אייבל יורה
מי שלא מגיע לחיפה: אלה סרטי פסטיבל חיפה שכבר אפשר להשיג בדי.וי.די באוזן השלישית.
======
אייבל פררה מתראיין כמו שהוא מביים: בלי מעצורים ועכבות. איזה ראיון מופלא ל"פילם מייקר". אני מת על הבמאי הזה. פסיכופת אמיתי. רק השבוע יוצא בניו יורק סרטו האחרון, "מארי", שצולם בחלקו בירושלים (וכבר הוקרן לפני שנה לפחות בערוצי הסרטים בארץ). ופררה מדבר על בעיות גיוס כספים, על ישו, שהיה רבי, וכששואלים אותו מה הוא חושב על ורנר הרצוג שמביים רימייק ל"פקד מושחת" שלו הוא עונה: "הוא יכול למות בגיהנום" (ואני דווקא חושב שהרצוג ופררה יכולים להיות חברים מצוינים).
בתגובה לראיון הזה ג'פרי וולס מדווח איך קרה שאבי לרנר ודני דימבורט מפיקים את "פקד מושחת": תקציב הסרט הוא 20 מיליון, לרנר כבר מכר את הסרט במכירות מוקדמות למפיצים ב-30 מיליון. הוא כבר ברווח של עשרה מיליון דולר. ניקולס קייג' מקבל 2 מיליון דולר. ורנר הרצוג כנראה יקבל את המשכורת הגבוהה ביותר אי פעם בחייו (ובתגובות מישהו מציע את הרעיון שעם הכסף שהוא ירוויח הוא יממן את העיבוד ל"מכוון הפסנתרים" שהוא חולם לעשות כבר זמן מה). אבי לרנר, מוסר המדווח של וולס, מעולם לא קרה את התסריט. ופררה, בראיון, זועם: אם היו מציעים לו 8 מיליון דולר תקציב הוא היה חושב בעצמו על רעיון לרימייק או המשך. אבל לרנר זרק לכיוונו 20 אלף דולר, לא שילם אגורה להרווי קייטל, והכל כי המפיק המקורי של הסרט, אד פרסמן, מכר את הזכויות ללרנר ודימבורט. או כמו שפררה אומר: "אד פרסמן מוצץ זין בגיהנום, ואתה יכול לצטט אותי". וכן, בעבור הסכום הנכון הוא היה עושה רימייק לסרטיו. הנה, עכשיו הוא עובד על פריקוול ל"מלך ניו יורק", סרט הגנגסטרים האדיר שלו עם כריסטופר ווקן. "אבל לפחות אני לא עובד על פריקוול ל'אגירה, זעם האלוהים', אם אתה מבין למה אני מתכוון", הוא אומר.
ראיתי את "פקד מושחת" בפסטיבל ירושלים בתחילת שנות התשעים והסרט הזה העיף לי את המוח. מאז אני די אובססיבי לגבי פררה, במאי שהתחיל עם סרטי אקספלויטיישן, אימה, סמים ופשע, ומאז שנות התשעים הלך בנתיב של קולנוע הנוטה לאילתורים – על קו התפר שבין מייק פיגיס לחיים בוזגלו. לפעמים זה בלתי נסבל, אבל לפעמים יש שם אינטנסיביות אדירה, וקולנוע חסר גבולות, שקשה שלא לצפות בסרטיו עם פיק ברכיים ויראה גדולה.
יש לך טייפו, צ"ל קרא, לא "קרה" (:
עוד רגע, חוויותי מחיפה היום, אבל לגבי הריאליזם : כן או לא, זה לדעתי קשור, קודם כל, להעדפה הפרטית שלך, יאיר, את סרטי הפנטזיה והאסקפיזם על פני הריאליזם (כך לפחות אני מרגיש). אתה מסוגל להעריך ריאליזם עשוי היטב (אנדריאה ארנולד, לדוגמא), אבל בבחירה בין זה לבין "האביר האפל", למשל, אתה בוחר בשני, בלי למצמץ בכלל.
שנית – מצלמה "רועדת" אכן הפכה לאופנה, וחלק מהאשמה היא ב"דוגמה" הדנית. אבל כאן מגיע, לדעתי, מבחן התסריט : אם הצילום נובע מהבנה עמוקה של התסריט והדמויות, אז הסרט עובד (וכן, אני משוגע על לארס פון טרייר. תירו בי), ואם הבמאי הוא שרלטן ושוויצר, אז אנחנו מקבלים סרט כמו "החגיגה" של תומס וינטרברג. כל מקרה לגופו.
מוזיקה – להרגשתי, רק אם היא קריטית לסרט. לא הרגשתי בחסרונה ב-"4 חודשים וגו'", אבל, מהצד השני, ישראל ברייט מהווה בעיניי חלק לא קטן מההצלחה של יגאל בורשטיין ב"אצבע אלהים". שוב, כל מקרה לגופו.
הפסטיבל בחיפה
3 סרטים ראיתי היום:
"לנה" – איתן גרין. לפני ההקרנה, אמר גרין כמה מילים. ביניהן הוא שירבב משפט שאמר בערך : "סלחו נא לבמאי מתחיל". ואכן, רואים בסרט הרבה החלטות בימוי שגויות (בעיקר בימוי מצלמה), ולדעתי, גם ליהוקו של דבל'ה גליקמן משונה (גליקמן לא רע בכלל, אבל במבט לאחור, בוגר "זהו זה" שכמותי לא יכול שלא לגחך בכל פעם שהוא מרכיב משקפיים. וזה קורה לא מעט בסרט). אבל את כל הסרט נושאת על כתפיה פירה קנטור. שחקנית נהדרת, מלאה ניואנסים, רגישה ומדויקת, היא מובילה את התסריט היפהפה של "לנה", והופכת את הסרט הזה, למרות חסרונותיו, לסרט מרגש ומאוד יפה.
"טוני מאנרו" – כן, קראתי את מה שיאיר כתב על הסרט. אבל זה היה מאוחר מדי. את הכרטיסים לפסטיבל רכשתי שבוע מראש. בגדול, אני מסכים עם יאיר – זה סרט ממש לא טוב. מצד שני, לא עד כדי כך סבלתי. האסטתיקה לא עד כדי כך מכוערת. איבודי הפוקוס אכן מיותרים, אבל זה לא קורה כל כך הרבה, והמצלמה הרועדת – לדעתי, בחירת בימוי לא נכונה. סרט שמבקש לבדוק את הפער בין חלומות למציאות היה צריך להיות מצולם הרבה יותר חלומי. המציאות קיימת. את החלום צריך ליצור. אבל הבעיה העיקרית של הסרט, לדעתי, היא השחקן הראשי. לכל אורך הסרט הוא נושא הבעה אחת על פניו. גם ברגעי האושר על הבמה, וגם ברגעי ההתפרצויות האלימות הקשות והבלתי מוסברות. אני מסוגל לראות סרטים מאוד אלימים, אם יש איזשהו נסיון להבין את המניעים. כאן האלימות היא סתמית ובוטה להכעיס. סרט רע.
"אתם, החיים" – רוי אנדרסון. איזה במאי גאון. אמן של מיזנסצינה. סדרה של ויצים קצרים, רובם לא קשורים זה לזה (לפחות לא מבחינה עלילתית), כשרוב הבדיחות הן ויזואליות, ונובעות ממיקום המצלמה (הסטטית כמעט תמיד) ומבימוי ההתרחשויות בפריים. תמיד משהו קורה ברקע, תמיד יש פתאום מישהו שנכנס מדלת שלא שמתי לב אליה קודם, תמיד הדמות שמדברת ראשונה אקסנטרית ומשונה, וכשאנחנו כבר מקבלים את מוזרותה, דמות "נורמלית" קוראת "המלך עירום" ומעוררת גיחוך. סרט מושלם מבחינה סגנונית. מבחינה תימטית, זהו סרט מצחיק ומיאש בעת ובעונה אחת. אין לו, לרוי אנדרסון, דיעה טובה על המין האנושי. הוא מרגיש, שאנו, בני האדם, קטנוניים, אגואיסטים, וסתם רעים, ושהדברים הרעים שקורים לנו בחיים מגיעים לנו. לקראת הסוף יש איזשהו נסיון לברוח לאיזושהי פנטזיה מתוקה, אבל גם היא נגוזה. חבל קצת שעלילתית, הסרט פחות מגובש מסרטו הקודם, "שירים מהקומה השניה", אבל גם כך, מאוד נהניתי מהסרט המשונה הזה.
נראה לי שלרנר ודימבורט הולכים בדרכם של גולן וגלובוס בימי קאנון של לקחת במאים שתמיד התקשו למצוא מימון הוליוודי ולתת להם הזדמנות. זה קצת כמו לחתום עסקה עם השטן, ובמקרה של קאנון זה הוביל לתוצאות לא הכי מוצלחות (נחשולי אהבה של קסבטס, המלך ליר של גודאר, ובתפקיד היוצא מן הכלל המוצלח – עכבר הברים של שרודר בהשראת בוקובסקי). יש משהו באסתטיקה של הסרטים שלהם שפשוט מסריח מבינוניות של סרטי הישר-לווידיאו גם כשמדובר בתקציבים מכובדים (ככה זה היה בהדליה השחורה ובג'ון רמבו, שכביכול שם זה נראה מתבקש, אבל אפילו בהשוואה לרמבו 3 הרימייק הזה נראה כמו סרט של אמצע הלילה בערוץ הסרטים שנופח מעבר למידותיו). מוזר באמת למה הרצוג הלך על זה, במאי שלא רק שכתב את כל סרטיו פחות או יותר אלא גם הפיק אותם לבדו. מקווה שהתוצאה תהיה פחות מקטסטרופלית. ופריקוול למלך ניו יורק אלה חדשות נהדרות, אולי זה גם יחזיר את פררה למסלול.
אז גם באוזן השלישית לא הפנימו שזה "ג'יילן" ולא "סיילן".
עשיתם לי את היום 🙂
כל כך הצטערתי שאין ביכולתי לצפות ב"אתם, החיים".
מסתבר שהוא אכן סרט מדהים ומסתבר שניתן לקחת אותו ב"אוזן". יש!
אינדי לנצח.
פררה שילוב של בוזגלו ופיגיס? איכס. מאיפה הבאת את זה, יאיר? נכון ששלושתם בימאים יומרניים, אבל רק ליומרות של אחד מהם יש כיסוי.
פררה (והתסריטאי הקבוע שלו ניקולס סיינט ג'ונס, נדמה לי) הם השילוב המושלם בין מרטין סקורסזה/פול שרדר (עיסוק אובססיבי בתמטיקה קתולית דרך ז'אנרים הוליוודיים "נמוכים") ובין וויליאם לוסטיג (מנות נדיבות של סליז וגור אייטיזיים).
סקורסזה עצמו, דרך אגב, רואה את פררה כאחד מיורשיו וטען כ אם היה יכול היה עושה את "הפיתוי האחרון של ישו" מחדש ברוח "פקד מושחת" (או משהו כזה, לא זוכר את הציטוט המדויק).