16 אוקטובר 2008 | 09:42 ~ 11 תגובות | תגובות פייסבוק

חי מחיפה: סיכום יומי, 15.10.2008

פסטיבל חיפה, יום רביעי, 15.10.2008

היום התחיל עם מסיבת העיתונאים של פול שריידר ואנשי “אדם בן כלב”. (ראו דיווח מאתמול). בתום מסיבת העיתונאים סיפר לי אהוד בלייברג, מפיק הסרט, שביום שלישי הקרוב יחתם הסכם הפצה של הסרט עם חברה אמריקאית ורק אז יוחלט האם הוא יופץ כבר כעת וינסו לדחוף את ג’ף גולדבלום לאוסקרים כבר השנה, או שהפצת הסרט תידחה לאיזור אפריל-מאי 2009 והקמפיין לאוסקר יתקיים רק בשנה הבאה. אמרתי לו שלדעתי לגולדבלום יש סיכוי מצוין מאוד להיות מועמד לגלובוס הזהב, אבל לאוסקר יהיה לו קשה יותר. “גלובוס הזהב?”, ענה בלייברג, “דיינו”.

ואז הפאנל על הבלוגים וביקורת הקולנוע, בו השתתפתי (לצד פבלו אוטין, המנחה, איתן גרין, ניב שטנדל ודני לרנר). איתן גרין, שמתברר שהוא חובב בלוגים, טוען שמשהו באווירה שנוצרת סביב בלוגים מזכירה לו את הימים היפים של השיח הקולנועי, שאנשים היו מדברים על סרטים ודנים בטקסטים ובדעות של אחרים, תוך הפגנת בקיאות בטריוויה שרק סינפילים מבינים בה. אבל הוא תהה, בצדק, האם זו קהילה קטנה שחגה סביב עצמה או שהיא מתרחבת ומדביקה באהבה הזאת גם אנשים נוספים. החזון העתידני של גרין: “יום אחד, אנשים יעמדו וידברו על סרטים, זה מול זה, פנים מול פנים”. אני הבהרתי שמבחינתי מהפכת בלוגי הקולנוע היא כרגע תופעה אמריקאית בלבד. שם המשבר בעיתונות הדפוס עמוק ואמיתי ובחודשים האחרונים פוטרו 39 מבקרי קולנוע. המקום להתבטא באופן חופשי ומשוחרר מלחץ מפרסמים על סרטים הוא רק בבלוג, אותו אפשר להשיק תוך דקה ובאפס הוצאות (חוץ מהזמן). צרפו לזה את העובדה שהמפיצים באמריקה קלטו שלבלוגים יש השפעה לא קטנה על מעצבי דעת קהל, בוודאי בעונת האוסקרים, לכן בלוגרי הקולנוע הבכירים באמריקה מצליחים בשנה וקצת האחרונים להתפרנס מהבלוג שלהם מפרסומות. בארץ זה לא המצב והוא עדיין רחוק מזה. הבלוג בעברית אינו מקור פרנסה אלא עדיין עיסוק צדדי, ולא עיקרי, לאנשים עם הפרעה אישיותיות כפייתית די מאסיבית.
הבלוגים בארץ, אמרתי, מזכירים לי בשלב הזה את המקומונים של שנות השמונים, והתחושה בקרב המדיה המבוססת ש”הם יצאו משליטה”. כך גם דיברו על המקומונים אז: על השפה, על החוצפה, על זה שהם לא משתפים פעולה עם הממסד. וכך זה כעת עם הבלוגים. בסוף שנות השמונים תחילת שנות התשעים התקיימו בוודאי פאנלים בפסטיבלי קולנוע בארץ תחת הכותרת “ביקורת הקולנוע בעידן המקומונים”, והיום זה “בלוגים”.

בפאנל הזה גם גיליתי שהצילומים של “קירות” של דני לרנר הסתיימו.

הסרטים שראיתי:

peter greenaway's night watching
מתוך “משמר הלילה” של פיטר גרינאוויי

(צפויים ספוילרים לסרטים, אם יש בדעתכם עדיין לצפות בהם)

“טוני מאנרו”
זוועה. במהלך הסרט חישבתי לצאת כל כך הרבה פעמים ורק בהיעדר חלופות אחרות להעביר את הזמן נשארתי עד סופו וסבלתי מכל רגע. לפני הכל זה אולי הסרט הכעור ביותר שראיתי מימיי. או אחד מהם. מילא אסתטיקה או תאורה, “טוני מאנרו” החליט לוותר בלא מעט מדקותיו על פוקוס. בתחילה חשבתי שזה אילתור של הצלם או סתם טעות ואז התברר שזו כנראה קונספציה. רגעים משמעותיים בלי פוקוס. אם הצלם טעה הרי שהעורך החליט להנציח את טעויותיו. והטעות, בסופו של דבר היא של הבמאי שהכיעור עבורו הוא תפיסת עולם לא רק אסתטית אלא גם הומנית. הסרט – שמתרחש אי שם מתישהו* בצ’ילה, בימי פינושה – מספר על גבר בגיל העמידה שמעריץ את טוני מאנרו, גיבור הסרט “שעון המוזיקה”. אנחנו עוקבים אחרי האובססיה שלו למאנרו ולריקודי הדיסקו בשבוע עד הופעתו בתוכנית בידור טלוויזיונית בה יבחר החקיין הכי טוב בצ’ילה של מאנרו. בשבוע הזה הוא ירצח שלושה אנשים ויאנוס את בתה של בת זוגו. וכך רעיון חביב נורא, על איש שכל מושגיו על החיים שאובים מסרט קולנוע הולך לאיבוד על כתיבה דלה ובימוי מחפיר.

(* השאלה “מתי מתרחש הסרט” מבלבלת למדי. בתוכנייה כתוב שהסרט מתרחש ב-1978. הגיוני, שכן אז “שגעון המוזיקה” באמת כנראה הוקרן בבתי הקולנוע בסנטיאגו, כפי שרואים בסרט. אבל הדבר הראשון שרואים בסרט זה שאותה תוכנית בידור טלוויזיונית מקיימת גם תחרות למציאת כפילים לצ’אק נוריס. יכול להיות שב-1978 מוריס היה כוכב קראטה מפורסם בצ’ילה, אין לי מושג. אבל אם הפרסום של נוריס בצ’ילה זהה לפרסום שלו בשאר העולם, קרי דרך עבודתיו הקולנועיות, הרי שזה לא יקרה לפני 1984).

“משמר הלילה”
פיטר גרינאוויי חוזר פחות או יותר לכושר בסרט חדש שנראה – קודם כל – כמו סרט, ולא כמו מיצב וידיאו, בסרט שבמובנים רבים – סגנונית ועלילתית, מחזיר אותו לימי “חוזה השרטט”. הצילום, כרגיל, מושלם וגרינאוויי סוף סוף מביא את אהבתו לציור “משמר הלילה” של רמברנדט למיצוי בסרט שעוסק בסיפור מאחורי הציור. עד כה גרינאוויי השתמש ברמברנדט בכלל ובמשמר הלילה בפרט כמושאי השראה לתאורה וקומפוזיציות בלא מעט מסרטיו. עכשיו הוא נותן לנו להציץ פנימה אל האובססיה שלו אל הציור כשהוא מטיח בפנינו שתי הצעות: האחת, שרמברנדט השתמש בציור הזה, בו נתבקש להנציח את המיליציה של אמסטרדם בעבור סכוף עתק של כסף, כדי להפליל את בכירי המיליציה בקונספירציית רצח. השנייה, שהציור הזה הוא מודרניסטי מבלי דעת, בו האמן והסובייקטים שלו מפגינים מודעות אל קיומו של אקט הציור ונוכחותו של מבטו של הצופה, ויותר מזה הם מתבקשים להעמיד פנים שהם מתעלמים מהצד הרפלקסיבי ובכך הסובייקטים, שביקשו הנצחה, הופכים למעשה לשחקנים שמעמידים פנים שאיש אינו צופה בהם. וכן הלאה פיתולים בתוככי השתקפויות הציורבתוך-הציור-בתוך הסרט. “משמר הלילה”, כמו רוב סרטיו האחרונים של גרינאוויי כמעט קורס בגלל עודף עצום של מלל ודרמה עזת רגשות על הקשר שבין רמברנדט ואשתו, משרתותיו, בני עירו, והתככים שהוא מגלה – כמו זאחד מקציני המיליציה מנהל בית יתומים, שהוא גם בית בושת. אבל בזכות משחק אדיר של מרטין פרימן, שיוצא ונכנס מהדמות וסופג את כל הסרט בנוכחותו, ובזכות כמה סצינות מאוד צלולות, בהן הפוסט-מודרניזם של גרינאוויי מתיישב היטב עם המודרניזם שהוא מנסה להציג ברמברנדט ובהן הדמוית פשוט שוטחות את טענותיהן מול המצלמה באופן רהוט ומנוסח לעילא, מצליח “משמר הלילה”, למרות שהוא מוצג מיושן של אמן שכה הערצתי בעבר אבל שאיכשהו סרב לנוע קדימה, להיות פיסת אמנות רהבתנית מרשימה ומספקת.

“מחברת קיץ”
לסרט הזה נכנסתי פשוט כי הוא היחיד שהשתבץ לי בין שני סרטים אחרים שרציתי לראות וכל מה שידעתי עליו הוא שהוא טורקי. ובכן, נראה שהקולנוע הטורקי חזר לאופנה בארץ, 20 ומשהו שנה אחרי “יול”. אולם הסינמטק היה מלא, ואפילו א.ב יהושע בא לראות מה קורה בקולנוע הטורקי העכשווי. הסרט חינני למדי וכנראה מאפיין את הקולנוע הלירי הטורקי הנוכחי. השפעתו של נורי בילגה ג’יילון, בכיר במאיי טורקיה כרגע, מורגשת. השוטים איטיים, סטטיים, לא קורה הרבה על המסך, אבל לדמויות קורה הרבה מאוד בחודשי הקיץ בהם הסרט הזה מתרחש. לא סרט גדול, אבל מהסוג שנעים למצוא בפסטיבלי קולנוע. גם אמנות קולנוענית עדינה ולירית, וגם מבט אנתרופולוגי-אנושי על חיים של אחרים.
(ומישהו יכול להסביר לי למה בטורקיה נוסעים במכוניות בלי חגורות בטיחות ורוכבים על אופנועים בלי קסדות? הכבישים שם סלולים מחומר רך או שפשוט לא אכפת להם?).

11 תגובות ל - “חי מחיפה: סיכום יומי, 15.10.2008”

  1. רותם 16 אוקטובר 2008 ב - 10:44 קישור ישיר

    ובנתיים במרכז הארץ, מהנעשה באייקון:
    חשפניות זומביות!
    בחיי, אם זה לא הדבר הכי מהנה שתראו על מסך כלשהו בזמן הקרוב (חוץ משרה פיילין) אז אני איש זאב ג’יגולו.
    איך סרט שמציג חשפניות וניטשה באותה נשימה יכול להיות רע?
    מצחיק, מגעיל, סקסי, דוחה, חתרני, פשטני – והכל בתשעים דקות.

    רוה לרותם: תגידו רבותיי, כמה מגיבים בשם רותם יש באתר ומי זה מי?

  2. דרורית 16 אוקטובר 2008 ב - 13:03 קישור ישיר

    אני זוכרת שהייתי באיי יוון לפני המון שנים וכבר אז הייתי בהלם מזה שהם נוסעים בכבישים הצרים והמפחידים האלה בלי קסדה ובלי פחד.

  3. רותם 16 אוקטובר 2008 ב - 13:26 קישור ישיר

    אנחנו שניים למיטב ידיעתי.
    ואנחנו אפילו מבדילים בנינו בלי להיות מתואמים:
    אני רותם עם “ו” והשני הוא/היא (השם הוא נפוץ לשני המינים) רתם ללא “ו”.
    אני פשוט כותב כמו בעל פיצול אישיות – זה תמיד יכול להטעות.

  4. JNH 16 אוקטובר 2008 ב - 13:41 קישור ישיר

    לדעתי צ’אק נוריס התפרסם כבר ב-72′ כשהופיע ב-Way of the Dragon לצד ברוס לי.

  5. רתם 16 אוקטובר 2008 ב - 20:37 קישור ישיר

    רותם צודק

  6. דורון 16 אוקטובר 2008 ב - 22:47 קישור ישיר

    מאכזב אותי לשמוע על משמר הלילה, כי אני לא רואה סיכוי שאצליח לתפוס את ההקרנה הנוספת שלו…

  7. דורון 16 אוקטובר 2008 ב - 23:23 קישור ישיר

    והסרטים שראיתי: המדבר שבפנים הוא סרט טוב מאוד אבל מאוד עצוב ואלים, לא ציפיתי לזה בשעת בוקר מוקדמת…
    בתולת הים מתחיל חביב, אז מתחיל להימרח ובסוף פשוט מעצבן.
    מילא זה שהסרט קירטע לכל אורכו, אבל הטוויסט הסופי היה כזה נורא ואיום בעיני, שכמעט ושכחתי את המהומה שהייתה בתחילת ההקרנה, כמדומני שזה היה קשור לתקלה במערכת הזמנת הכרטיסים. איכשהו, למרות שפע מקומות פנויים (אמנם לא במרכז האולם) אנשים עדיין הצליחו להגיע עד לכדי אלימות בוויכוח על מקומות הישיבה. אם מישהו היה קרוב יותר ממני לאירוע, אשמח לשמוע פרטים, ולא רק בכדי לספק את יצר הרכילות שלי…

  8. ד-V 16 אוקטובר 2008 ב - 23:30 קישור ישיר

    “הבלוג בעברית אינו מקור פרנסה אלא עדיין עיסוק צדדי, ולא עיקרי, לאנשים עם הפרעה אישיותיות כפייתית די מאסיבית”.

    אההה.

  9. אורי בן-דב 17 אוקטובר 2008 ב - 0:20 קישור ישיר

    זה עתה חזרתי מחיפה.
    אז קודם כל, כיף כל כך כשיש תג, ולו רק בגלל שאתה יכול ללכת לכל מקום (גם אם אין לך, נגיד, בייביסיטר לפעוט, ואתה רק נשאר בבית אבל האופציה קיימת..).
    ראיתי את ‘לאונרה’ ואת ‘אדם בן כלב’
    אהבתי מאוד את הראשון: מרגש, אנושי, קולנועי, הופך קרביים ועם זאת לא מדכא את הנשמה (מיכאל הנקה – לעיונך).נדמה לי יאיר שאתה לא נפלת (אני צודק?) – אנחנו התרגשנו מאוד. (הייתי עם גיסתי, שגם היא מצגה סרט בחיפה (תמר גלזרמן, שהדרמה המצויינת שלה, ‘המלחמה השניה’ מוקרנת בשבת ב12:00) וזה די נחמד באופן כללי שיש לנציגי המשפחה סרט יום אחרי יום (למי ששכח – הסרט שלי, ‘אמא של שמרי’, מחר (שישי))).
    לגבי אדם בן כלב המצב סבוך יותר. זה סרט מעניין אבל יש לו המון בעיות. אני חשבתי שהתסריט מצויין, כי הוא לוקח ספר בלתי אפשרי ומייצר ספור מרתק.
    הבעיה היא שפול שריידר הוא לא מספיק במאי, ומול הטקסט של קניוק והעבוד של סטולר היה צריך במאי – וכזה בעל שיעור קומה. שריידר הו לא כזה.
    אדם בן כלב בהחלט מעניין ואפילו יותר מזה: יש בו רגעים חזקים מאוד וסיפור מצוין. אבל הוא רועש מאוד מבחינה ססגונית, נע בין היפראקטיביות בצלום לשמרנות תמוהה (פלשבקים של שואה בשחור לבן? איפה ראינו שואה בשחור לבן קודם? הממממ), והפערים בין הסצנות, הסגנון והמשחק הם פשוט גדולים מדי. בסופו של דבר הוא גולש מהר מדי למנייריזם מעציב.
    אם זאת – ההרגעים שבו הסרט מדבר עם האקספרוניזם הגרמני מרתקים, הסצנות בין דפו לגולדבלום חזקות מאוד, ובית המשוגעים, אם מתעלמים מעצוב הפנים התמוה שלו, עובד יפה (לי לפחות).
    וכמובן – דרק ג’קובי.
    למרות שג’ף גולדבלום מביא את אחת ההופעות המושקעות שלו – יד יציבה של במאי מחונן היתה מביאה לו אוסקר, לא גלובוס מוזהב. ממש חבל!!
    החמורות מכל הן דקות הסיום של הסרט – שם שריידר פשוט מחרב כל השג שהשיג במהלך הסרט כולו. בסצנות הסיום המגוחכות, שחלקן שואבות את האסתטיקה מ’באפי ציידת הערפדים’ (שהיא, למען הסר ספק, סדרת הטלוויזיה האהובה עלי בכל הזמנים, אבל מה לה ולשואה) בהן מדוקלמים סבטקסטים על גבי סבטקסטים, הסרט מתרסק – וזה ממש עצוב!
    ועדיין – זה נסיון נועז ומעניין, שלא היה ראוי ממנו לפתוח את הפסטיבל, במקום הפרסומת המאוד מאוד ארוכה למנגו של וודי אלן. למה נבחר הסרט הפושר והמיותר במקום הנסיון המרתק (גם אם לא ממש מוצלח) הזה, שהבמאי שלו בא לפסטיבל ושהנגיעה שלו לישראל היא כל כך חדה? זה ממש תמוה בעיני. בדקת את הנושא, יאיר?
    ועם אנחנו בתמיהות: איך יכול להיות שבאתר האינטרנט של הפסטיבל יש עמלה של 11 ש”ח על קניית כרטיסים? זה ממש מקומם. אנשים שבאים לסרט אחד, למשל שלי, משלמים 51 שקל לכרטיס! איזה מין דבר זה?! שמישהו יעשה משהו!

  10. אורי בן-דב 17 אוקטובר 2008 ב - 0:23 קישור ישיר

    ואם כבר מתלוננים:
    – אתר האינטרנט לקניית כרטיסים בפסטיבל קרס בצהריים ועדיין אין לו תקומה.
    – מסיבת רחוב מוקמה בדיוק בירידה לתל אביב – אולי הכביש הכי חשוב לעת ערב בפסטיבל.
    – והגשם!

  11. רונה ס 17 אוקטובר 2008 ב - 21:12 קישור ישיר

    אני דווקא אהבתי את טוני מאנרו. כלומר- הוא העיק ואף שעמם לפרקים, בעיקר בהתחלה ובאמצע, והקטע עם הפוקוס היה באמת לא רלוונטי. אבל אני בחרתי לקרוא את הסרט ברוח “חגיגת התיש” של מריו ורגס יוסה: סיפורו של אדם עם פתולוגיה נפשית שרוצח, שודד ושורד ללא סיבה אמיתית, באקראיות כמעט, ללא תכלית למעט האובססיה שלו. ואז בסוף, כשהוא נופל- הוא פשוט נופל וזהו. באותה האקראיות כמעט. ככה אני מתארת לעצמי את התקופות החשוכות של המשטרים הדיקקטוריים באמריקה. האלוף בתיאור מבנה האישיות האינפנטילי-רצחני של פינושה ודומיו הוא כאמור ורגס יוסה, ואני חושבת שהסרט נוצר איכשהו בהשפעתו.


השאירו תגובה ל - אורי בן-דב