ברטוק (מהתקף לב, בגיל 40). הצילומים הופסקו והיה צורך לצאת ולגייס עוד כסף כדי להתחיל את הצילומים מההתחלה עם שחקן אחר (ובהזדמנות זו, מסיבות השמורות עימו, החליט הבמאי להחליף גם את השחקנית שגילמה את האם). נמצא הכסף, נמצא שחקן חדש (פליקס לאיקו) והסרט התחיל שוב את צילומיו. מה הסיפור של הקולנוע המזרח אירופי שחיי העוסקים בו כה קצרים? בסרט הרוסי “השיבה” מת השחקן הראשי אחרי הצילומים, בסרט הרומני “חלומות קליפורניה” מת הבמאי לפני העריכה, ועכשיו ב”דלתא” ההונגרי מת השחקן באמצע הצילומים. הביוגרפיות של אחורי הקלעים הם כמו ספוילרים לסרטים עצמם, האיחוד בין הסרט ובין המתרחש מאחורי הקלעים מצמרר.
הבעיה הגדולה ביותר שלי עם “דלתא” היא שלמרות שזה סרט שלוקח את הזמן שלו בשוטים יפהפיים ולרוב סימטריים, העלילה שלו מתקדמת בקפיצות היסטריות שלא היו מביישות טלנובלה טיפוסית. גבר חוזר הביתה אחרי שנות היעדרות. אמו לא שמחה לראותו. אביו החורג עוד פחות. הוא פוגש את אחותו החורגת. הם מתיידדים. היא מחליטה לעזוב את בית הוריה ולעבור לגור איתו. אביה החורג (או הביולוגי, לא ממש הבנתי) נתקף זעם וקנאה ואונס אותה (בשוט מרוחק, לירי). אחיה מטפל בה ברוך. הם מתאהבים. בריוני העיירה מתקנאים בקשר שנרקם ביניהם ותוקפים אותה. ובין לבין, שוטים מלאי פכפוכי מים, על שפת אגם, עם דגים, צב, עם בית עץ הנמצא בבנייה. בשנה שעברה הוצגו בחיפה שני סרטים – “ימים ורוחות” הטורקי ו”אופוריה” הרוסי – שהכילו אלמנטים צורניים ועלילתיים דומים מאוד ל”דלתא”. אהבתי אותם יותר. ובכל זאת, במיזוג שבין דרמת “אוי ואבוי” עשירה באקשן, טרגדיה ותשוקה, וסרט “כלום לא קורה כאן”, “דלתא” הוא מוצג פסטיבלי אופייני. העובד שבלה טאר, אחד הבמאים האהובים עלי בתבל כרגע, מופיע בכותרות הפתיחה כמישהו שייעץ להפקה ושמקבל ממנה תודות הופכות אותו לסרט שאני מתקשה להתעלם ממנו.

3. זריחה כפרית

עוד שוטים יפים ואיטיים של חיי הכפריים תמצאו גם ב”אור חרישי”, סרטו האחרון של הבמאי המקסיקני קרלוס רייגדאס, סרט מקסיקני שדובר ניב גרמני. בגלל שרייגדאס הוא אחד הבמאים המסקרנים כרגע בעולם, חשבתי לקחת את הסרט מהאוזן השלישית אבל כשראיתי שהוא יהיה בחיפה העדפתי לחכות ולראות אותו על מסך גדול. כל הקטעים שראיתי מהסרט נראו מרהיבים, אבל בפסטיבל אראה בפעם הראשונה את הסרט במלואו (ואולי אבין על מה הוא). באינטרנט ראיתי את הסצינה הראשונה מתוכו שהותירה אותי פעור פה: שוט רצוף (?!) של ארבע דקות שמתחיל משמים זרועי כוכבים ומעוטרי עננים ומצלמה יורדת הישר לתוך צילומה של זריחה בזמן אמת. האם זה צילום בזמן אמת? צילום רציף מואץ? או אוסף נפרד של שוטים שחוברו יחד בעריכה בלתי מורגשת? אין לי מושג. אבל מאז שוט הזריחה מ”נוסטלגיה” של טרקובסקי לא ראיתי קטע קולנועי שהרגשתי שהיה צריך נס על טבעי כדי לבצע אותו (או פדנטיות חולנית של היוצר). ובכלל, רייגדאס הוא עכשיו אחד הבמאים הכי מרשימים בעולם. פסטיבל או סינמטק שיקדיש לו מחווה – בסך הכל שלושה סרטים! – יזכה בנשיקה במצח.

4. מציאות אנגלית

שיין מדואס הוא סוג של סנסציה באנגליה: סקינהד שהפך לבמאי, פושטק אלים שניתב את האנרגיות שלו והפך לאחד היוצריים הבריטיים המדוברים של השנים האחרונות. אלא שאני, עד לאחרונה, נותרתי אדיש לריאליזם המחוספס שלו. כן, יש מקום להעריך יוצר שעבורו ריאליזם מחוספס הוא חלק ממנת חלקו בחיים על באמת, ולא דרך להתבונן באופן חיצוני על העולם, כפי שעושים קן לואץ’ והאחים דארדן. ועדיין באופן אישי לא חיבבתי את סרטיו. עד ששני סרטיו האחרונים, “בנעלי המת” ו”זוהי אנגליה”, הציגו צדדים מקוריים ושובבים יותר בעבודותיו הקולנועיות ופתאום גם אני התחלתי לתהות מה יעשה מדואס הלאה. והנה מגיעה התשובה המעט מאכזבת. כנראה שמדואס, כמו לואץ’, חושש לאבד מומנטום והוא רצה לדאוג לתפוקה קבועה, לכן נדמה שסרטו החדש “סומרס טאון” – שיתוף הפעולה החמישי בין מדואס והתסריטאי פול פרייזר, שהופץ לפני חודש באנגליה – הוא פרויקט זריז שלא נראה לי שהוא נעשה בחשק גדול. הוא מבחינתי גם צעידה לאחור לסרטים המוקדמי של מדואס, שהציגו פיסות חיים שלא מצאתי בהם עניין רב. האטרקציה העיקרית ב”סומרס טאון” היא הנוכחות של הנער תומאס טורגוס, מי שגילם את שון, בן דמותו של הבמאי, ב”זוהי אנגליה” וכאן משתף פעולה בשנית עם מדואס והופך למעין אנטואן דואנל משלו, כשהפעם הוא מתאהב, בשעה שהוא חי כהומלס ברחובות לונדון, בסרט שנמשך בסך הכל 68 דקות ומצולם בשחור-לבן. לא הסרט שהקריירה של מדואס תיזכר בזכותו.

5. סקרנות אישית

כמה סרטים מאוד מדוברים יוצגו השנה בחיפה, לא ראיתי אותם ואני מאוד מקווה שאספיק לצפות בכולם בשלושה ימים בהם אשהה בפסטיבל: “שלושה קופים” של נורי בילגה ג’יילון (במאי טורקי נהדר ששני סרטיו הקודמים והמצוינים הוצגו בעבר בחיפה והסרט הזה יצא מעוטר בפרס הבימוי מפסטיבל קאן), ”גומורה” של מאתיאו גארונה (נציג איטליה לאוסקרים ועוד אחד מהסרטים שיצאו מהוללים מפסטיבל קאן השנה), “מאוחר יותר” של עמוס גיתאי (פרויקט צרפתי-עלילתי של גיתאי, המבוסס על רב מכר שנכתב על ידי איש טלוויזיה צרפתי מפורסם; ז’אן מורו, המופיעה בתפקיד הראשי, תתארח בפסטיבל המתקיים בעיר הולדתו ומגוריו של גיתאי); “רסיסים” של ג’רמי פודסווה (סרט שואה שפתח את פסטיבל טורונטו לפני שנה, עם איילת זורר באחד התפקידים הראשיים); “רומן פולנסקי: מבוקש ונחשק” (אחד הסרטים התיעודיים המדוברים של השנה האחרונה העוסק במנוסתו של רומן פולנסקי מפני החוק האמריקאי אחרי שהואשם בבעילת קטינה, הסרט עורר מחלוקת משפטית כשהוצג ברשת HBO וסופו נערך מחדש לפחות פעמיים מאז בכורתו בעקבות התערבות בית המשפט שעל פי הדיווחים מוצג באור מאוד לא מחמיא בסרט); “ 12 ” של ניקטה מיכאלקוב; “הורטן” של בנט האמר הדני, “טוני מאנרו” הצ’יליאני (אני מת על השם של הסרט הזה: זה שמו של גיבור “שגעון המוזיקה”, הדמות שגילם ג’ון טרבולטה); “וונדי ולוסי” של קלי רייכהרדט (סרט עצמאי קטנטן עם מישל וויליאמס בתפקיד הראשי); “המשחטה” של רמין בהרני (ניאו ריאליסט ניו יורקי); “משמר הלילה” של פיטר גרינאוויי; ו”הנערה על שפת האגם” שגרף השנה את פרסי האקדמיה האיטלקית (וניצח את “אי של שקט”).

משום מה יוקרן גם “אתם, החיים”, סרט לא מאוד חדש של רוי אנדרסון השוודי (הסרט כבר הוקרן בערוצי הסרטים של יס), אבל מדובר בסרט כל כך טוב, בו כל סצינה היא שוט מושלם אחד של מקבריות מסוגננת, שיהיה משמח לראות אותו על מסך גדול.

ואגב: פיטר גרינאוויי הציג בפסטיבל פוסאן בקוריאה סרט תיעודי חדש בשם “רמברנדט מאשים” המרכז את התיאוריות שלו – 31 במספר – על הציור “משמר הלילה”. גרינאוויי מגיע לישראל ואיתו הסרט העלילתי שביים בנושא. האם אפשר יהיה לצפות שגם הסרט התיעודי ישובץ פנימה ברגע האחרון? כי אם לא, זו תהיה די החמצה, לא?

10 תגובות ל - “פסטיבל חיפה: מה רואים?”

  1. איתן 13 אוקטובר 2008 ב - 10:49 קישור ישיר

    1. לרוב הסרטים שהזכרת לא קניתי כרטיסים, אבל ל”בתולת הים”, “וונדי ולוסי” ו”השתיקה של לורנה” כן. אה, גם ל”הורטן” ול”טוני מאנרו”. ול”אתם החיים”.

    2. למה רק שלושה ימים ?

    3. מאוד כדאי לך לראות את “הנערה על יד האגם”. כשראיתי אותו (ב-DVD, מהאוזן) חשבתי לעצמי – זה סרט שיאיר רוה יאהב. הוא מצולם נפלא, עם שליטה אבסולוטית בקצב המדוד, אבל הלא איטי מדי, ומשוחק נהדר ע”י טוני סרוויו (שמשחק גם את התפקיד הראשי ב”האלוהי”). אני קצת הסתייגתי מהתסריט, שלטעמי היה סימבולי מדי, ולא מאוד עמוק או מקורי. אבל אם אני מכיר אותך, לך ולי טעמים קצת שונים, ונראה לי שאתה תאהב את הסרט.

    3. ג’וני טו – ראיתי רק שני סרטים שלו – “בחירות” (הראשון) – ואני מסכים איתך לגביו – הוא מעניין, אבל לא מלהיב, ו”פנה ימינה, פנה שמאלה”, המייצג את הפאזה הרומנטית שלו. סרט איום.

    4. “שלושה קופים” לא מחייב נסיעה לחיפה. הוא יופץ בארץ, ולפני כן הוא יוקרן בסינמטקים (גם בהרצליה).

    5. שיין מדואז – ראיתי רק את 24/7 שלו, ולא הבנתי על מה הרעש. סרט סביר, נחמד, עם בוב הוסקינס, מצוין כתמיד, אבל לא חדר אל ליבי והשאיר אותי מרוחק. על סרטיו המאוחרים יותר קראתי הרבה דברים טובים, והסתקרנתי מאוד (בעיקר מ”This is england”), אבל אלו לא הוקרנו בארץ.

    חג שמח

  2. סטיבי (לא בבית) 13 אוקטובר 2008 ב - 13:25 קישור ישיר

    אני כבר בחיפה. לא ראיתי אף אחד מסרטי הפסטיבל החדשים קודם לכן (חוץ מרייגאדאס, שראיתי מדי.וי.די מוקדם יותר השנה) יען כי אין ידי משגת סקרינרים, ואני מתכוונת לצפות בהרבה מאוד מהם בזמן הקרוב 🙂
    על דארדן כנראה אוותר, ועל “ציפור דרור” כנראה אאלץ לוותר. אם ירצו אלילי הסרטים, אני אהיה בחיפה במהלך כל הפסטיבל חוץ מיום רביעי (צריך גם לעבוד…).

    לבעלי רכב: שימו לב שציר מוריה נסגר ביום חמישי (16/10) החל מ-9:30 (כן, בבוקר) לרגל אירועים כלשהם שיתקיימו באזור בערב ובלילה.

  3. יובל 13 אוקטובר 2008 ב - 15:56 קישור ישיר

    שלושה קופים יופץ? חבל, כבר קניתי כרטיסים. האם מישהו יודע האם אור חרישי, בתולת ים או שלג יופצו? (כי כבר קניתי כרטיסים אליהם גם…).

    רוה ליובל: אל תצטער. הוא יופץ בקולנוע דיזנגוף. אם קנית כרטיס לראות אותו ברפפורט או בקריגר לפחות תראה אותו על מסך נורמלי ולא כמיניאטורה. שווה את הכסף.

  4. אוהד 13 אוקטובר 2008 ב - 16:40 קישור ישיר

    הסרט הדוקומנטרי הישראלי “אמא של שמרי” יוקרן לראשונה בפסטיבל.
    הסרט מלווה אם אשר בנה סירב להתגייס לצה”ל ויורד לעומק הקונפליקט הכרוך בתמיכה בלתי מסוייגת בהחלטתו של הבן לעומת דעותיה הפוליטיות המתונות.

    שמעתי עליו הרבה דברים טובים. אני מתכוון ללכת לראות אותו ביום שישי הקרוב.

  5. איתן 13 אוקטובר 2008 ב - 18:47 קישור ישיר

    ראשית, יאיר, תיקון קטן : בנט האמר נורבגי, לא דני. (רק עכשיו שמתי לב לטעות).

    שנית : ראיתי היום את “האגדה על ניקולאי וחוק השבות” של דוד אופק בסינמטק תל אביב. לא אהבתי.

    קשה לכעוס על דוד אופק. הוא כל כך נחמד, ידידותי למשתמש. וגם כשרוני, ומקצועני. אבל הסרט פשוט לא עובד. לזכותו יאמר שהוא לא מרמה. כבר בתחילת הסרט הוא אומר שהוא ינסה לספר את הסיפור ב”דרך שהכי קרובה למציאות”, כלומר, לא סרט אמיתי, אלא פיקטיבי. בכך הוא גם היה כן איתי, הצופה, וגם הוציא את העוקץ מכל הסרט. לא יכותי להתייחס ברצינות, להתרגש או לצחוק מאף סצינה לאחר מכן. היה ברור שכולם משחקים, והכל ברמה של הצגת בית ספר – וזה לא רציני. מה גם,
    שבסופו של דבר, הסיפור של ניקולאי מאוד קטן. כשנגמר הסרט חשבתי – מה, זה הכל ? בשביל זה יצאת לעשות ניסוי קולנועי שכזה ?

    אני מאוד אוהב את דוד אופק, אבל כאן, לצערי, הוא כשל.

  6. סטיבי (לא בבית) 13 אוקטובר 2008 ב - 19:10 קישור ישיר

    “שלושה קופים” יוקרן, כמו שאיתן כתב קודם, גם בסינמטקים במסגרת שבוע קולנוע טורקי חדש (כך גם “מחברת קיץ” שיוקרן אף הוא בחיפה). אמנם מדובר במסכים קטנים מזה של רפפורט, אבל עדיין טוב מאלה של דיזנגוף (לא שזו חוכמה גדולה).

    לרגל הרטרוספקטיבה לאיתן גרין יצאה לאור חוברת ובה מגוון מאמרים וראיונות על אודות סרטיו. יש עותקים של החוברת לכל דורש בדלפק בכניסה לבית הכט.

    ודיווח קצרצר (בינתיים): “תקוע” משובח. “שארית הלילה” לא, עם כל הכבוד לביקורת החברתית שהוא כביכול מעביר.

  7. סטיבי (לא בבית) 13 אוקטובר 2008 ב - 20:29 קישור ישיר

    אופטופיק: דף החדשות ב-IMDB מלא בפטירות :0
    הידועים במוזכרים הם קים צ’אן, שידוע בתור “הסיני הממש-זקן ההוא מכל הסדרות האמריקאיות”, והשחקן גיום דפרדייה (הבן-של, כמובן).

  8. ניר4819 14 אוקטובר 2008 ב - 8:48 קישור ישיר

    אני הולך לגומורה ולאדם בן כלב, שניהם בחמישי, ושניהם מסקרנים אותי מאד. אגב, לקראת הצפיה באדם בן כלב התחלתי לקרוא את הספר של יורם קניוק (בעיקרון מעדיף תמיד לקרוא את הספר לפני הסרט), ומקווה להספיק לסיים אותו לפני חמישי.

  9. אודי 14 אוקטובר 2008 ב - 18:56 קישור ישיר

    את הסרט “האהבה באה מאוחר” ראיתי, הסרט שהוקרן לראשונה בפסטיבל “טורנטו”, ו”ברלין” ולאחר שנה הוקרן בפסטיבל “סאנדנס” עקב זה שהבימאי יאן שוטה היה אחד השופטים בתחרות העולמית השנה בסאנדנס.
    הבימאי יאן שוטה הוא בימאי גרמני, מאוד נחשב בגרמניה, “האהבה באה מאוחר” הוא סרט אמריקאי עצמאי, מצולם בפילם 16 מ”מ, מאוד מזכיר קצת את סרטיו המוקדמים של עמוס קולק, אבל הסרט סובל מבעיות תסריטאיות, המניע הדרמטי מאוד חלש ולא מעניין, הסרט מבויים בצורה מאוד מיושנת ושגרתית.

  10. אודי 14 אוקטובר 2008 ב - 19:09 קישור ישיר

    אני רוצה להמליץ על סרט נוסף שראיתי, הפעם סרט נורבגי בשם “אמנות החשיבה השלילית”, סרטו הראשון של הבימאי בארד בריאן, סרט שמבויים בסגנון “דוגמה”, עם שחקנים מופלאים, סרט קטן שכולו מתרחש בלוקיישן אחד בוילה אחת, קבוצת תמיכה של נכים שמתנחלים אצל נכה שעבר תאונת דרכים קשה, הקבוצה שתומכת שמחשבה חיובית ילמדו להבין ולהתמודד זה בחברתו של השני. מה שנראה כסרט מדכא, מתגלה כסרט מצחיק ומרגש. אחד היפים תראו השנה בחיפה.


השאירו תגובה