לקראת פסטיבל חיפה ופסטיבל אוטופיה: "אנחנו מה שאנחנו" ו"נקמה כחולה"
"נקמה כחולה" ("Blue Ruin"). כרגע, הסרט הכי מפתיע בפסטיבל חיפה
פסטיבל חיפה מתחיל מחר, מוצאי סוכות. פסטיבל אוטופיה (לשעבר פסטיבל אייקון, כדי שנפסיק להתבלבל עם פסטיבל האייקון האחר שמתקיים במקביל בבניין הסמוך) ייפתח במוצאי שבת בסינמטק תל אביב. ויש כמה נקודות השקה ביניהם.
פורסם ב"פנאי פלוס", 16.9.2013
תראו מה שתחרות יכולה לעשות. בסוכות, במקביל לפסטיבל חיפה, מתקיים כבר כמה שנים פסטיבל למדע בדיוני ולסרטי אימה בסינמטק תל אביב שרק הולך וגדל. בתחילה קראו לו אייקון, ואז הוא התפצל לשני פסטיבלים, שלשניהם קראו אייקון (אחד עסק בסרטים, השני בעולם משחקי המחשב ומשחקי התפקידים ועולם העתידנות). והשנה, אחרי סכסוך ארוך שנים בין מארגני שני האירועים, הפיצול נהיה סופי ופסטיבל הקולנוע מותג מחדש בתור "אוטופיה". ישראל קטנה מדי בשביל שני פסטיבלי קולנוע מגניבים בחול המועד אחד, ואני שנים מייחל לכך שבשלב הבא "אוטופיה" ופסטיבל חיפה יתאחדו ואני לא אצטרך להתלבט יותר האם להישאר בתל אביב או לנסוע לחיפה.
אבל תראו מה קרה השנה בחיפה. פתאום הם הפכו לפסטיבל מדע בדיוני ואימה. סרט הפתיחה? מדע בדיוני (“כנס העתידנים"). סרט הנעילה? מדע בדיוני (“כוח משיכה" של אלפונסו קוארון). ובין לבין, תושק מסגרת חדשה בפסטיבל שתוקדש לסרטי חצות. קרי, סרטים אלימים ומלחיצים. והאמת, היבול התחלק באופן נאה באין אוטופיה התל אביבי ובין פסטיבל חיפה. ופה ושם יש גם שת"פים. כמו עם "כנס העתידנים", למשל, שיוקרן בשניהם. או עם הסרט "אנחנו מה שאנחנו", סרט קניבלים אמריקאי עצמאי שביים ג'ים מיקל, שגם עשה את האפקטים. זו כמו דרמה משפחתית שקטה ולירית מאוד, אבל על משפחה – עם בנות עדינות ומלאכיות – שצדה בני אדם, הורגת אותם בטקס פולחני ואז מבשלת אותם. סרט חביב, עם מבט לירי עדין ואיטי, שמידרדר לאלימות קיצונית למדי.
השיחוק של אוטופיה: השגת עותקים דיגיטליים חדשים לשתי קלאסיקות מדע בדיוני: “2001: אודיסיאה בחלל" ו"דוני דארקו". גם סרט הפתיחה של אוטופיה, “סוף העולם" (שיתוף הפעולה השלישי של סיימון פג, ניק פרוסט ואדגר רייט, אחרי "מת על המתים" ו"שוטרים לוהטים") וגם סרט הנעילה, “ביזנטיום" (ניל ג'ורדן חוזר לערפדים, לראשונה מאז "ראיון עם ערפד") הם הברקות. מצד שני, חיפה השיגו את סרט הערפדים של ג'ים ג'רמוש, “רק האוהבים שורדים” (יונייטד קינג פיזרו את סרטי הערפדים הארט-האוסיים שלהם באופן שיוויוני).
אבל ההברקה הכי גדולה נמצאת במסגרת סרטי החצות שאצר ירון שמיר לפסטיבל חיפה. הסרט נקרא "נקמה כחולה" (“Blue Ruin”), שהוקרן בפסטיבל קאן השנה, ובשבוע שעבר בפסטיבל טורונטו. זה סרט אמריקאי עצמאי דל תקציב (200 אלף דולר בלבד) והוא נהדר. דמיינו את "מישהו לסמוך עליו", אבל עם רובים. ג'רמי סולנייה, צלם בדרך כלל, כתב, ביים וצילם את הסרט היפהפה הזה, שגם מצליח להיות בדרכו המאוד מינורית מאוד מותח ומאוד אלים. וכל זאת, אחרי שגייס בקיץ שעבר 37,000 דולר דרך קיקסטארטר. “נקמה כחולה" הוא סרט נקמה, והעיצוב שבו מלא כחול – המכוניות, הבגדים, התאורה. 20 שנה נדד דווייט כהומלס, מאז שהוריו נרצחו. אבל כשרוצח הוריו משתחרר מהכלא הוא מחליט לצאת ולנקום את מותם, מעשה שגורר אחריו רצף של אירועים אלימים ונקמות על הנקמות. האווירה עדינה, והצילום רב רגישות, אבל העלילה מאוד אינטנסיבית. אחת התגליות המעניינות השנה בקולנוע.
איכשהו, אף אחד לא כתב על זה עד עכשיו, אבל בפסטיבל חיפה הקרוב יוקרן לראשונה בארץ סרט של לב דיאז, אחד הבמאים המסקרנים ביותר שפעילים כיום והנציג האמנותי והמדיטטיבי של סצנת הקולנוע העולה של הפיליפינים. סרטיו של דיאז הם כמו אגדה אורבנית: יותר דיברו עליהם מאשר ראו אותם ממש, כיוון שהם נוטים להיות באורך של 5 עד 8 שעות, ואין ממש דרך להשיג אותם (מי שנובר בטורנטים יכול למצוא כמה). ההקרנה של הסרט החדש שלו "נורטה, סוף ההיסטוריה" (שאורכו "רק" 4 שעות) היא ההזדמנות הראשונה בישראל להיחשף לקולנוע שלו, ונראה לי שזה אחד הדברים ששווה לבדוק בפסטיבל הקרוב. רק חבל ששיבצו את ההקרנות בבקרים. הנה הפרטים על ההקרנה: http://www.haifaff.co.il/Movie%20Info.php?id=7179