פסטיבל חיפה 2013: דפדוף ראשון בתוכניה
"כוח משיכה" של אלפונסו קוארון בפסטיבל חיפה. הישר מוונציה
סוכות מגיע השנה מוקדם מן הרגיל. ב-19 בספטמבר – חודשיים אחרי נעילת פסטיבל ירושלים – ייפתח פסטיבל חיפה, שמכניס לאחיו הירושלמי סנוקרת הגונה בלקקן. איזה נוק-אאוט מרשים. התקשורת תמיד מתייחסת לפסטיבל חיפה כאל הפסטיבל השני בישראל, זה שמלקט את הפירורים מצלחתו של פסטיבל ירושלים. ובכן, לא עוד. איך זה קרה? מאוד בפשטות: בשעה שעיריית ירושלים מקצצת את התמיכה בפסטיבל שלה עוד ועוד ותקציבו הולך ומצטמק, תקציבו של פסטיבל חיפה רק הולך וגדל והתמיכה של העירייה בו פשוט אסטרונומית. זה גם כסף, אבל גם תמיכה מערכתית. הנה טיפ: בימים פסטיבל חיפה, לא תקבלו דוחות חניה. לפחות ככה שמעתי. למה? כי מבחינת עיריית חיפה, פסטיבל חיפה הוא חג עירוני. וזה בא לידי ביטוי בכמות הצופים הגדה משנה לשנה, וזה בא לידי ביטוי אצל הקולנוענים הישראליים שהפכו השנה את התחרות החיפאית למותחת ומסקרנת במיוחד; וגם למפיצים, שנותנים לחיפה את היפים שבתפוחיהם.
ואני מניח שזה מורגש גם בחו"ל. רוצים לראות את סרטי פסטיבל קאן השנה? כמות נכבדה מהם מתקבצת בחיפה השנה.
פנינה בלייר, המנהלת האמנותית של פסטיבל חיפה, ואבינעם חרפק, מנהל התוכניה של פסטיבל ירושלים, רוצים אותם סרטים. שניהם אלופים בפרוגרמציה. השאלה היא למי תהיה המערכת שתעזור להם להשיג את רשימת החלומות שלהם. כשליה ון-ליר היתה פעילה בסינמטק ירושלים, היה קשה להביס את הצוות ון ליר/חרפק/ויויאן אוסטרובסקי מבחינת קשרים בחו"ל. ון ליר כבר לא טסה לפסטיבלים, אבל הימים ההם חלפו, ועכשיו חיפה מביא תוכניה שאני פשוט מרייר עליה ביומיים האחרונים.
לדוגמה. גם פסטיבל חיפה וגם פסטיבל ירושלים רצו את הטרילוגיה "גן עדן" של אולריך זיידל. חיפה השיגו אותה. שניהם רצו את "הסיפורים שאנו מספרים" של שרה פולי. חיפה השיגו (אליסיה ווסטון, המנהלת היוצאת של פסטיבל ירושלים, אמרה לי שזה הסרט שהיא הכי אהבה השנה והיא מאוד רצתה אותו, אבל היא כבר ידעה שהוא הולך לחיפה ולא אליה). צורב במיוחד עבור ירושלים הוא ההפסד על "אחרון הלא-צדיקים" של קלוד לנצמן. בירושלים היו בטוחים שהסרט הזה, שהוקרן בבכורה בקאן, יהיה אצלם בפסטיבל. הרי לנצמן הוא בן בית בסינמטק, ידיד אישי של ליה ון-ליר, הוא היה אורח הסינמטק הירושלמי באפריל, שם ערכו לו מחווה. מחווה ערכו לו! ולבסוף, "אחרון הלא-צדיקים" הולך לחיפה. זה בוודאי צורב.
אבל תחרות בצד, מי שמרוויח הם חובבי הקולנוע שנודדים בין ירושלים לחיפה. כי מפה לשם, חלק נכבד מהסרטים הכי מדוברים של פסטיבל קאן האחרון יגיעו למסכינו (ורוב אלה שלא הגיעו לחיפה/ירושלים יגיעו להפצה מסחרית עד ינואר, למשל הסרט הזוכה בדקל הזהב, "כחום הוא הצבע החם ביותר").
אז הבה נדפדף. מה מסקרן בפסטיבל חיפה הקרוב?
"רק האוהבים שורדים" של ג'ים ג'רמוש
"כוח משיכה" ("Gravity"), אלפונסו קוארון
הישר מערב הפתיחה של פסטיבל ונציה, סרטו המאוד מסקרן של אלפונסו קוארון, בו משוטטים ג'ורג' קלוני וסנדרה בולוק בחלל.
"כל הזמן שבעולם" ("About Time"), ריצ'רד קרטיס
ריצ'רד קרטיס, תסריטאי אהוב עליי מאוד ("בלקאדר", "ארבע חתונות ולוויה"), בסרט שמשלב אהבה ומסע בזמן במה שנראה הגרסה הרומנטית ל"לקום אתמול בבוקר".
"תשוקה", בריאן דה פלמה
סרט חדש של בריאן דה פלמה. איזה עונג קינקי. מתלבט האם כבר לצפות בדי.וי.די או לחכות למסך הגדול.
נציגי פסטיבל קאן:
"רק האוהבים שורדים", ג'ים ג'רמוש
סרט הערפדים של ג'ים ג'רמוש. עם טילדה סווינטון. לא תיעודי.
"יפה לנצח", פאולו סורנטינו.
כבר ראיתי. אחרי הנפילה, לדעתי, של "זה בוודאי המקום", חוזר סורנטינו לאיטליה ולשחקן הקבוע שלו, טוני סרווילו, בסרט מסחרר ומהפנט, שמתחבר היטב למחווה לפליני שתתקיים בפסטיבל במקביל. את סורנטינו אני מכיר בזכות פסטיבל חיפה, שהציגו את כל סרטיו הראשונים והפכו אותו לבמאי האירופי העכשווי האהוב עליי.
"כמו אב, כמו בן", הירוקזו קורה-אדה
"זרים על שפת האגם", אלן גירודי (זוכה פרס הבימוי במסגרת "מבט מסוים")
"מיכאל קולהאס", ארנו דה פאליירס
"גרי-גרי", מחמט סאלח הארון
"אחרון הלא-צדיקים", קלוד לנצמן
בפעם הרביעית, למצמן חוזר אל חומרי הגלם של "שואה" ומפתח מתוכם סיפור אחד של דמות אחת לסרט שלם, הנמשך למעלה משלוש שעות. זהו סיפורו השנוי במחלוקת של בנימין מרמולשטיין, שהיה ראש ועד היהודים בגטו טרזינשטט.
"סיפור על ילדים וסרטים", מארק קאזינס
סרט תיעודי על ילדים בסרטים.
"פותה ונזרק" ("Seduced and Abandoned"), ג'יימס טובאק
ג'יימס טובאק – כמו הנרי ג'אגלום בזמנו – חושף את אחורי הקלעים של פסטיבל קאן.
"דבש", ולריה גולינו
זוכה ציון לשבח במסגרת "מבט מסוים".
עוד סרטי תעודה:
"הסיפורים שאנו מספרים", שרה פולי
מפסטיבל ונציה בשנה שעברה, וסאנדאנס השנה. סרטה התיעודי המאוד מדובר, והכנראה משובח, של השחקנית והבמאית שרה פולי.
"הסטון רוזס: עשויים מאבן", שיין מדוס
"סלינג'ר", שיין סלרמו
שני סרטים תיעודיים של אנשים שקוראים להם שיין. האחד הוא קולנוען בריטי בועט שעושה סרט על הסטון רוזס. השני הוא התסריטאי אמריקאי שחתום על "ארמגדון" ו"הנוסע השמיני נגד הטורף: רקוויאם", שיוצא בעקבותיו של ג'יי.די סלינג'ר, הסופר המסתגר שהלך השנה לעולמו. הסרט הזה, שיוצא תכף להקרנות מסחריות באמריקה, יצר שלשום כותרות ב"ניו יורק טיימס" כשדלו ממנו את הכותרת שחמישה ספרים חדשים פרי עטו של סלינג'ר יישלפו מעזבונו וייראו אור בשנים הקרובות.
הפרוורטים:
"גן עדן: תקווה", "גן עדן: אמונה", "גן עדן: אהבה"
הטרילוגיה של אולריך זיידל, אותה הוא חילק בנדיבותו לתחרויות הרשמיות של ונציה, ברלין וקאן. שש שעות עם אותה משפחה.
"גולציוס ואנסמבל השקנאי", פיטר גרינאוויי
כך נראה הטריילר שלו. זהירות, מלא עירום מכל הסוגים והמגדרים והאיברים. כן, זה נראה כמו גרינאוויי:
"שעות פתיחת המוזיאון", ג'ם כהן
אחד הזוכים של לוקרנו שעבר.
"חטיפה בלב ים" A Hijacking
הלהיט הדני, שאחרי הפסטיבל יגיע ישר לערוץ יס 3.
"המחברת הגדולה"
זוכה קרלובי וארי ונציג הונגריה לאוסקרים.
"בן יחיד"
זוכה פסטיבל ברלין ונציג רומניה לאוסקרים
מסגרת סרטי חצות:
תראו מה זה. במקביל לפסטיבל חיפה מתקיים בתל אביב פסטיבל אוטופיה (לשעבר אייקון) לסרטי מדע בדיוני וז'אנר. בחיפה, אני מבין, הכריזו עליו תחרות. כך שדה-פקטו יהיו לנו שני פסטיבל מד"ב וז'אנר בסוכות. "כנס העתידנים" של ארי פולמן יפתח את פסטיבל חיפה ויוקרן אחר כך בפסטיבל "אוטופיה". "כוח משיכה" של אלפונסו קוארון יהיה בחיפה. סרט הערפדים של ג'רמוש – בחיפה. ובנוסף לזה ייסד ירון שמיר, אחד מאנשי התוכניה של חיפה וחובב ידוע של קולנוע אפל, משבצת של סרטי חצות בה הוא יציג את הסרטים הבאים:
"אנחנו מה שאנחנו", ג'ים מיקל
סרט זומבים אמריקאי עצמאי עם קלי מגיליס שכבר הוקרן בסאנדאנס ובקאן
"נקמה כחולה" (Blue Ruin), ג'רמי סולנייר
זוכה פרס המבקרים בשבועיים של המבקרים בקאן האחרון.
"סיימון קילר", אנטוניו קמפוס
נציג סאנדאנס 2012.
"מכוערים", אנוראג קשיאפ
סרט אימה הודי שגם הוא מגיע מפסטיבל קאן האחרון.
וגם:
במלאת 50 שנה ל"שמונה וחצי" של פליני, אחד הסרטים האהובים עלי בכל הזמנים, ובמלאת 2ם שנה למותו של פליני, תתקיים מחווה לסרט ולבמאי. "שמונה וחצי" יוקרן. וגם סרט תיעודי על פליני שיצר אטורה סקולה, ושיוקרן השבוע בבכטרה בפסטיבל ונציה (שמקיים מחווה לאטורה סקולה). גדעון בכמן, הוויויאן אוסטרובסקי של פסטיבל חיפה, יציג בו (לפחות בפעם השלישית לדעתי) את סרטו התיעודי (האיום) "צ'או, פדריקו". בכמן ופליני היו מיודדים, ופליני הרשה לבכמן לצלם את אחורי הקלעים של הפקת "שמונה וחצי". נשמע סרט חובה, נכון? ובכן, בכמן הפך את זה לסרט פסאודו-אוונגרדי עם פסקול משונה ומתחכם שלחלוטין מתעלם מפליני, מהסרט ומגדולתו ומתמקד רק בפוזות האוונגרדיות של עצמו.
וגם: מחווה ליסוז'ירו אוזו. במאי שאולי השנה סוף סוף אתפייס איתו. אף פעם לא אהבתי את סרטיו. אולי הגעתי לגיל.
כוח משיכה, גרביטי, הוא יצירת מופת עם דברים שבאמת לא ראינו קודם בקולנוע. סנדרה בולוק בתפקיד הכי דרמתי (וטוב) שהיה לה. אני חוזה לו להוביל את רשימת המועמדים עם 11 מועמדויות די בטוחות לאוסקר השנה. כולל בימאי, שחקנית, וסרט. זכיה מובטחת בצילום, אפקטים ועריכת סאונד.
זה ״כחול הוא הצבע החם ביותר״. התבלבלת עם סדרת טלוויזיה
זה לא הפסטיבל שהוא חג, זה סוכות (העירייה בחופש ואיתה הפקחים, כך אמרו לי לפחות. זה לא תל אביב שם). אבל נחמד יותר להגיד שזה בגלל הקולנוע.
הסרט של פולי באמת משובח (אבל הוא כבר יצא בדיוידי, אם מישהו עושה חשבון התנגשויות בשלב מוקדם זה).
יש קישור לתוכנייה של הפסטיבל? חיפשתי ולא מצאתי
ג'ים מיקל הוא הבטחה גדולה בקולנוע האמריקני העצמאי, חפשו את סרטי האימה שלו בכדי להיווכח בכישרון.
"סרט הערפדים של ג'ים ג'רמוש. עם טילדה סווינטון. לא תיעודי." – אדיר!
אכן תוכניה שנראת משובחת ממבט ראשון. מהסרטים שיצא לי לראות עד כה, אני אישית ממליץ בחום על "קריסת המעגל השבור" שלדעתי, האחד הסרטים הטובים ביותר שראיתי בזמן האחרון… באותו הנשמה הייתי ממליץ להתרחק כמו מאש מ"אסטונית בפריס" סרטו החדש של אילמר ראג (ב2007 עשה את "כיתה" המרשים ביותר, אחד הסרטים הטובים של אותו השנה, שוב, לדעתי).
אני דווקא הפוך ממך. עברתי על כל רשימת הסרטים של הפסטיבל החיפאי, ואיכשהו אני קצת מאוכזב.
פסטיבלי הקולנוע בחיפה/ בירושלים הם בשבילי המקום שבו אני אוכל לצפות בסרטים מדוברים שמשום מה המפיצים פוחדים לגעת בהם. והשנה צפיתי בירושלים ב"פיגוע" הלבנוני, ב"שלגיה" הספרדי, ב"מצולות" האיסלנדי, וב"פרנסס הא" האמריקאי המקסים (בין היתר). בחיפה נדמה לי שיש, קודם כל, הצפה של סרטי מפיצים.
אני הרי לא אסע במיוחד לחיפה כדי לראות את "סיפורים שאנחנו מספרים" שכבר יש לו תאריך הפצה ממש בקרוב. כנ"ל לגבי "בן יחיד" הרומני (שניהם של סרטי שני. הציצו נא באתר של "לב"). נראה לי גם שהסרטים של אלפונסו קוארון, ג'ים ג'רמוש, וריצ'ארד קרטיס יופצו על בטוח.
ויש לא מעט סרטים מדוברים שירושלים דווקא הקרינה השנה קודם. כך שרשימת הסרטים שאני הכנתי לעצמי לראות בחיפה בנויה ברובה משמות אנונימיים, מהם אני מקווה לדלות הפתעה לא צפויה (והרבה פעמים יש גם כאלו).
למעשה, יש רק סרט אחד ברשימה שלגבי הוא סרט חובה, וסביבו אני אבנה את הלו"ז שלי בחיפה. זה "חטיפה בלב ים", זוכה פרס האקדמיה הדנית השנה. אני במיוחד רוצה לראות אותו לפני שמגיע "קפטן פיליפס" (טום הנקס מככב בסרט של פול גרינגראס) שנדמה לי שמספר סיפור זהה (אבל יהיה כנראה גרסה ממוסחרת של הסרט הדני. שניהם, להבנתי, מבוססים על מקרה אמיתי)
בירושלים השנה ראיתי את יבול סאנדאנס: Upstream color הבלתי אפשרי לצפיה כמעט, ואת Ain't them bodies saints היפה אך מתסכל (שניהם, בסופו של דבר, יוצאים להפצה מסחרית בשבוע הבא). אבל יש עוד סרטים מסאנדאנס שהייתי רוצה לראות, אך הם נעדרים מהתוכניה.
למשל, Spectacular Now, שהטריילר שלו ריגש אותי מאוד. למשל Touchy Feely, החדש של לין שלטון (שסרטה הקודם, "האחות של אחותך", היה מהאהובים עלי ביותר בשנה שעברה).
ומהעולם הייתי רוצה לראות את Oh Boy, זוכה פרס האקדמיה הגרמנית של השנה, "מטגול", סרט האנימציה החדש של זוכה האוסקר חואן חוסה קמפנלה ("הסוד שבעיניים"), וגם את "לורנס בכל זאת" של קסאוייה דולאן (לפי האתר של סרטי אורלנדו זה סרט שלהם, אבל לא ידוע אם הם יפיצו אותו). ויש עוד כמה ברשימת הציפייה שלי. אבל נסתפק בשאריות. מקווה שהן בכל זאת יפתיעו.
איתן: הסרט הארגנטינאי ״מטגול״ בעל 20 מיליון דולר תקציב, מיועד לפתוח , ביום חמישי ה10 ביולי 2014 את פסטיבל ירושלים בבריכת הסולטן… ככה לפחות המלצתי בעצמי לאנשי הפסטיבל שם :). "מטגול" הוא סרט אנימציה מרשים ומרגש על כדורגל וביום ראשון ב13 ביולי 2014 מתקיים הגמר של המונדיאל באצטדיום מראקנה בברזיל. עיתוי מושלם לא?
בבקשה תגיד לי ש"כמו אב, כמו בן" זה תרגום מילולי מוסח דעת שלך ולא התרגום הרשמי של הפסטיבל לשם הסרט.
בעיניי התוכניה של חיפה טובה בהרבה מזו של ירושלים השנה, ונראה שהפסטיבל הופך לחביב שלי. שנים אהבתי יותר את פסטיבל ירושלים, ולו בגלל שאני במקור מחיפה ונהניתי מהמסע כביכול לירושלים. השנה מצאתי לפחות חמישה סרטים שאני רוצה לראות בחיפה, ולצערי אאלץ לבחור בסופו של דבר בין הסטון רוזס לבין שרה פולי, מאחר והמרחק בשעות שביניהם גדול מדי.