17 אוקטובר 2008 | 10:15 ~ 12 תגובות | תגובות פייסבוק

חי מחיפה: שואות שלנו

על פניו יש דמיון חיצוני מסוים בין שני סרטי השואה שהוקרנו אתמול ושלשום בבכורות בפסטיבל חיפה, “אביב 41 “ ו”אדם בן כלב”. האחד מבוסס על כתבי אידה פינק, השני על יורם קניוק; האחד צולם בפולין, השני ברומניה; שניהם עוברים מהעבר, ימי השואה, אל ההווה של הסרט, שמתרחש כמה שנים אחר כך (שנות הששים ב”אדם בן כלב”, תחילת שנות ה-70 ב”אביב 41 “) ומראים איך הגיבורים חיים עם הבחירות שהם עשו והקורבנות שהם הקריבו כדי לשרוד את השואה. ושניהם דוברי אנגלית. אני חשבתי (או שמא פיללתי) ש”הפסנתרן” של רומן פולנסקי חתם סופית את הפרק הזה בתולדות ימי הקו-פרודוקציות בו סרטים משתמשים באנגלית כדי לסמן כל-שפה. דומני שהקולנוע הבינלאומי בשנים האחרונות בוחל באימפריאליזם הלשוני של הוליווד ומחזיר לכל עם את שפתו המקורית. ואולי זה לא עניין של כבוד תרבותי כמו של אמינות קולנועית: הקהל כבר לא מוכן לקבל שחקנים אנגליים שעושים לעצמם מבטא פולני ולהאמין שהם בעצם מסמלים דיבור בפולנית. ובוודאי שקשה להבין את ההגיון: ב”אביב 41 “ השחקנים מדברים אנגלית במבטא מזרח אירופי, אבל את שירי הערש הם שרים באידיש ופולנית. למה?
אבל בפועל אין שום דמיון בין הסרטים. האחד עשוי היטב אבל לא נוגע ולא ברור. השני עשוי באופן מקושקש יותר, פרוע, לא יציב, אבל מצליח להרשים, לגעת, לטלטל.

“אביב 41 “

יאמר לזכותו של “אביב 41 “: הסרט אכן נראה פולני. הוא מצולם לעילא ובליבו צינה גדולה. אי אפשר שלא להעריץ את הצלמים הפולניים. הם פשוט מושלמים בעבודתם. בתחילת הסרט כשצילומים של שדות חיטה עטויות אגלי טל מילאו את המסך, ליבי התרחב. היה צריך לשלוח את אורי ברבש לפולין כדי שיגלה את הצד הלירי שבו, שיכניס קצת טבע שאינו דרדרים לסרטיו. בהמשך, כשראיתי ששוטים של אווזים מגעגעים, סוסים שועטים, שדות חיטה שחים ברוח ועצים מרשרשים בעליהם, צצים בסוף כל סיקוונס פתאום התחילה לגאות בי התחושה שעברנו במהרה מהלירי אל הקיטש.
האמת, ש”אביב 41 “ הוא סרט הגון מסוגו. עשוי במקצועניות מרשימה (גם אם מהסוג ה-old-fashioned). כוונותיו טובות. מלאכתו נאותה. זו דרמת שואה מהזן שאתם מצפים למצוא באירופה. הוא קרוב יותר באופיו ובסגנונו ל”פורנוגרפיה” של יאן יקוב קולסקי מאשר ל”אחד משלנו” של אורי ברבש (הסרט היחיד של ברבש שאני יכול להגיד עליו שאני אוהב). אבל “פורנוגרפיה”, למשל, הוא פולני למהדרין. האם הדחיק ברבש את ישראליותו בהיותו בפולין?
“אביב 41 ” הוא כמו “בחירתה של סופי” ו”קריימר נגד קריימר” שגולגלו לסרט אחד: סיפורו של זוג יהודי שמסתתר בעליית הגג של כפרייה פולנייה. הגבר והפולנייה מתאהבים. הגבר עובר מעליית הגג אל יצועה של הפולנייה. והאשה נותרת בעליית הגג וצריכה להחליט האם לוותר על הבעל כדי לשרוד או לנטוש את עליית הגג כדי להגן על מעט כבודה העצמי, אבל בכך לסכן את עצמה.
אבל רגע: כתבתי לפני משפט וחצי שהבעל מתאהב בפולנייה. והאמת, אין לי מושג. כל הצד הרגשי בסרט מאוד עמום. מה שברור הוא ששתי הנשים רבות על הגבר. לא ברור למה. הן אומרות שהן אוהבות אותו, אבל אין כך עדות רגשית. זה נראה יותר כמו קרב טריטוריות. נדמה שהפולנייה רוצה את הגבר איתה מסיבות של תשוקה ובדידות, אבל בעיקר כי זה התשלום שהיא רוצה על הנכונות להסתיר את האשה. והגבר: האם התאהב בפולנייה, או שהוא משתף פעולה עם גחמותיה כדי להציל את משפחתו? אין לי מושג. אבל דווקא בגלל שכל ההגיון הרגשי נעדר מהסרט חשבתי ש”אביב 41 “ (שאגב, מתרחש בחלקים רבים בחורף 71′) הוא פוטנציאל לסרט אימה מצוין. אפילו עם חומר הגלם הקיים. רק צריך להלחין אותו מחדש לטונים מאיימים יותר וקיבלתם את “מיזרי” בשואה. הכפרייה הפולנייה כמין אלמנה שחורה שלוכדת את הזוג היהודי ברשתה, הם לא יכולים להימלט ממנה כי בחוץ הנאצים אורבים, והם צריכים לשרת את גחמותיה המיניות. היי, פול שרדר היה מתענג על הרעיון הזה. מזכיר קצת את “תשוקה זרה” שלו.

“אדם בן כלב”

ההפתעה הגדולה היא ש”אדם בן כלב” – בניגוד לכל הגיון – הוא ברובו סרט בכלל לא רע וברוב חלקיו הוא מצליח להגשים את היומרה המאוד מתעתעת שהוא נטל על עצמו: לעבד את ספרו של יורם קניוק המתרחש בחלקו בישראל של שנות הששים ובחלקו במחנה ריכוז בשנות הארבעים (עם פלאשבקים נוספים מברלין של לפני ואחרי המלחמה), עם שחקנים ישראליים, דובר אנגלית, ובבימויו של במאי לא יהודי, ושבסרטיו תמיד הפגין אמפתיה גדולה יותר לתוקפנים ולא לקורבנות. אבל, מעשה שטן, משהו שם עובד. בראש ובראשונה כי אני חושב שג’ף גולדבלום הוא הברקה בתפקיד הראשי. הוא מצוין בתפקיד איש הקרקס שצריך להשפיל את עצמו כדי לשרוד את המחנות, ואז – כניצול – להשפיל אחרים כדי לשרוד את הישרדותו. לא מעט מזכירים את “מישימה”, סרט עבר של שריידר, כעדות לכך שיש לו את היכולת לתעד תרבות הרחוקה מזו שלו. ויש בכך מידה רבה של אמת. כשם ש”מישימה” היה סרט שהורכב מארבעה קטעים נפרדים, שכל אחד הוצג באופן סגנוני אחר, כך בדיוק גם כאן. ברלין, המחנה, תל אביב, המוסד – כל אתר ופרק זמן עלילתי מאופיין בסגנון קולנועי שונה. אבל המרתק הוא ששריידר ממשיך כאן את העיסוק המתמשך שלו במרטיריות. וכשם שהוא בחן את ההתאבדות של הסופר היפני יוקיו מישימה מבעד לעיניים פרוטסטנטיות, כך הוא עושה גם לדמותו של אדם, שאפילו מוצג כמישהו שמציג את סימני הסטיגמטה ברגליו ובגופו.
“אדם בן כלב” מתרחש בחלקו בשואה, אבל למעשה איננו סרט שואה. זה סרט על זכרון ועל טירוף. האופן שבו הטירוף משמש כדרך לעטוף את הזכרון ולאטום אותו, שיטה להדחקה, כדי שיהיה להמשיך לחיות עם הטראומות. ושריידר מביים את הקטעים של בית החולים הפסיכיאטרי באופן תיאטרלי שגרם לי לחשוב על פסבינדר, מחד גיסא, ועל לינה ורטמיולר מאידך גיסא. יש משהו קינקי, מופרע, הזוי בסרט, וזה לא תמיד עובד, לרגעים מצמרר כמה שלא, אבל לעיתים קרובות זה מצליח. זה מושך ודוחה. “אדם בן כלב” הוא לרגעים ברדק גדול, ולעיתים שינויי הטון שבו קשים מנשוא, אבל יש שם איזשהו גרגר שמצליח להיות גרעין של יצירה יוצאת דופן.

הסרט ייצא למסכים בארץ בינואר. צפו לפגוש את ג’ף גולדבלום ואת ווילם דפו בארץ בפרמיירה התל אביבית (או הרמת שרונית, למעשה) שתתקיים בסוף דצמבר בסינמה סיטי. באמצע השבוע הבא יוחלט לגבי הפצת הסרט באמריקה, ונדע האם הוא ייצא כבר בחודשיים הקרובים, כלומר שיתמודד על האוסקר הקרוב, או רק בשנה הבאה, כלומר שכל קמפיין האוסקר שלו יידחה לשנה הבאה. (עוד על הנושא בדיווח שלי מיום רביעי).

12 תגובות ל - “חי מחיפה: שואות שלנו”

  1. ניר4819 17 אוקטובר 2008 ב - 10:43 קישור ישיר

    אני לא מת על ברבש, אבל מה שספרת על הסרט דווקא עושה לי חשק רב לראות אותו, למרות הפגמים שמצאת בו. הוא ייצא להקרנות מסחריות בארץ, אני מניח. אבל ידוע מתי?

    לגבי אדם בן כלב, אני מאד אהבתי את הסרט, כמו שאמרתי. הוא רגש וסחף אותי וריתק אותי מאד. לא שמתי לב לפגמים שלו שאתה מתאר – אולי כי הייתי שקוע בו ומרותק אליו כל כך. ייתכן שבצפיות החוזרות אני ארגיש בחולשות שלו יותר.

    מה שכן – הוא שיפור על הספר, בעיני, כי הוא יותר ישיר, פשוט ונגיש ממנו. התחכום של הספר, המורכבות והמתוחכמות יתר שלו, קצת הורגים אותו לדעתי (עוד לא סיימתי את הקריאה, בערך במחצית הדרך, וזו דרך שכל עמוד מורגש בה יפה…). אולי בגלל שהתחלתי לקרוא את הספר הזה מייד אחרי הזהו אדם? של פרימו לוי, שמצטיין דווקא בפשטות וישירות סגנונית, אני מתקשה להתחבר לגמרי למורכבות ולמתוחכמות של קניוק. שוב – הסרט הוא שיפור מהבחינה הזו, לדעתי.

    ושאלה – איך מצאת את השחקנים הישראלים בסרט, ובעיקר את איילת זורר, שאני התלהבתי ממנה מאד פה? אבל לא רק לגביה, גם לגבי הישראלים האחרים בסרט, מעניין לשמוע מה חשבת לגביהם.

  2. עינבר 17 אוקטובר 2008 ב - 10:47 קישור ישיר

    לגבי עניין האנגלית במבטאים – ביימתי סרט שואה קצר בארה”ב לפני שנתיים (מקרין החודש בפסטיבל העין היהודית אגב). הייתי מודעת לחלוטין שזה הפך לסוג של קלישאה בסרטים כאלה – אבל אחרי 4 חודשים של התלבטות הבנתי שאין לי ברירה אלא להיצמד לקלישאה – הרי השקנים לא ילמדו הונגרית בחודשיים, ולדבר במבטא אמריקאי במקרים כאלה פשוט הרגיש לא אוטנטי עוד יותר – ואפילו מגוחך- ראו ערך the grey zone שהוא סרט שואה עם לא מעט שחקנים מבריקים שלדעתי פשוט מזעזע בגלל שכולם מדברים במבטא ניו יורקי – התוצאה פשוט מוזרה.
    הפואנטה – זה בהחלט לא אידיאלי אבל באמת אין פתרון יותר מוצלח – במיוחד כשמדובר בשחקנים דוברי אנגלית..
    רוב הזמן משהו הופך למאוס כי משתמשים בו הרבה – ומשתמשים בו הרבה כי זה עובד.

  3. ישראל אהרוני 17 אוקטובר 2008 ב - 12:03 קישור ישיר

    למישהו יש מתכון לעגלי טל?

  4. אורי 1 17 אוקטובר 2008 ב - 12:39 קישור ישיר

    מצבו של “אדם בן כלב” באוסקר בעייתי: אנחנו כבר באמצע אוקטובר ועל מנת ליצור באזז לאוסקר הוא חייב למצוא תאריך הפצה ממש קרוב. בדרך כלל תאריכי הפצה נקבעים חודשים מראש וכאן אנחנו כבר ברגע האחרון. אם יידחה לשנה הבאה וייצא באמצע השנה, אף אחד לא יזכור אותו עד סוף השנה הבאה. במצב כזה כבר עדיף להמתין שנה תמימה עם ההפצה [כל זאת כמובן בהנחה שהסרט שאותו לא ראיתי מסוגל בכלל לקבל מועמדיות לאוסקר]

  5. ניר 17 אוקטובר 2008 ב - 12:58 קישור ישיר

    אני גם חזרתי מ”אדם בן כלב” ואני ממש רציתי לתפוס את שראדר כדי לשאול אותו למה התסריט היה כל כך קלישאתי.
    מישהו באמת לא ידע מה תהיה התגובה של גרוס לשאלה:”אולי פשוט ניתן למטופלים לרפא זה את זה בזמן שאנחנו נשב בפיג’מה ונשחק קלפים?”
    זה כל כך עצבן אותי ולדעתי זה כמעט הרס,אם לא המשחק של גולדבלום.

  6. ניר 17 אוקטובר 2008 ב - 13:01 קישור ישיר

    ובנוסף,חוץ מגולדבלום ודפו,השחקנים משחקים ממש מוגזם.
    איילת זורר היא האשמה העיקרית,זה היה פשוט מביך.
    רק הסוף היה רגע בו באמת התרגשתי וחשתי שבאמת יצא להם משהו.אחרי הכל,הסרט מתחיל לאט מאד,ואז כשאנחנו מגיעים לעברו של אדם,הסרט מתחיל ממש למהר.אירועים עוברים תוך שניות ואנחנו לא מספיקים להתחבר לסצינות ולדמויות.
    רק 10 האגורות שלי.

  7. נירה רוסו 17 אוקטובר 2008 ב - 15:05 קישור ישיר

    לישראל – עגלי טל מוציאים מהאש לפחות חצי שעה לפני שהם הופכים לעגלי זיעה, הבנת?

  8. ארז קומרובסקי 17 אוקטובר 2008 ב - 19:31 קישור ישיר

    שדות החיטה, לעומת זאת, חייבות להיות עטויות היטב.

  9. ישראל אהרוני 17 אוקטובר 2008 ב - 21:06 קישור ישיר

    נירה – עגלי זעה עם קצת זעתר מלמעלה וכוס קפה עם הל לקינוח, יופי של ארוחה.
    אבל זה נכון שיש שני מתכונים לא מוצלחים עם עגלי זעה: עגלי זעה בסיר לחץ ועגלי זעה כבושים.

  10. ענבל קידר 17 אוקטובר 2008 ב - 21:57 קישור ישיר

    לינה ורטמיולר, היא אוכלת יוגורטים של מיולר?

  11. ישראל אהרוני 17 אוקטובר 2008 ב - 22:31 קישור ישיר

    ענבל – יוגורט מיולר על מצע של דני ורט

  12. איתי 20 אוקטובר 2008 ב - 21:28 קישור ישיר

    גם אצלי במהלך הצפיה עלו השמות של פסבינדר וורטמולר לראש, אבל רק בהקשר של הפער העצום בינם לבין הסרט. במפגש עם שרדר וקניוק בצהריים לפני הסרט דיברו על כמה הספר והסרט יוצאי דופן בהתייחסות השוברת-פרות-קדושות לשואה, ותהיתי האם הם ראו את “שבע היפהפיות”, שהוא אמנם לא סרט שואה, אבל הוא כנראה הסרט היחיד (או לפחות הראשון, אני מניח שמאז כבר עשו הכל) שמציג את מלחמת העולם השניה מנקודת מבט של פרוטגוניסט פחדן, אנוכי, ולא מוסרי בנסיונו לשרוד, והכל בעטיפה של גרוטסקה על גבול הפארסה (שלא מאבדת מהעוצמה המצמררת שלה ולו במעט).
    איפה זה ואיפה אדם בן כלב. קניוק אמר שכשהוא ראה את מישימה הוא חשב שרק במאי שעשה סרט כזה יכול לביים עיבוד לספרו, אבל השרדר שהוא קיבל הוא ממש לא שרדר של מישימה. אפשר להבין את המשיכה שלו לחומרים, ובעיקר את העיסוק בדמות שנעה בין חורבן לגאולה, אבל הסרט קורקטי מדי והוא חסר את הברק, הדיוק והקדרות שאפיינו את הדרך שבה הוא עיצב דמויות שכאלו, מנהג מונית ועד Light Sleeper. ואכן המחסור הגדול ביותר הוא בטאץ’ התסריטאי של שרדר, שידע ליצור דמויות בלתי נשכחות בהרסניות שלהן. אני לא חושב שמישהו באמת ציפה ששכיר חרב כנח סטולמן יכתוב תסריט מהפך קרביים באמת (כמו שהבנתי שהוא ספרו של קניוק, אבל לא קראתי אותו). התסריט שלו אכן זורם במהירות מסחררת מאירוע לאירוע, וזה מצליח לשמור על עניין וזרימה מסוימת, אבל בדרך הוא מקריב כל ניסיון לחפור לעומק לדמותו של אדם. הנזק הגדול ביותר נגרם לדמות של ווילם דפו ש(ספוילר?) עוברת במחי פלאשבק מתחילת המלחמה ואילופו של אדם ככלב אנושי הישר לסופה, בלי שהמערכת יחסים ביניהם זוכה לפיתוח מספק ובלי שנוצרת הרגשה שהוא גם (כפי שקניוק טען) מוצג כאדם עם רגשות.
    אם לשפוט מהתגובות בהקרנה מדובר בקראודפליזר לא מבוטל, וג’ף גולדבלום אכן מצוין בתפקיד שבהתחלה הכריזמה שלו נראית לא במקום אך עם הזמן (והפלאשבקים שמעגנים אותה כחלק מהיותו ליצן בגרמניה) משתלטת על הסרט לטובה, אבל אני באמת תוהה כיצד קניוק ושרדר היו כל כך מסופקים מהעיבוד הבינוני והעקר רגשי הזה.


השאירו תגובה