חי מחיפה, 17.10.2008
איפה כולם?
אתמול בבוקר נטשתי את משמרתי בחיפה לטיפול בעניינים בתל אביב וחזרתי אחרי הצהריים. בין לבין החמצתי אירוע שהפך לשיחה בקרב אנשי פססטיבל חיפה. ב-10:00 בבוקר נקבעה מסיבת עיתונאים ל"אביב 41 “, סרטו החדש של אורי ברבש, אבל אף עיתונאי לא הגיע. אז המסיבה בוטלה. ללא ספק, רגע מביך.
אבל במחשבה שנייה, אולי לא עד די כך מביך. “אביב 41 “ יצא אתמול לבתי הקולנוע. מפיצי הסרט בחרו להוציא אותו בלי תקשורת, בלי מבקרים, בלי הקרנות מוקדמות. כהרגלי, אני חושב שלסרט ישראלי, או כל סרט שיוצא בהפצה מצומצמת, זו טקטיקה גרועה, אבל ניחא. זו בחירתם. כנראה שהם מבינים אותה (לרוב הלוגיקה היא כזאת: “אנחנו מאמינים בסרט שלנו וחושבים שהקהל הרחב יאהב אותו, אבל המבקרים יחתכו אותו, אז לא נראה אותו למבקרים וניתן לקהל לגלות אותו בעצמו". אלא שאני תוהה האם גם ללא פרסום מאסיבי וגם ללא שיתוף פעולה תקשורתי האם מישהו יידע שהסרט קיים). שלשום בערב העיתונאים שנמצאים בחיפה ראו את הסרט בפעם הראשונה. למחרת איש מהם לא חשב שמסיבת העיתונאים ראויה לביקור והעדיפו לראות סרטים נוספים. נראה לי שנרשמה מולת במדד הבאז במנייה ששמה "אביב 41 ". אני, מצידי, דווקא הסתקרנתי לפגוש את קלי הריסון, שדומה קצת לשרה פולי והיא סוג של תגלית בסרט הזה. אבל אני, כאמור, הייתי צריך לנסוע השכם לתל אביב.
עדכון ותיקון: על פי הרישומים שלי "אביב 41 " היה אמור לעלות למסכים אתמול. היום אמרו לי שהוא בכלל לא עלה. אין לי מושג מתי הוא עולה ומה קורה. הכל בעלטה מוחלטת.
אנשי הדממה
אני מוטרד. הריאליזם מסרב להרפות. הקולנוע שב להיות שבוי באשליה שהוא יכול לגרום להאנשים להאמין שמה שהם רואים על המסך הוא האמת, או המציאות, שהמצלמה היא לא יותר מצינור חלול להעביר אל המסך התרחשויות ספונטניות. אני מוטרד כי זה לא נעים לי. לא נעים לי ברמה הרעיונית, לא נעים לי ברמה האסתטית. ובעיקר כי, ריבונו של עולם, לאן נעלמה המוזיקה מהפסקול? קשה לי עם סרטים ללא מוזיקה. אני לא מבין את הרעיון. אני זוכר את השיג ושיח שבין ברנרד הרמן ואלפרד היצ'קוק בבואם לעבוד על הפסקול של "סירת הצלה". הרמן, שחיפש הגיון מציאותי, לא הבין איך זה יכול להיות שסרט שמתרחש בלב ים יכיל פסקול. “אבל מאיפה תגיע המוזיקה?", הוא לא הבין. “מאותו מקום בו נמצאת המצלמה", אמר לו היצ'קוק. בקולנוע העכשווי, שנראה שלוקח את הריאליזם של שנות השבעים לקיצוניות והופך אותו לאופנה שכבר מחלחלת אל המיינסטרים (לפחות המיינסטרים של פסטיבלי קולנוע), יותר ויותר במאים כנראה מרגישים שפסקול בסרטם יפגם בתחושת המציאות. או אולי, רחמנא ליצלן, ידריך את הצופה איך להרגיש. המצוקה שלי מ"4 חודשים, 3 שבועות ויומיים" לפני שנה הולכת וגוברת השנה. “בין הקירות", זוכה דקל הזהב השנה, הוא סרט שאני לא מבין. אני מעריך אותו אבל לא מבין מה מטרתו. הבנתי היטב כשניקולא פיליבר תיעד שנה בחיי כתה בסרט "פעלים למתחילים". אבל למה ללורן קנטה – במאי שפעם חיבבתי יותר – ללהק שחקנים לא מקצועיים ולתעד איזושהי דינמיקה מומחזת ושנערכו עליה חזרות כדי לגרום לנו להאמין שאנחנו צופים בתיעוד דוקומנטרי ולא בדיוני על שנה אמיתית בחיי כתה אמיתית? אני מרגיש שמשקרים לי בריבוע. שזו אחיזת עיניים מכופלת. ולמה אין מוזיקה? ואותו דבר ב"גומורה", סרט שכה חיכיתי לו וקצת התבאסתי ממנו. כן, נכון. תחושת ה"אנחנו שם" אפקטיבית ובהחלט מסובכת להפקה וראויה להערכה מקצועית. אבל רבאק, זה לא סרט תיעודי. כולם שחקנים שעושים את עצמם. אז איפה המוזיקה? “מחברת קיץ" הטורקי: איפה המוזיקה? “וונדי ולוסי": איפה המוזיקה? מה לכל הרוחות קורה פה? האם כל הבמאים התעוורו והתחרשו?
"וונדי ולוסי"
ובכל זאת, הוקסמתי מ"וונדי ולוסי". סרט זעום. קטן. פצפון. על בחורה שמאבדת את הכלבה שלה. זו העלילה. אבל היו בו שלושה דברים שובי לב: האחד – מעט מאוד תנועות מצלמה. כלומר שזה סרט מדוד ומרוסן וגם די מדויק ומאוד מאוד אסתטי, ולא מהסוג שיוצא לחפש את הפריים עם מצלמה מהוססת ורועדת (כי "רועד" זה "ריאליסטי", עלק). השני – מישל וויליאמס בתפקיד הראשי. האמנתי לה בכל רגע. היא היתה מקסימה ומרגשת והסרט הזה הוא ברובו כמעט מופע סולו שלה. והיא עושה את הכל בעידון, בחן ובחסד (להבדיל מסרטים שחושבים ש"השפלה" זה "ריאליסטי"). השלישי – אין מוזיקה. אבל הגיבורה מדי פעם מזמזמת לעצמה מלודיה קטנה. זה כל כך יפה. ושוב – מדויק. כי הרי אנחנו כותבים לנו פסקול לחיים. תמיד (להבדיל מסרטים שחושבים שרק מוזיקה שבוקעת מהרדיו זה "ריאליסטי").
טוד היינז הפיק, קלי רייכהארדט ביימה. סרט שלא האמנתי שאחבב, והוקסמתי ממנו. קטנטן, צפוי מראשיתו ועד סופו, ועדיין מוצדק.
"גומורה"
אומר רק זאת: אחרי שראיתי שלשום סרט צ'יליאני על גבר שרוצה להיות טוני מאנרו, “גומורה" הוא סרט איטלקי על נערים שרוצים להיות טוני מונטנה. הסרט שהכי חיכיתי לו בפסטיבל לא עשה לי את זה.
לגבי הראליזם:
לדעתי זו אופנת פסטיבלים ולא משהו קולנועי כולל.
ביום שבו דיוויד לינץ' יעשה ראליזם – אז כדי להתחיל לדאוג.
צודק לגבי גומורה. גם אני די התאכזבתי ממנו. אבל אני חושב שהסיבה היא שהיוצר ניסה לעשות יותר מדי, והתוצאה היא שהוא נכשל. אחרי הכל, הוא ניסה להקיף פה בערך את כל פעילותה של המאפיה בדרום איטליה – החלק מתחומי העיסוק, דרך האופן שמגייסים חברים חדשים, מלחמות כנופיות, קשרים עם פוליטיקאים. הכל. פלא שהתחושה היא של "תפסת מרובה לא תפסת"? אני חושב שטקטיקה יותר נבונה הייתה לבחור סיפור אחד – אחד בלבד, ואני התחברתי בעיקר לזה עם שני הבחורים שחולמים להיות טוני מונטנה ולאחד עם איש הכספים – ולהתמקד בו, במקום להתפרס לאלף ואחד כיוונים שונים.
וגם – לא כל הסיפורים באיכות שווה. בהחלט יש בהם כאלו שיותר טובים וכאלו שפחות טובים (לא אהבתי את הסיפור עם האופנאי, למשל). וגם זה פגם באיכות של הסרט, לדעתי.
ובכל זאת, אני חושב שהיו בו הרבה סצינות נהדרות, סוחפות ומרגשות (מבחן הקבלה, למשל, זו סצינה שאני לא הולך לשכוח הרבה זמן… כנ"ל הסצינה האחרונה עם טוטו – עוד סיפור אחד שאהבתי מאד). זה סרט פגום – מאד אפילו – ומאכזב בשורה התחתונה. אבל היו בו רגעים שמאד אהבתי.
"אביב 41" לא יצא אתמול לקולנוע ואני לא מבין מתי הוא כן אמור לצאת [שבוע הבא?]
עניין הריאליזם שהעלית דורש יחס מאד רציני ואולי שווה לפתוח דיון בנושא. אני מתאר לעצמי שיש כאן חלק מהקוראים בבלוג שהם יוצרים, במאים וכותבים ברמה כזו או אחרת {תעשייה או סטודנטים}. והעניין מטריד אותי מזה זמן רב. זה כמובן לא רק פסקול.
same same למצלמת כתף. בשנה שעברה הייתי לקטור באחד מתחרויות הסטודנטים בארץ. ראיתי עשרות של סרטים. וזה נראה כאילו ברוב בתי הספר פשוט אין חצובות! זה מתישהוא כבר עבר את עניין הנכן לסרט הזה או לא, זה הפך ךהיות טרנד. זה מגניב להיות ריאליסטי.
או לקיצוניות השניה. זה מגניב לא להזיז את המצלמה, יתהפך העולם. שום קלוז, שום לונג – שלא לדבר על דולי.
תמיד זה היה נראה לי כאילו הם עושים את הסרטים שהמורים שלהם רוצים שהם יעשו. וזה תמיד מזכיר את עניין השפה הרזה בספרות.
כדי להיות אתגר קרת, אתה צריך לקרוא את כל הספרות ולדעת את השפה ואת הכלים שיש לך כיוצר ואז לבחור לעשות שפה רזה. היא לא יכולה להיות האופציה היחידה שלך! זו עילגות.
מעבר לזה העניין של הריאליזם מעלה שאלה לגבי האם אפשר עוד להאמין לקולנוע כתחושה אמיתית או לא. זה לב העניין. אם זה מעניין אנשים כאן אפשר לפתח את זה.
איך הלבוי 2 ??
האם זה סרט ליודעי ח"ן בלבד ?
האם אדם סביר שהוא לא פריק (או גיק) של קומיקס
ייהנה ממנו- גם מבלי שראה את הסרט הראשון ?
יאיר – יצא לך לראות את ה"סמויה" ("the Wire")? גם בסדרה ההיפר ראליסטית הזאת כל המוזיקה מגיעה ממקורות טבעיים, וגם נעשה שימוש לא מועט בשחקנים לא מקצועיים (הרבה מתפקידי הפושעים, לדוגמא, נעשים ע"י פושעים אמיתיים לשעבר). לי זה מעולם לא הפריע.
מצד שני זה טלויזיה, והסידרה הזאת רחוקה מהקולנועיות של סדרות המתח והפעולה של השנים האחרונות. מצד שני, יש לה היקף יריעה ואורך נשימה שאף סרט לא יכל לעמוד בו – אני חושד שזאת היצירה המצולמת רחבת ההיקף בכל הזמנים (מבחינת כמות הדמויות והעלילות והמעקב המדוקדק והמדויק אחרי כל אחת ואחת מהן).
הקולנוע הוא תמיד תחושה אמיתית. יש כזה דבר תחושה לא אמיתית?
השאלה היא האם מה שהוא מייצר משקף את המציאות אולי?
או מייצר תחושה של מציאות?
אני חושב שכן, אבל זה לא יבוא באותם שטיקים משומשים.
מי שמכיר את השפה יידע לנצל אותה כהלכה להעביר את המציאות. מי שלא יראה כטרחן ומשעמם.
זה תמיד העניין באומנות, לחדש ולהפתיע, אבל בו בזמן לא להראות מאולץ – לשמור על אותנטיות בזה. אחרת אתה נראה כמו בדיחה על אומנות.
אבל לדעתי פסטיבלים (כולל סטודנטים, אם כי מה שתיארת כנראה קיים יותר בארץ, כי לי יצא במסגרת תחרויות סטודנטים בינ"ל לראות כמה מאות של סרטים, ושם הנטייה היא יותר לסרטים מסוגננים, שהעדר המוזיקה גם בולט, אבל איתו גם העדר המילים)פשוט מושכים את הסוג הזה של הסרטים. אולי כי אין להם מסגרת אחרת או פשוט כי זה מה שנחשב "איכות".
בהמשך לכותרת – איפה כולם?
איפה ז'אן מורו?
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3610022,00.html
ושאלה שאולי מישהו יכול לענות לי:
בקטלוג כתוב שוורנר הרצוג שופט, מאחר ולא פרסמו את הגעתו אני משער שאו שזו טעות, או שהוא בא בשושו, או שהוא רואה את הסרטים בסקרינרים וישיבת שיפוט היא בשיחת וועידה.
מישהו יודע?
אני מציע שתעביר קו מבטל על הטקסט השגוי שאומר כי "אביב 41" יצא לאקרנים אתמול. זה מבלבל לאלו שקודם נלחצים ורק אחר כך ממשיכים לקרוא, שהשארת את זה על כנו והוספת הערה בפסקה חדשה.
מעניין איך היינו מתייחסים לטוב הרע והמכוער ללא המוזיקה..
נראה לי פשוט שיוצרים לא מתייחסים לסאונד אלא רק למוזיקה.גם אם אין מוזיקה-מה שומעים?
נראה לי שברסון ידע לעשות סרטים בלי מוזיקה,אבל הוא תמיד התייחס גם לסאונד!
ומה כול כך הפריע ב-4 חודשים??
ואגב מצלמה רועדת-להעיף לכול הרוחות!תאשימו את לארס פון טרייר(או ג'ון קסבטס)!
אולי גם זה ישמע קצת טיפשי אבל יוצרים צעירים שאין להם כסף מנסים לעשות סרטים על חשבון אפשרויות:
מוזיקה-לא משלמים למלחין.
העדר דיאלוגים-לא משלמים למתורגמן וכתוביות.
העדר תנועות-לא צריך לשלם לגריפ או להשכיר ציוד.
שוטים ארוכים-פחות זמן עריכה ותשלום לעורך
וכ'ו וכ'ו
תיקון טעות בעניין המוזיקה:
את המוזיקה ל"סירת הצלה" חיבר הוגו פרידהופר ולא ברנרד הרמן.
המפגש הראשון בין היצ'קוק להרמן נערך 11 שנה מאוחר יותר ב-1955 בסרט "מה קרה להארי?".
חיפאי, זה לא טיפשי, אבל זה גם לא ממש אומנות
כקולנוענית מטרידה אותי לעיתים הבחירה בסגנון (ריאליזם, פורמליזם ומה שביניהם).
במה מתבטא הריאליזם?
בדממה? בפריימים לא אסתטיים ו"טבעיים" לעין? במשחק לא מקצועי? האם דוגמה זה ריאליזם? האם בתוך הפשטות הבמאי מצליח להימנע ממניפולציה ולמי זה טוב בעצם?
בשנים האחרונות נדמה שחוקרים את המושג וממציאים אותו מחדש. אישית, אני אוהבת את האחים דארדן ומתכננת לצפות ב"השתיקה של לורנה".
אני אוהבת פסקול. מה פתאום לוותר על ניואנסים מוסיקליים בגלל הריאליזם? מוסיקה מעצימה את הרגע הקולנועי, מרככת כשצריך, מחדדת כשצריך, דוקרת כשצריך. ILOVEIT
אינדי לנצח.