פרסי אופיר 2013, מצב המירוץ: למי תצביעו?
מסך ההצבעה לפרסי אופיר תשע"ג
אתמול החלה ההצבעה לשלב הסופי של פרסי אופיר בה ייקבעו הזוכים. ההצבעה תינעל ביום חמישי, 29.7, ב-10:00 בבוקר. הזוכים יוכרזו בטקס פרסי אופיר שיתקיים בחיפה ב-28 בספטמבר, במקביל לנעילת פסטיבל חיפה. אני חושב שפשוט צריך לתת ליונה יהב, ראש עיריית חיפה, לנהל ולממן את כל האקדמיה הישראלית לקולנוע מכיסו. הוא ממילא נשאר הפטרון האחרון שעוד מתלהב מהמוסד הזה, שכל מהלכיו נהיים משונים יותר ויותר משנה לשנה, ונראה שהוא האחרון שעוד מאמין באקדמיה ובחשיבותה. והוא גם עושה את זה בפילנתרופיות מרשימה, כי הרי שלושה מחמשת הסרטים המועמדים הם סרטים שצולמו בירושלים ומומנו על ידי מיזם הקולנוע שם – ורוב הסיכויים הם שהסרט שיזכה יהיה סרט שצולם בירושלים וסביבתה (ואם לא ירושלמי, אז הרצליאני או יווני), ועדיין יונה יהב רוצה את הטקס הזה בעירו. בחיי, צדיק. אני רציני, תנו לו להיות האחראי על האקדמיה. אני חושב שהוא יודע מה הוא עושה.
==================
אני עוד לא יודע מי יזכה בפרס אופיר לסרט הטוב ביותר בעוד חודש, אבל אני כבר שש להמר בפזיזות על מי יזכה בפרס אופיר לשנת 2014. מוכנים? זה יהיה "מיתה טובה" של טל גרניט ושרון מימון. איך אני יודע? אני לא יודע. סתם ניחוש, תחושת בטן. ומכיוון ש"לוויה בצהריים" של אדם סנדרסון יוצא בחודש הבא לאותו מסלול בו נע השנה "שש פעמים" (סן סבסטיאן ופסטיבל חיפה), אולי הוא יהיה התחרות העיקרית שלו. כל זה, כמובן, בהנחה שהסרטים האלה לא ייצאו להפצה מסחרית לפני ספטמבר. האקדמיה מוכיחה זאת שוב ושוב: אם אתה מופץ לפני ספטמבר, אין לך סיכוי גדול לזכות.
==================
בעוד שלושה ימים, כשתנעל ההצבעה, אפרסם את מדגם האקדמיה שאני עמל עליו בימים אלה. אם אתם חברי אקדמיה והצבעתם לפרסי אופיר ואתם קוראים את זה ולא פניתי אליכם, אתם מוזמנים להשתתף במדגם ולשלוח לי את בחירותיכם במייל או בהודעה אישית בפייסבוק. זו השנה העשירית שאני מקיים את המדגם הזה, והמידע שאני מלקט תמיד נשמר בסוד גמור. אני רק סופר את הקולות.
==================
זו שנה מאוד מתסכלת ומאוד משונה בפרסי אופיר. כתבתי את זה כבר לפני כמה שבועות: היו השנה שלושה סרטים שהערצתי – "מקום בגן עדן", שהוא בעיני הסרט הטוב ביותר שנעשה בארץ השנה; "פלאות"; ו"מי מפחד מהזאב הרע". אני יכול לצרף לזה גם את החצי הראשון של "הנוער". אף אחד מהם לא מועמד לפרס הסרט הטוב ביותר. כמה משונה. רשימת חמשת הסרטים המועמדים לפרס הסרט מותירה אותי נבוך ומבולבל: "בית לחם", "לצוד פילים", "הבן של אלוהים", "שש פעמים" ו"סוכריות". כולם סרטים טובים, אגב. את כולם הערכתי מאוד. אבל אין אף אחד מהם שממש בא לי להצביע עבורו. מזל, כי אני לא חבר אקדמיה ואני ממילא לא מצביע. אבל אם כן הייתי? לא הייתי יודע למי.
ובכלל, אני חש כאן דז'ה-וו עצום מ-2009. אז "עג'מי" היה הסרט שהוביל וניצח. "בית לחם" של יובל אדלר הולך במסלול שסלל "עג'מי": אותה מפיקה, אותה אנרגיה, ואותה תחושה של תגלית של סרט שנופל עליכם משום מקום, עם יוצרים ושחקנים שלא שמעתם עליהם קודם, ושיש בו מידה שווה של וירטואוזיות וריאליזם. את שניהם הערכתי כסרטים, אבל את שניהם לא רציתי לראות כזוכים בפרס אופיר. הזכייה בפרס אופיר, מעבר למינוי הסרט כשגריר ישראל לאוסקר, היא סוג של הכרזה של התעשייה "כן, אלה הסרטים שאנחנו רוצים, אלה הסרטים שאנחנו מריעים להם". ובאופן אישי, כשאני מעמיד את הסרטים זה לצד זה, "בית לחם" (כמו "עג'מי"), מוצלחים ככל שיהיו, הם סרטים שדי נמאסו עליי. מעבר לשכלול הקולנועי שלו, "בית לחם" הוא מבחינתי "מגש הכסף 2", סרט שברח משנות השמונים. האם מישהו יוכל להסביר לי, למשל, מה בדיוק ההבדל בין "בית לחם" ובין "רוק בקסבה", שהיה מועמד לפרס הסרט בשנה שעברה? את שנהם אני מעריך באותה מידה, אבל לא הקולנוע שאני מחפש. זה סרט שכמבקר אמליץ לכם לצפות בו כשייצא, כי הוא לא רע בכלל (ברובו. הסוף שלו איום בעיניי), אבל כחבר אקדמיה הייתי מחפש לי מועמד אחר. קרוב יותר לנפשי.
ב-2009 המועמד האחר הזה היה "סיפור גדול". זה סרט שעינג אותי. הצחיק אותי, שימח אותי, הרשים אותי בתסריט לא צפוי ומצחיק, עם צילום נפלא של דוד גורפינקל. כן, אלה הסרטים שאני רוצה לקבל מהקולנוע הישראלי. לא עוד ממנת האותו דבר של פוליטיקה, כיבוש, פיגועים, ערבים-יהודים. זה לא העניין של האסקפיזם, או אפילו ההומור (אם כי, הומור זה הדבר שהכי חסר לי בקולנוע הישראלי, וכשכבר יש סרט כמו "פלאות" מלא שנינויות, באה האקדמיה ויורה לו בראש), זה הקולנוע. קולנוע מפואר, מסוגנן, סוחף. אבל מי הוא ה"סיפור גדול" של 2013?
לכאורה, מתבקש שזה יהיה "הבן של אלוהים" של ארז תדמור וגיא נתיב, כי הוא מגיע מפחות-או-יותר אותם יוצרים: ארז תדמור ושרון מימון ביימו את "סיפור גדול". תדמור חבר לגיא נתיב – שותפו ל"זרים" – לבימוי "הבן של אלוהים" ומימון הפעם הוא רק שותף לתסריט. וכמו כל הסרטים בחמישיה השנה, אני מעריך אותו, אבל לא אוהב אותו מספיק. יש ב"הבן של אלוהים" רגעים נפלאים – ומכרם חורי עושה את הסרט (ואני אהיה בשוק אם הוא לא יזכה בפרס אופיר כשחקן השנה, על הסרט הזה) – אבל זה סרט לא שלם מספיק בעיניי. משהו מהותי בו חסר, שמנע ממני באמת להתחבר אליו. זו החמצה, כי הוא בנוי בדיוק מהחומרים שאמורים לעניין אותי: הורות ואמונה. והסרט הזה פוטוגני להפליא. ובכלל, נדמה שחברי האקדמיה נתנו לו מועמדות לסרט אבל לא ממש העריכו אותו: הבמאי, התסריטאים, הצלם והעורכת לא מועמדים.
אז אולי זה "שש פעמים" של יונתן גורפינקל. טוב, אין באמת שום קשר בין "סיפור גדול" ובין "שש פעמים". אה, כן: חוץ מהעובדה ששניהם התחרו בפסטיבל טרייבקה. אה, וחוץ מהעובדה שיונתן גורפינקל, הבמאי של "שש פעמים" הוא בנו של דוד גורפינקל, הצלם של "סיפור גדול". אבל פרט לכך זה ממש סרט והיפוכו: האחד הוא אגדה אסקפיסטית ומבדרת, והשני הוא ככל הנראה הסרט הכי מדכא והכי מחוספס שנעשה השנה בארץ. אני יכול לכתוב המון ובהערצה על העבודה של גורפינקל כבמאי, של רונה סגל כתסריטאית, של שרון דה-מאיו כצלם ושל סיון לוי כשחקנית. כולם מופלאים. אבל יש רק בעיה אחת: ממש קשה לי עם הסרט הזה. כן, אתם בוודאי יודעים כבר כמה קשה לי עם ריאליזם, והסרט הזה הוא נבוט של ריאליזם בפרצוף, ללא חסד, ללא גאולה, וזה מעצבן אותי קשות.היחס האמוציונלי שלי לסרט הזה מורכב כפליים, כי גורפינקל ורונה סגל – הבמאי והתסריטאית – הם שני יוצרים שאני עוקב אחריהם בהערצה מאז שהם היו צעירים מאוד. הוא כנער, פרח קולנוע מוכשר ומגוון שסרטיו הקצרים היו הברקות מצחיקות ומרגשות; והיא כעיתונאית צעירה ובעלת מצפון מעורר קנאה איתה עבדתי ב"העיר". אבל הסרט? לא יודע. קשה לי איתו.
ובכלל, בין "בית לחם" ובין "שש פעמים", נראה לי שסרטי השנה בפרסי אופיר הם סרטים המבוססים על תחקיר אדיר, הרבה יותר מאשר על תסריט (ואכן, גם עלי ואקד, השותף לכתיבת "בית לחם" וגם סגל, התסריטאית של "שש פעמים", הם עיתונאים בעברם).
"סוכריות" של יוסף פיצ'חדזה הוא גם סרט שאני לא יודע מה לעשות איתו. זה סרט שהייתי חייב להעריץ. אני בשוק שאני לא מאוהב בו. יוסף פיצ'חדזה הביא ארצה את הצלם של בלה טאר, למען השם, ויצר סרט שהצבעוניות שבו זוהרת. חוקי האקדמיה הקסנופובים מונעים מאנשי צוות שאינם אזרחי המדינה להיות מועמדים, וכך באחד הפיתולים הכי לא הגיוניים בתולדות הטקס הצילום של "סוכריות" לא מועמד לפרס. טירוף. המסר לעולם הוא ברור: תעשיית הקולנוע הישראלית תשמח לקופרודוקציות זרות, לכסף זר, לאנשי צוות זרים, אבל תשכחו מפרסים. זה גם פסול מכל סיבה הגיונית, שלא לדבר אתית, אבל זה גם דפוק מנקודת מבט תקשורתית. לקולנוע הישראלי יש אפיל בינלאומי, הוא בוודאי היה זוכה לעוד כמה כותרות בעולם עם הצלם של בלה טאר, השחקנית היווניה מ"לפני חצות" ו"הרי האלפים" (המשתתפת ב"הבן של אלוהים") והצלם של לוק בסון (שצילם את "פלאות") היו מועמדים לפרס אופיר. אבל הפוסט הזה לא נועד לקטר על תקנון האקדמיה, כי כבר דשנו בזה כבר כמעט עשר שנים ואין לי כבר כוח לזה.
בחזרה ל"סוכריות". באחת הסצינות בסרט מספר מוני מושונוב על חלום שחלם. זיהיתי מיד: החלום שהוא חלם היא סצינת פלאשבק מתוך "מראה" של טרקובסקי (הומאז' מפורש לסצינה הזאת יגיע בהמשך הסרט). "סוכריות" מלא בממתקים סינפיליים כאלה – דיאלוגים בסגנון טרנטינו על מוזיקה איטלקית ופסטיבל סן-רמו, וציטוטים מסרטים. אני אפילו חושב שאם אי פעם אני הייתי הולך לכיוון של עשיית סרטים במקום כתיבה עליהם, זה סוג הסרטים שהייתי עושה, מחווה לסרטים שאני אוהב ומשל על הברדק הישראלי כפי שהוא משתקף במלחמתם של יצרני ממתקים, ישראלי וערבי. זה אולי הסרט הכי סוריאליסטי שהגיע למועמדות כה בכירה בפרסי אופיר, והוא שוחט פרות קדושות כהוגן, בעיקר עם בדיחות הנאצים שלו. יש בסרט תעוזה רבה. אבל גם כאן, הערכתי אותו, אבל לא התאהבתי. משהו היה חסר בסרט. לא הרגשתי שאני יכול לקום ולהריע לו, אלא רק לנתח אותו בכובד ראש, ובהערכה רבה.
מה זה משאיר לי? את "לצוד פילים" של רשף לוי. זה ה"סיפור גדול" שלי השנה. סרט שחיבבתי, הסרט שהכי הצחיק אותי השנה, סרט שלא חשבתי שיגיע לפרסי אופיר, אבל הנה הוא כאן. וזה הסרט שאם אני רוצה בהצבעתי לו להגיד "תנו לי עוד מזה", זה הסרט. תנו לי עוד קומדיות. הקולנוע הישראלי רציני להחריד.
===============
אגב, למה אני כותב כל הזמן על "החמישייה"? הרי יש שבעה סרטים המועמדים לפרס הסרט הטוב: החמישה הנ"ל ועוד שני הסרטים שזכו בתיקו בקטגוריית סרט הפרינג' ועלו ישר לשלב הגמר: "אני ביאליק" ו"פנתר לבן". אבל אין מה לעשות, ועם כל האכזבה שבוודאי תהיה ליוצרי הסרטים האלה, צריך להגיד את זה: הם לא באמת בתחרות. התחרות היא בין חמשת הסרטים האלה. קטגוריית הקולנוע העצמאי, שנשמעה כמו רעיון טוב בתחילה, היא שטות. נותנים לסרט אחד (השנה שניים) לכתוב על הפוסטר שלו "מועמד לפרס הסרט הטוב באופיר", אבל אין לו באמת סיכוי לזכות. רוצים באקדמיה לעודד את הסרט העצמאי ודל התקציב? צרו לו קטגוריה משלו, שיתחרו בה חמישה סרטים ושייצא ממנה סרט אחד זוכה (ותנו לו גם את הזכות להתחרות מול הגדולים בלי קשר).
================
אז מה היה לנו בחמישיה? שני סרטים עם מוני מושונוב ("לצוד פילים" ו"סוכריות"). שני סרטים עם מכרם חורי ("הבן של אלוהים" ו"סוכריות"). שני סרטים שצילם ירון שרף ("לצוד פילים" ו"בית לחם"). רחוב יפו בירושלים, והאיזור הסמוך לככר ציון, מככבים גם ב"לצוד פילים" וגם ב"סוכריות".
================
אנשים מנסים לשכנע אחרים למי להצביע. שיטת השכנוע אינה "זה הסרט הכי טוב שראיתי", אלא "לסרט הזה יש סיכוי ממש טוב באוסקר האמריקאי". כל התחרות הזאת נועדה לקבוע מה יהיה הסרט שייסע לאמריקה. לא התקדמנו בכלום מאז "צ'רלי וחצי" ו"לופו בניו יורק": הפרס הכי גדול שיש לקולנוע הישראלי זו הזכות להגיע לאמריקה. אנשי "לצוד פילים" משוכנעים שלהם יש את הסיכויים הכי טובים, כי יש לכם אס בשרוול האמריקאי שלהם בדמות פטריק סטיוארט. ושני אנשים, שאני מעריך מאוד ושאינם קשורים להפקת "בית לחם" אמרו לי שהם משוכנעים ש"בית לחם" יגיע לחמישיות. אני מאז "עג'מי" כבר לא יודע וכבר הפסקתי להתנבאות מי יזכה למועמדות ומי לא. הייתי בטוח של"עג'מי" אין סיכוי באוסקרים, והוא היה מועמד. הייתי בטוח ש"למלא את החלל" יהיה מועמד, והוא לא היה מועמד. אי אפשר לדעת. ומי שמצביע על סמך הביטחון שלו שסרט כזה או אחר בטוח יגיע לאוסקרים, עושה טעות. השאלה היחידה היא מה הוא בעיניכם סרט טוב. מבין החמישיה, זאת אומרת.
אבל מי שמבטיח לכם שהוא בטוח מגיע לאוסקרים, תחשדו בו. "מקום בגן עדן" ו"פלאות" התקבלו לפסטיבל טורונטו ומשם הם נוסעים לפסטיבל פאלם ספרינגס. אני לא מכיר סרט שזכה באוסקר הזר ולא עבר דרך פסטיבל ספרינגס, שמתקשר ישירות עם הטעם של חברי האקדמיה האמריקאית. "מי מפחד מהזאב הרע" היה בטרייבקה והוא בדרכו לפסטיבל שיקגו, עוד שני פסטיבלים אמריקאים שאפשר דרכם למדוד איך סרט יעבוד באקדמיה. אבל שלושת הסרטים האלה, בכלל לא מועמדים להיות מועמדים לאוסקר. מי שחולם על אוסקרים בלילה, בחר בסרטים הלא נכונים.
ובכל זאת. "שש פעמים" היה בטרייבקה – פסטיבל טרייבקה הוא מקפצת אוסקר לא רעה, שלא תמיד שמים לב אליה. ל"לצוד פילים" יש את כל המרכיבים לסרט שהאקדמיה האמריקאית תאהב – ופטריק סטיוארט בוודאי ימשוך תשומת לב – אבל זה שהוא לא הגיע לשום פסטיבל צפון-אמריקאי הוא סוג של איתות מצוקה (תיקון: גם "לצוד פילים" יהיה בפאלם ספרנגס). מצד שני, זו תהיה השנה הראשונה שבה כל 6,000 חברי האקדמיה יורשו להצביע לסרט הזר ולקבל אותו לצפייה בסקרינרים, והסרט הזה הוא קראוד פליזר על שחקנים קשישים, דובר אנגלית בחלקו ועם פטריק סטיוארט. מצד שני, אורי קליין שנא אותו. האקדמיה האמריקאית – כמו הישראלית – היא מאוד אורי קליין. מה כל זה בא לומר? שאם מישהו אומר לכם שסרט כלשהו בטוח יגיע לאוסקרים, הוא מבלף. אני יודע, עד לפני כמה שנים הבלופר הזה היה אני.
================
רגע. לא גמרתי אתכם. אני עדיין לא מבין מה קרה עם "מקום בגן עדן". איך יכול להיות שהסרט האדיר הזה לא מועמד לא לפרס הסרט ולא לפרס הבימוי? תסריט כן, צלם כן, שחקן, שחקנית, שחקנית משנה, מוזיקה. אבל לא לפרסים הגדולים באמת. אני חושב שזה הרגע שבו התגרשתי סופית מהאקדמיה הישראלית. אני באמת לא מצליח להבין איך 900 החברים בה חושבים על קולנוע. ומה שאני רואה, מדכא אותי.
================
חוקי המשחק בתחרות פרסי אופיר משתנים משנה לשנה. האזנתי לכמה שיחות של חברי אקדמיה בהקרנות האקדמיה שהתקיימו באחרונה, וסיפרו לי על שיחות טלפון שמגיעות מאנשים הקשורים לסרטים במטרה לשכנע את חברי האקדמיה להצביע להם. עד היום הקמפיינים נוהלו בעיקר באימיילים. תזכורות, טריילרים, הזמנות להקרנות, ציטוטים מביקורות. שיחות טלפון הם דבר יחסית חדש. קמפיינים וקבלי קולות. מפיקים ויוצרים שמתקשרים לשכנע. שמעתי שהמלחמה הערה ביותר היא בין "בית לחם" ובין "לצוד פילים". הנימוקים של כל צד: לנו יש יותר סיכויים באוסקר. התחושה שקיבלתי מהדוברים היא שהשיחות האלה דווקא מזיקות לסרטים, ולא מועילות להם.
=================
אני יודע את זה: זה יהיה קרב מאוד צמוד. כל סרט שחושב שניצחונו מובטח יהיה מאוד מופתע ב-28 בספטמבר. מי יזכה? "בית לחם"? "שש פעמים"? "הבן של אלוהים"? "סוכריות"? או "לצוד פילים"? ומנקודת מבטו של הצופה בבית: מי אלה, לעזאזל?! למי אכפת מתחרות בין סרטים שמעולם לא שמעתי עליהם (טוב, על "לצוד פילים" הם שמעו)? והנה האקדמיה הישראלית לקולנוע בתמציתה: דרמה גדולה, עזת יצרים, רבת תככים, גדושת אגו, שלקהל – זה שבשבילו עושים את הסרטים האלה – פשוט לא אכפת ממנה, כי הם לא יודעים מי נגד מי. אלמוני א' נגד אלמוני ב'. הם לא יודעים בעד מי הם, הם לא יודעים אם לשמוח או להתאכזב מזכייתו של מישהו, הם לא יודעים מי הפייבוריט והאם ברגע האחרון זכה המועמד הלא צפוי. מנקודת מבט קולנועית, טקס פרסי אופיר הוא ההפך מדרמה. האקדמיה לקולנוע מתעקשת שנים לא לשבת ולשנות את התקנון שלה כך שהפרסים האלה לא יהיו כמו פריימריס פנימיים במפלגה זניחה, אלא טקס שיסחוף אחריו את הצופים שירצו להיות מעורבים בו. להמר על הזוכים. להתרגש ממנו. "בית לחם" יוצא לבתי הקולנוע יומיים לפני הטקס. "שש פעמים", "סוכריות" ו"הבן של אלוהים" ייצאו רק אחרי הטקס (אני מקווה שהם יופצו לפני 1 באוקטובר, אחרת הם לא יהיו כשירים להתקבל לאוסקר האמריקאי, ע"ע "כחול הוא הצבע החם ביותר" שנמנעה ממנו האפשרות להיות נציג צרפת לאוסקרים כי מפיציו החליטו שהוא ייצא בצרפת רק באוקטובר). אז אם גם את הקהל האקדמיה שוכחת, וגם מיצירות המופת של השנה האקדמיה מתעלמת, בשביל מה צריך את הטקס הזה? מה בדיוק יוצא לנו מפרסי אופיר? את הבחירה בנציג ישראל לאוסקר אפשר לעשות במייל. לא צריך אקדמיה או טקס או משדר או את עיריית חיפה. נדמה לי שהאקדמיה מעולם לא שאלה את עצמה: בשביל מה אנחנו קיימים?
יונה יהב לא צדיק ולא פילנטרופ ובטח ובטח לא מממן את האקדמיה מכיסו. ליתר דיוק: יונה יהב לא הוציא שקל מכיסו! מדובר בכסף ציבורי, כספי משלמי הארנונה החיפאים שיונה יהב משיקולי תיקשורת ויחסי ציבור מעדיף לנתב אותם (את הכספים) לאקדמיה לקולנוע על חשבון שיקום העיר המזדקנת והמתפוררת שכל צעיריה בורחים ממנה רגע אחרי הצבא או הלימודים. כחיפאי – הרשה לי לא להיות שותף להתלהבות שלך מיהב, סוג של פופוליסט ואסון גדול לעיר חיפה. אני מזמין אותך להצטרף אלי לסיור בעיר בסוכות (ולא במתחם האודיטוריום) כדי לראות איך נראית עיר בהזנחה כללית.
1. קצת עצוב לי לקרוא את הפוסט הזה שלך. אתה, ואני, וגם אנשי "סריטה", וגם אלי שגב ב-EDB אומרים כבר שנים את מה שאתה אומר, והאקדמיה בשלה. אתה הראשון שמתייאש. מרים ידיים. אין לי רעיונות גרנדיוזים איך לשכנע את הגוף המשונה הזה לשנות את התקנון שלו. הדבר היחיד שאני יודע הוא להמשיך ולהגיד את אותו הדבר שנה אחרי שנה. לחזור אחריו כמו מנטרה. ולהאמין שבסוף דברים ישתנו.
2. ולמה אני עוקב אחרי כל הסיפור הזה שנה אחרי שנה? כי בסופו של דבר, אני אוהב קולנוע ישראלי. ומה לעשות, כמו בכל העולם, וכמו בכל טקסי האקדמיות הבינלאומיים, תחרות האקדמיה היא חלון הראווה של הקולנוע הלאומי. ומעניין אותי, ואיכפת לי איך חלון הראווה הזה נראה.
3. אני רק בן אדם אחד, ואני מביע את דעתי כאן ובבלוג שלי. אבל לפעמים הטעם שלי לא תואם את טעם הרוב. אז כן, אני איתך בעניין "מקום בגן עדן". גם לטעמי זהו הסרט הישראלי הטוב של השנה. אבל שמעתי לא מעט חברי אקדמיה שלא אהבו אותו. שהסתייגו ממנו. שהעריכו את הצילום (הנפלא!) של בועז יהונתן יעקב ואת העבודה המרשימה של אלון אבוטבול, אבל הסתייגו מהמכלול. מהקצב האיטי לטעמם. אז הם לא נתנו לא מועמדות לפרס הסרט.
גם אתה אומר את זה: בשבילך (וגם בשבילי) האוסקר, האופיר, פרסי האקדמיות האלו, זה הסופרבול בשבילך (ובשבילי). זה הספורט שלנו. ובספורט, כמו שנאמר, You win some, you lose some. אני מצר על כך שהסרט של מדמוני לא נמצא ברשימה הסופית, אבל מריע לאקדמיה על הכללתו של "שש פעמים". סרט אדיר בעיניי.
4. אין קשר בעיניי בין "בית לחם" ל"רוק בקסבה". הסרט של הורוביץ בא מחשיבה אסתטית קודם כל. זה מתחיל מבחירת השחקנים (אנחל בונני יכול להוביל סרט רציני? באמת?). זה ממשיך בבחירת המוסיקה ("עבד הממהר" של שלמה ארצי הוא הדבר הראשון שאתה שומע כשהסרט מתחיל. הייתי בטוח שגל אוחובסקי ישב בחדר העריכה). "בית לחם" אמנם מפתיע בבחירת צחי הלוי, אבל הוא באמת מוציא ממנו הצגת משחק מרשימה. ושאדי מרעי הוא תגלית מופלאה בעיניי (בפסטיבל ירושלים ראיתי אותו כבר בסרט נוסף, "ערבאנה" הדרוזי, שם הוא בתפקיד משנה, וגם שם הוא מצוין). ובכלל, "בית לחם" אמנם מושקע מאוד, אבל הוא בא מהרצון לספר סיפור, והאסטתיקה שלו משרתת את הסיפור. אצל הורוביץ זה הפוך.
5. אין קשר בעיניי בין "בית לחם" לבין "עג'מי". הסרט ההוא של שני/קופטי היה תופעה חד פעמית יוצאת דופן. משהו שמיסמס את הקו בין דוקומנטרי לעלילתי. משהו שאני עד היום לא ממש מבין איך הוא נוצר. וגם אחרי שראיתי את הסרט פעמיים, וקראתי ראיונות עם הבמאים, אני לא תופס איפה עבר הקו בין 'לתת לשחקנים הלא מנוסים להתנהג בטבעיות' לבין 'הכל היה מתוסרט'. "בית לחם" מתוסרט כולו, מתחילתו ועד סופו, והוא מוקפד מאוד מהבחינה הזו. בלי אלתורים.
6. ובסופו של דבר, גם אם "מקום בגן עדן" קופח ברשימת המועמדים, אני דווקא מרוצה מהרשימה. אני מרוצה כי אם אבן המבחן היא "אני רוצה עוד מזה", אז כן, יש כאן גיוון, ואני רוצה עוד מזה. עוד גיוון. עוד קומדיות כמו "לצוד פילים". עוד ריאליזם בפרצוף כמו "שש פעמים". עוד פוליטיקה כמו "בית לחם". ועוד דרמה מוקפדת כמו "הבן של אלהים". יש לנו שנה מצוינת בקולנוע הישראלי השנה. וחלון הראווה של האקדמיה מראה את זה.
7. 2014? אל תשכח שיש לנו גם סרט חדש של ניר ברגמן על האש. ומה עם "אנשים כתומים" של הגברת אזולאי הספרי? הסטילסים שאני ראיתי מתוך הסרט היו יפהפיים, והסיפור מצביע על משהו חלומי ברוטב פולקלוריסטי.
8. אז מה נשאר לנו? לחזור ולהגיד שוב, בפעם המי יודע כמה: לדעתנו תחרות פרסי האופיר צריכה להתקיים רק בין סרטים שכבר הופצו לקהל הרחב. כך התחרות תעניין גם את הקהל הרחב, שכבר יכיר את הסרטים, ולא רק כמה מאות אנשי אקדמיה, וכמה בלוגרים בודדים.וגם: יש לפצל את הבחירה בסרט הטוב ביותר מהקביעה שהוא זה שייצג אותנו באוסקר. ככה הבוחרים יצביעו לסרט שבעיניהם הוא הטוב ביותר, ולא בסרט שלדעתם יש לו סיכוי באוסקר.
למה לדעתך לא נתנו מועמדות ל"מי מפחד מהזאב הרע"? אין בזה שום היגיון. הסרט מומעד כמעט בכל קטגוריה אפשרית אחרת, מה שמראה כמובן על הערכה רבה מצד חברי האקדמיה לסרט עצמו, אבל הם בחרו להשאיר אותו מחוץ לחמישייה מסיבה כלשהי. לא נראה לי יש בן אדם אחד שלא יצא מהאולם אחרי הסרט בלי פה פעור, זה אחד הסרטים הכי טובים שהיו כאן, אם דיברת על איך אתה רוצה שהקולנוע הישראלי יראה- ככה אני באופן אישי רוצה שהוא יראה.
נורא כיף לראות שיש התקדמות בקולנוע הישראלי בהיבט הזה שאתה רואה סרטים שלא אופיניים לנוף המקומי, חלקם עוסקים בז'אנרים פורצי דרך בארץ: "לצוד פילים" זהו סרט שלא ראיתי כמותו בארץ כבר המון שנים, וכמו שאתה כתבת בביקורת שלך עליו, לראות 500 אנשים באולם יושבים וצוחקים זה געגוע. "מי מפחד מהזאב הרע" היה פריצת דרך מטורפת בכל מה שקשור לסרטי האימה בארץ ולקחת את "כלבת" צעד אחד קדימה. "בשר תותחים" של איתן גפני- סרט הזומבים הראשון בארץ! ובאוקטובר הולך לצאת "כידון"- קומדיה על חיסול מבחוח, לא פחות. אז אפשר לראות פה שינוי מצד יוצרים, רק חבל שחברי האקדמיה לא תומכים בזה.
מילים כדורבנות, חוץ מזה שלטרייבקה אין שום קשר/מדד לאוסקרים.
אז אם אנשים באקדמיה מצביעים לסרט שהם רוצים לשלוח לאוסקר, אז אני חושב שהיום הגיעה הודעה שתטה סופית את הכף לטובת "בית לחם", והיא: הסרט יוקרן לא רק בונציה, ולא רק בטורונטו. הוא יהיה גם בפסטיבל האולטרה-בררני של טלורייד, שזה הפסטיבל שהפך בשנים האחרונות למדד למה ילך חזק באוסקרים.
רק 27 סרטים שם, ביניהם: "הכל אבוד" (אוסקר משחק לרוברט רדפורד?), "גלוריה" הצ'יליאני (סרט לא טוב לטעמי, אבל כנראה סגור לחמישיה הסופית של השפה הזרה), "העבר" של אסגר פארהאדי (נציג צרפת לאוסקר?), "כחול הוא צבע חם" (לא נציג צרפת, אבל אולי יתברג בקטגוריות אחרות?), גראויטי (קוארון), נברסקה (אלכסנדר פיין, שם ברוס דרן כנראה יתן פייט עצום לרדפורד בקטגוריית המשחק), האחים כהן, והחדש והמסקרן של ג'ונתן גלייזר ("לידה"). כולם אמורים להיות שחקנים ראשיים באוסקר השנה.
שם אחד שהפתיע אותי ברשימה הוא החדש של ג'ייסון רייטמן, שעד עכשיו טס בגובה נמוך יחסית. אולי יש שם משהו שלא צפינו.
הנה הרשימה המלאה
http://www.telluridefilmfestival.org/
כל עוד נותנים ליונה יהב לעמוד על במה מול המצלמות ללהג את עצמו, במיוחד בשנת בחירות בה הוא מקושש כל דקה אפשרית כדי להראות את עצמו ולנסות לשכנע את התושבים שהוא פשוט מת עליהם, אז גם אם אהיה מדובר בפרס האיגנובל הוא היה מממן אותו מכספי התושבים. תכלס מה אכפת לו? הוא משלם מכיסו?