16 אוקטובר 2008 | 12:30 ~ 10 תגובות | תגובות פייסבוק

ובינתיים, ב"אייקון"

בסוף השבוע האחרון הפתיע סרט אימה בשם “Quarantine” ונכנס בטבלת שוברי הקופות באמריקה למקום השני, כשהוא מביס את הסרט המבוסס, העשיר והממוסד יותר של רידלי סקוט על מלחמת עירק (עם ליאונרדו דיקפריו וראסל קרואו). לא שזה אומר כלום על איכויות הסרטים, אלא רק על מה מה שמתחשק לקהל המגה-פלקסים לראות בסופי השבוע. היום ב-16:20 בסינמטק 1 יוקרן במסגרת פסטיבל אייקון הסרט הספרדי “REC”, ש”Quarantine” הוא הרימייק האמריקאי שלו. המילה רימייק כמובן מבלבלת. כי “REC” בעצמו הוא ערבול של המון סרטי אימה אמריקאים – מ”ליל המתים החיים” דרך “פרויקט המכשפה מבלייר” ועד “קלוברפילד”. הוא לא מבריק, חדשני או מופתי, אבל הוא בהחלט מבדר בדרכו הטראשית. והוא עדות נוספת לכך שהפסינציה הכי גדולה כרגע של הקולנוענים בעולם היא איך לגרום לסרטים הכי בידיוניים להיראות הכי אמיתיים.
ואגב, די מדהים מה שקורה כבר עשור בקולנוע הספרדי, שהפך לחוד החנית של סרטי האימה (לדעתי הוא עקף את תאילנד והונג קונג במקוריות שלו). פיני שץ ומכון סרוונטס: לטיפולכם. רטרוספקטיבה של האימה הספרדית של העשור האחרון, מ”תזיס” של אלחנדרו אמנבאר ועד “בית יתומים” של חואן אנטוניו באיינה, תתקבל בתשואות.

אגב: גם סרטי “הלבוי”, מבחינתי, הם נגזרת של גל האימה הספרדי – למרות שהם הופקו בהוליווד (והבמא הוא מקסיקני, ולכן אולי הגל הוא לא ספרדי, אלא גל דובר ספרדית, כי לגיירמו דל טורו יש בו תפקיד חשוב, כחלוץ וכמעודד אחרים). “הלבוי 2 ” הוא סרט מופלא, הרבה יותר טוב מהראשון, והרבה יותר מרהיב ויזואלית. הוא יוצא היום לבתי הקולנוע. אנסה לכתוב עליו בין הסרטים שאני רואה בחיפה.

עוד על מה שקורה, קרה ויקרה בפסטיבל אייקון בבלוג של טל לוטן.

נושאים: פסטיבלים

10 תגובות ל - “ובינתיים, ב"אייקון"”

  1. פיני שץ 16 אוקטובר 2008 ב - 13:26 קישור ישיר

    בדצמבר יש שבוע קולנוע ספרדי בסינמטקים
    יוקרנולצד הסרטים היותר אמנותיים גם “בית היתומים” ו”ללא דופי” של חואן קרלוס פרסנאדיו(הבמאי של 28 שבועות אחרי) סרט מפחיד באמת על תופעה על-טבעית

  2. איתן 16 אוקטובר 2008 ב - 18:30 קישור ישיר

    ובינתיים-בינתיים, בעולם ה”רגיל”, יצא לאקרנים זוכה דקל הזהב האחרון, “בין הקירות” הצרפתי. איכשהו, הספקתי לראות אותו היום. האמת ? אני לא מבין על מה הרעש. זה לא שהסרט רע. הוא לא. הוא אפילו די מעניין. ויש בו דמויות מאופינות היטב, ודמות ראשית מאוד איכפתית. אבל אין בו עוגנים רגשיים, וכמעט אין סיפור. “בין הקירות” הוא מחקר סוציולוגי על חינוך במאה ה-21 על רקע של מציאות רב גזעית. מעניין ? בהחלט. דקל הזהב ? על חשבון “בשיר” ? או על חשבון “סינקדוכה” ? או על חשבון עוד כמה סרטים שהיו שם, ולא ראיתי, אבל שמעתי עליהם דברים טובים (נגיד, “ההחלפה” של קלינט איסטווד) ? משונה בעיניי.

  3. סטיבי (לא בבית) 16 אוקטובר 2008 ב - 19:38 קישור ישיר

    העליתי פוסט ראשון על הפסטיבל בבלוגי.
    ופעם כתבתי קלות על “הלבוי 2 “, כאן.
    http://stevie.blogli.co.il/archives/204
    אם זה עדיין לא ברור: נהדר שהוציאו אותו לקולנוע בסופו של דבר והוא מומלץ בהחלט.

  4. דרורית 16 אוקטובר 2008 ב - 19:39 קישור ישיר

    אופטופיק לגמרי: פוסטר ראשוני לחדש של פיקסאר up
    http://www.latinoreview.com/news/pixar-s-up-teaser-poster-5534?loc=interstitialskip

  5. איתן 16 אוקטובר 2008 ב - 19:52 קישור ישיר

    היי, נחמד הקטע עם פיקסאר. אבל השורה האחרונה מדאיגה. פעמיים. פעם אחת בגלל ש”בולט” דווקא מסקרן אותי. ופעם שניה, בגלל ה 3D.

  6. איתן 17 אוקטובר 2008 ב - 0:53 קישור ישיר

    כן אני יודע, אני משוגע. לא יהיה לי זמן מחר (אני בחיפה), אז סחבתי את עצמי היום גם ל”ויקי כריסטינה ברצלונה”. חד וחלק : קחו את הסרט כמו שהוא : קטן וחמוד. לא יותר, ולא פחות. ג’ף וולס צודק: הוויס-אובר מחרב את התסריט. הוא מונע כל אפשרות לדיון רציני בדחפים אנושיים ובשליטה עליהם. וכך מתחברים ומתפרקים להם זוגות ומשולשי אהבה, בקומדיה רומנטית זורמת, משוחקת טוב מאוד ע”י כל הקאסט, ובעיקר מצולמת נפלא, בגוונים צהובים חמים דרך מצלמתו של חוויאר אגירסארובה (“דבר אליה”). חבל שבמקום “Match point”, הרציני והמצוין, יש לנו קומדיה פשוטה, ואפילו קצת פחדנית. ולמרות זאת, מהנה.

  7. איתי 17 אוקטובר 2008 ב - 2:42 קישור ישיר

    אתמול באייקון יצא לי לראות את The Objective של דניאל מיריק, אחד מהבמאים של פרויקט המכשפה מבלייר. מעניין שאחרי שהוא עשה את הסרט עם היחס הגדול ביותר בין עלות הפקה לרווח הוא הצליח להתאפק לא לעבור להוליווד ולהישאר עם תקציב קטן (יחסית) ועלילה שהיא מעין וריאציה על פרויקט המכשפה מבלייר, עם קורטוב אפוקליפסה עכשיו על רקע ההתערבות האמריקאית באפגניסטן (בגילומה של מרוקו).
    אין ספק שהאיש יודע לבנות מתח, ולמרות שכשמגלים את מטרת המשימה שבשם הסרט היא קצת מאכזבת עדיין הדרך לשם מרתקת למדי. הדבר היחיד שהייתי שמח לו נשאר בבלייר הוא המצלמה המוחזקת ביד שרועדת על סף האפילפסיה. שם זה היה חלק אינטגרלי מהעלילה, כאן הוא משתמש בזה (למרבה המזל) רק בסצינות האקשן, בשביל לגרום לצופים להרגיש בעצמם את הבהלה והבלבול של החיילים המסכנים שלא יודעים מה נוחת עליהם, אבל זה פשוט מעצבן בשלב מסוים.

  8. עמיצי 17 אוקטובר 2008 ב - 8:54 קישור ישיר

    אני יודע שלפעמים אני ויאיר לא מסכימים. אבל לראשונה, אני לגמרי לא מבין. הלבוי 2 הוא סרט בנאלי ומשעמם ואפילו האפקטים לא משהו. הלבוי הראשון היה בעיני הרבה הרבה יותר טוב ויצר אצלי ציפיות. כל הפומפוזיות הזאת של מלך, נסיך ונסיכה פשוט לא עובדת בעיני, לבחות ברמת הביצוע. הסרט קורס בגלל שהניגוד למה שניתן לצפות ממנו, הוא לקוח את עצמו ברצינות יתרה בחלקים רבים, מה שמתנגש בחלקים די טפשיים של הומור דלוח.
    איפה ההשפעה של “האלמנט החמישי”? איפה ההשפעה של “אנג’ל” (סדרת הטלויזיה)?
    גם מבחינה תסריטאית נראה הסרט כסוג של filler, הכנה לקראת הסרט הבא שכבר עכשיו אני מפסיק לחכות לו.

  9. עדן 17 אוקטובר 2008 ב - 9:05 קישור ישיר

    אני מסכים עם עמיצי שהתסריט הוא החלק החלש ב”הלבוי 2″, אכן מדובר בתסריט די בנאלי וצפוי. אבל מצד שני הדמיון של הסרט מרהיב והוא זה שהופך את הסרט למהנה מאד. אני בהחלט מצפה כעת לכל סרט שגיירמו דל טורו יבחר לעשות, רק במקרה מדובר ב”ההוביט” – הסרט שאני הכי מצפה לו.

  10. ניר4819 17 אוקטובר 2008 ב - 9:31 קישור ישיר

    הנה מה שיש לי להגיד על “אדם בן כלב” אחרי שראיתי אותו אתמול בפסטיבל…

    במילה אחת – וואו… ועכשיו בכמה מילים – זה סרט סוחף, מרגש ויפהפה, שאני התאהבתי בו לחלוטין ומחכה כבר שיעלה בהקרנות מסחריות ויגיע לדי בי די, שאוכל לראות אותו שוב ושוב. פשוט סרט נהדר.

    והנה הפירוט:
    הדבר העיקרי שעושה את הסרט הזה, בעיני, הוא הליהוק הכמעט מצויין (יש יוצא מן הכלל אחד, שתכף אגיד עליו משהו), ובראש ובראשונה – ג’ף גולדבלום בתפקיד הראשי. איזו תצוגת משחק מדהימה, שמערבת בצורה מופלאה בין צחוק, עצב, כאב נורא והמון קסם אישי וכריזמה. אני אוכל את הכובע המטאפטורי שלי אם גולדבלום לא יהיה מועמד לאוסקר בטקס הקרוב. וגם אם לא – מגיע לו. לחלוטין.

    אבל מי שבאמת הדהימה אותי במשחק שלה היא איילת זורר. שמעתי הרבה פעמים את הכינוי “נסיכת הקרח של הקולנוע הישראלי” מוצמד לה. ופה הקרירות הזו עובדת מצויין, כשהיא באמת משחקת מעולה ובצורה משכנעת לחלוטין. התפקיד שהיא מגלמת (למי שקרא את הספר – היא גנה) פשוט תפור עליה לחלוטין. אני אסתכן עכשיו, ואגיד שאני לא אתפלא כלל אם היא תהיה השחקנית הישראלית הראשונה שתזכה למועמדות לאוסקר. היא באמת נפלאה פה.

    אבל וויליאם דפו… כאן הקוץ שבעליה הזו, והליהוק הלא מוצלח, לדעתי. כי הוא לא הצליח מעולם לשכנע אותי בתפקידי ה”בד גיי” שלו. תמיד מורגש שמתחת לפני השטח הוא “גוד גיי” שהתקלקל בגלל הנסיבות וכדומה, אבל שמבבסיסו הוא עדיין איש טוב ונחמד. חסרה מידה של אכזריות וסדיזם בשביל להפוך את קומנדנט קליין שלו לדמות באמת משכנעת ומוצלחת. רייף פיין, למשל, היה יכול להיות קליין הרבה הרבה יותר טוב ממנו. כך גם קנת בראנה.

    חוץ מהליהוק המצויין ברובו, התסריט של הסרט (לא שמתי לב לשם של התסריטאי… ייתכן שהוא ישראלי, אם אני לא טועה) הוא זה שעושה אותו. הספר של קניוק מורכב מאד, מתוחכם מאד (ולרגעים מתחכם מדי, לטעמי). התסריט הוא ההפך הגמור – זה תסריט ישיר מאד, שמפשט את הספר, מוציא את העיקר מהטפל, ומצליח עדיין להיות מרגש, סוחף, ונפלא.

    וגם הצילומים של הסרט נהדרים, כשהוא נע בין שחור לבן וצבע – אבל באופן שמשקף את התקופה (למשל, השחור לבן בקטעים של שנות ה-20 הזכירו לי מאד סרטים אילמים שראיתי מהתקופה).

    בקיצור, זה סרט פשוט מדהים בעיני, ואני ממליץ למי שעוד לא ראה לרוץ להקרנה השניה בפסטיבל, ואם כבר אין כרטיסים – לרוץ מהר מהר כשיעלה להקרנות מסחריות.


השאירו תגובה ל - איתן