07 אוקטובר 2013 | 16:02 ~ 15 תגובות | תגובות פייסבוק

איך הפסקתי לפחד והתחלתי לאהוב את הרב עובדיה יוסף

הרב עובדיה יוסף, קצת לפני קום המדינה

יצאתי מבוקר של הרצאות שהעברתי באשדוד בדרך הביתה. ב-13:15, בעודי חולף על פני ראשון לציון, אחזה בי לפתע צמרמורת נוראית. משהו עמוק וסמוי מאוד בתוך הגוף אמר לי שמשהו קרה. הדלקתי את הרדיו ודפדפתי בין התחנות. זעקות האבל בתחנות החרדיות כבר גרמו לי להיאנח, הבנתי במה מדובר, וברשת ב’ כבר קיבלתי את הכותרת: הרב (חיים) עובדיה יוסף נפטר. ושם, באוטו מול ראשון לציון אמרתי “ברוך דיין האמת” על הראשון לציון. ואז, God knows מאיפה, פרצתי בבכי.

כתבתי כבר בעבר על התמיהה שאחזה בי כשהייתי קורא את מדוריו של אדם ברוך ב”מעריב” ומוצא בפסקת הפתיחה שלהם דיון הלכתי קצר המבוסס על פסקי ההלכות של הרב עובדיה יוסף. השתוממתי לא פחות כשראיתי צילום של אדם ברוך ושל הרב עובדיה יחד. אדם ברוך גם הוציא לאור ספרים העוסקים בפסיקותיו ההלכתיות של הרב עובדיה יוסף. מה קורה כאן? התקשורת מלמדת אותנו שיעור במושגים בינאריים: טוב ורע, שחור לבן, לצידנו או נגדנו. ואני הייתי מורגל שהרב עובדיה והתקשורת נמצאים משני צידי המתרס. אויבים. אנחנו מהתקשורת אמורים להתנגד לו – הוא דתי, הוא זקן, הוא עירקי, יש לו מבטא – כל מה שאנחנו, הצעירים מהתקשורת, לא. יותר מזה: הוא אומר לאנשים מה לעשות. הוא פוסק. ואנחנו? אנחנו רוצים את הזכות לעשות מה שבא לנו. והנה בא אדם ברוך ומערער על הדיכוטומיה. איש תקשורת – אדמו”ר של עולם התקשורת, כפי שרון מיברג כינה אותו – שעושה כבוד לרב. ולא לרב צעיר ומודרני ומגניב, אלא לרב ששומר באדיקות את מנהגי אבותיו בני עדות המזרח ושומר על לבוש הרבנות המסורתי. אדם ברוך היה יוצא דופן. התקשורת, מאז שאני מעורב בה כצופה, קורא או כותב, עשתה הכל כדי ללגלג ולזלזל ברב. להפוך אותו לקריקטורה. אני מקווה – ואני אפילו יודע את זה בוודאות – שהיום יתחיל תהליך התיקון של השם והמעמד והכבוד שהיה צריך להיות מנת חלקו של הרב עובדיה גם מצד הציבור החילוני. טוב, לא היום. היום רוב חבריי בפייסבוק עוד יציפו דברי שטנה וקיטרוג. אז מחר.

להבדיל מעמיתיי אדם ברוך ודודו כהן לא זכיתי לפגוש את הרב עובדיה. אבל כמעט כל בוקר בארבע השנים האחרונות למדתי את פסקי ההלכה שלו, וכמעט כל בוקר התרגשתי מהמילים שלו מחדש. הרב היה איש מילים מרהיב, מילותיו היו דבש לנשמתי. קוראי הבלוג הקבועים אולי כבר מכירים אותי, הם רואים אותי כאן בשידור חי כמעט יומיומי כבר שבע שנים. שבע שנים בהן אני מדבר – מדי פעם – על אמונה, תורה, מצוות. היהדות קרובה לי, יקרה לי, אני מנסה ללמוד, מנסה לקיים, מנסה להתקרב. וכשיהודי שלא מכיר כלום מתורה, מצוות והלכה מתחיל להתעניין בכל אלה, הוא גם צריך למצוא מקורות ללמוד מהם. כשניצבים מחוץ לאמונה, עולם התורה וההלכה נראה סגור ומסוגר מאחורי חומה ענקית – לעיתים גם מפחידה ומאיימת – שקשה לרצות לנסות להתמודד איתה. הרב עובדיה יוסף היה האיש שפתח בחומה הבצורה הזאת שערים לאנשים כמוני. לפני שנים, בזכות האתר הזה, התוודעתי ללימוד ההלכה של הרב עובדיה. מדי יום ביומו האתר הזה הבעיר לי את הנשמה, לימד אותי, חיזק אותי, חידש לי וריגש אותי. גיליתי את הרב עובדיה שמאחורי הסאונד-בייטס, מאחורי ההכפשה התקשורתית, וכשהקשבתי לשיעוריו – של קשיש בן 92 – נפעמתי מהאופן שבו הקשיש הזה (שאת דרשתו הפומבית האחרונה מסר בי”א אלול, חודש בדיוק לפני יום הולדתו ה-93, שהיה בי”א תשרי) מדבר דברי תורה – העומק, הבקיאות, הבהירות, הקישורים המפתיעים. ובעיקר: הפיוט. תכף נדבר על השפה הקשה בה הוא השתמש שהפכה אותו למטרה לביקורת, אבל כשמקשיבים לרב ובדיה מדבר פסקאות ולא ססמאות, שפתו היתה רכה, מתוקה ונעימה, והוא התמוגג מדברי פיוט, מלשון מחורזת, ממכתם מנוסח היטב של אחד הפייטנים. השיעור שלו על שירתו של אבן עזרא היה מהמופלאים ששמעתי, הן בשירה והן בקבלה. אחרי שנים של עישון נשמע היה שכל משפט שלו עולה לו במאמץ נשימתי רב, ולאשכנזי כמוני לקח קצת זמן להבין את העברית מבעד למבטא הבגדדי, ועדיין – מילותיו היו מפעימות.

זה המקום שבו הקוראים שניזונים אך ורק מהתקשורת מדלגים על כל המשך הכתוב כאן, מחפשים מהר בגוגל ובוויינט את הציטוטים הכי שערורייתיים של הרב עובדיה כדי להדביק אותם בתגובות ולהגיד לי בתוכחה “איך אתה מגן על אדם שאמר כך וכך?!”. לא יודע אם אני זה שצריך לשמש סנגור על הרב עובדיה, ואני גם לא יודע אם אוכל לעשות זאת. אבל אענה על כך בשני אופנים. האחת: חוץ מהעובדה שהוא היה מנהיג דתי, הוא גם היה מנהיג פוליטי. ובעוד מנהיג דתי אמור לעסוק בקירוב ובאיחוד – ולא היה כמוהו עוד רב בדורנו בארץ שעסק כמוהו בקירוב לבבות, באיחוד הפילוגים ובזיכוי הרבים – מנהיג פוליטי אמור לעשות את ההפך. להבליט את הפירוד, את השונה, כדי לקדם את מפלגתו שלו על פני מפלגות אחרות. אני לא כותב על הרב עובדיה כמנהיג פוליטי כי המקום שבו דת פוגשת פוליטיקה הוא מקום בעייתי לי, שאני לא יודע איך ניתן להישאר בו צדיקים גמורים. לכולם יש אינטרסים שם. אז אני מניח שכמנהיג פוליטי הוא דיבר בשפה קשה על מתנגדיו. לעיתים במילים שגם אני התמלאתי מהן צער. מילים שגוזרות קופון.

אבל אני רוצה לדבר על הרב עובדיה איש ההלכה. ואתם ממילא רוצים להבין איך הוא דיבר בשפה כה קשה, לפעמים, על נשים, על הומואים, על חילונים, על אשכנזים, על חובשי כיפות סרוגות. ראשית, אני רחוק מלהיות בקיא בכל התבטאויותיו – החיוביות, ומולן מעוררות המחלוקת והמתסיסות והראויות ליהפך לכותרות (אם כי אני משוכנע שאלה השניות היו כטיפה בים מול כל אוצר המילים העצום שאמר וכתב באופן פומבי ובאופן פרטי ושמעולם לא זכו להפוך לכותרת, שמעולם לא צוטטו בתקשורת החילונית) אבל אני רוצה ללמד עליו זכות. אז כן, היתה לו ביקורת, ולעיתים הוא נוסחה בתקיפות. על כך אענה בראש ובראשונה שהרב עובדיה של הדיבור בעל פה אינו דומה לרב עובדיה של מילות הכתב. כפוסק, כאיש כתיבה, הוא כתב ברכות עצומה. הרגשתי שהוא כותב תוך כדי חיבוק. הוא ניסה כל הזמן לאחד, לקרב, להקל, לפרוס מדרגות הלכתיות נוחות לאנשים כמוני, שמגלים את עולם התורה בפעם הראשונה, לעלות בהן, להכיר, להתקרב. הוא עזר למישהו כמוני להבין את דרכה של פסיקה: מהתורה, דרך המשנה והגמרא ואז הראשונים והאחרונים, את ההבדל בין פסיקות בני אשכנז מול בני ספרד, את ההבדל בין עיקר הדין ובין מנהגי חסידות. ולבסוף לסכם את כל זה בשפה בהירה שאפשר להבין ממנה את ההלכה למעשה. ודרכו של הרב היתה להקל. מי שרוצה להתקרב לעולם התורה והמצוות, מצא ברב עובדיה בן ברית מחבק ותומך. אבל גם קפדן, שלא יהיו ספקות. הגבולות שלו היו ברורים.

בואו לא נשכח: הרב עובדיה היה בן 93. למעלה מעשרים שנה שהוא בחזקת “קשיש”, אלה שעושים עליהם סרטי תעודה או סיטקומים כי הם מדברים דוגרי, משוחררים מכל כבלי הפוליטיקלי-קורקט ואומרים ללא פילטרים כל אשר על ליבם. בסרטים תיעודיים – כמו “הצלמניה”, נגיד – אנחנו רואים בזה תכונה חיננית כשהסבתא אומרת לנכד שלה בפרצוף דברים שנתפסים מביכים, או לא מנומסים, אם יאמרו בקונטקסט אחר. תכונה אחרת של גיל הזיקנה היא חוסר ההבנה במה שקורה מסביב עם עולם התקשורת: תפוצתו ומיידיותו. הרב עובדיה נתן במשך שנים דרשה בבית הכנסת בשכונת הבוכרים. תחילה מול קהל בית הכנסת, ואז היא שודרה למאזינים באמצעות לוויין, ואז בתחנות רדיו חרדיות, ובשנים האחרונות גם באינטרנט. מבחינתו זה שיעור, אותו הוא מייעד לאיש היושב לידו (צפו בווידיאו המצורף לעיל) ולא להמוני בית ישראל. לעיתים אני נחרד, בסוף יום לימוד, מהדברים שאני לרגעים אומר לתלמידיי בטון פסקני מדי – או בהומור שיכול להיות לא מובן נכון – או בשיבוש לשון שניתן להוציא מהקשרו. אם מישהו מתלמידיי היה כותב בפייסבוק ציטוט שלי מחוץ לקונטקסט ותוקף אותי (“מבקר הקולנוע יאיר רוה טוען שכל השחקנים בהמות!”), הייתי נבוך למדי. את המשפט הזה לא אמרתי עדיין אמנם, אבל זו דוגמה למשפט שבתוך שיעור קולנוע יכול להישמע אחרת. אז נכון שאנחנו צריכים מאוד מאוד לשמור על לשוננו, אבל צריך גם לשמוע דברים בתוך הקונטקסט והניגון שבו הם נאמרו.

עוד אי הבנה קבועה לגבי שפתו של הרב עובדיה: הוא דיבר בלשון חז”ל. כל עולמו היה תורה, נביאים, כתובים, משנה, גמרא, הלכה ומוסר. כל המילים שלו באות משם. עברית מודרנית וסלנג בכלל לא היו באוצר המילים שלו. חז”ל לעיתים דיברו במילים תקיפות, לעיתים בלשון ציורית ומטאפורית. חז”ל לא עסקו בפוליטיקלי קורקט, הם עסקו בדיוני הלכה. אני זוכר שבימי החרצופים, נדמה לי, אהבו ללגלג על כך שפעם אחת בעת כעס הוא צעק על כתב טלוויזיה “תצא בחוץ”. התקשורת המודרנית אהבה את זה, כי זה נשמע כמו שיבוש עילג של עברית. לקח לי שנים להבין שזה יותר קרוב לעברית מקראית וצירופים כמו “צא בחוץ” או “יצא לחוץ” תמצאו מאת דוד המלך בספר תהילים. אז מי העילג כאן? וכן הלאה. לכל מימרה שעשתה כותרת אפשר להביא מראה מקום מתוך הספרות התורנית. אפשר להגיד על לא מעט מהם שזה לא יפה לדבר ככה על אנשים – מה עם הלכות לשון הרע? מה עם לימוד זכות? אפשר להתווכח עם השפה והסגנון, אבל צריך גם להבין את הקונטקסט שממנו הדברים נאמרו. שמעתי לא מעט משיעוריו של הרב. צריך לעבוד קשה – ועם המון זדון – כדי להוציא מהם משפט שיקפיץ את הפיוזים לחילונים (אבל בל נודה: כל עולם ההלכה מקפיץ את הפיוזים לחילונים. אני יודע את זה מהיכרות).

אבל בסופו של דבר, עם דהיית כותרות העיתונים – שיש להם אג’נדה משלהם להציג את הרב כאיש ששונא “אותנו” (קרי, כל מי שלא מצביע ש”ס) – לא את דברי הכעס והתוכחה של הרב עובדיה יזכרו, לא את השפה הקשה שאופיינית לקשישים ולא למדינאים, אלא את המילים שכתב ואת המעשים שעשה. ואלה, אני מניח, יתפרסמו יותר ויותר. אצל גל אוחובסקי, למשל, קראתי לפחות פעמיים על כך שש”ס בימי הרב עובדיה שינתה טקטיקה בעניין ההומו-לסבי (אם כי כנראה שלא כולם שם קיבלו את המזכר בעניין). זמן קצר אחרי שנולדתי, מונה הרב עובדיה לרב הראשי של תל אביב (אלה היו ימים אחרים), משם הוא עבר לתפקיד הראשון לציון, הרב הראשי הספרדי לישראל. את חשיבות פסיקותיו כרב ראשי אני אשאיר למומחים לבאר לנו, אבל הוא עשה לא מעט מהפכות הלכתיות בארץ, ולא רק לספרדים. בחודשים האחרונים הוא נע בין שמחה לטרגדיה: הוא איבד בן אחד למחלת הסרטן, וליווה בן שני לטקס ההכתרה שלו כרב הראשי הספרדי לישראל. בין לבין, מצבו הבריאותי שלו הלך והידרדר.

מקטרגים על הרב, ועל היהדות והתורה בכלל, נמצא בשפע. אני רוצה כעת ללמד עליו זכות, להדגיש שאנחנו לא בקיאים בעולם שממנו הוא בא ודרכו הוא התנסח, והיה לנו קל לזלזל ולכעוס על השונה מאיתנו. זו גם מעין מלחמת דת ותרבות בין קטבים. אבל אין כאן באמת קטבים. יש לשון אחת – לשון התקשורת המודרנית, לשון הפוליטיקלי קורקט – שכל כמה שנים משתנה ודברים שמותר להגיד היום יהיה אסור להגיד מחר, ויש את שפת התורה, שפת חז”ל ושפת ההלכה, שלעיתים היא נשמעת לא נעימה לאוזני מי שהיא מקפידה עליו ומחמירה איתו, אבל היא לפחות עקבית. מטרת הטקסט הנ”ל היה להזכיר שלמרות כל מה שסופר בתקשורת, מי שירים ספר של הרב עובדיה וייקרא בו יגלה את אחד האנשים שעשו הכי הרבה לאיחוד העם בדור הזה, ולא לפלגו.

הנה, למשל, הלכה שפורסמה באתרו בחודש אלול האחרון, שמאפיינת את גישתו של הרב עובדיה לדור שלנו.

ולסיום הנה סיפור על הרב עובדיה. יהיו שיימצאו אותו משעשע ובעל מוסר השכל, ויהיו שיימצאו אותו מכעיס. בדקו את עצמכם מולו, מי אתם:

לא אחת אירע, שבאו הורים לפני מרן שליט”א, למול את בנם (כי מרן שליט”א התכבד בסנדקאות), ומרן שליט”א בירר כיצד עומדים הם לקרוא לבנם, וכאשר שמע, כי בכוונתם להעניק לבנם שם שאינו ראוי, העיר להם על כך, ויעץ להם לתת לו שם אחר. ולעתים היתה הסיבה מאחר ואין השם ראוי על פי התורה. ולעתים היתה הסיבה מאחר והשם עלול לעורר לילד בושה או חוסר נעימות בעתיד.

וכך למשל מעשה באדם אחד, שבשעת המילה, אמר מרן שליט”א “ויקרא שמו בישראל”, ואמר לו אבי הבן, כי ברצונו לקרוא לבנו “חפץ חיים”. ומרן שליט”א העיר לאבי הבן, כי “חפץ חיים” הוא שם של ספר, ואינו שם של אדם. ולכן יעץ לו לקרוא לבנו בשם אחר. וכך עשו.

וכן היה מעשה, שבבוקר אחד הגיע לתפלת שחרית בבית מרן שליט”א, אב אחד, והודיע לגבאים, כי הוא “אבי הבת”, ובשעת העלייה לתורה, ברצונו לקרוא לבתו בשם, וביקש שמרן שליט”א יאמר את השם החדש.

כשעלה האב לתורה, ביקש לקרוא לבתו בשם של דג. אמר לו מרן שליט”א, כי אין זה שם של בת, השיב לו האב, כי אני מבני תוניס, ומנהגינו לקרוא לילדים על שמות דגים, כסגולה נגד עין רעה. מרן שליט”א דיבר עמו רכות, עד שכמעט בכח קרא לבתו בשם “שרה”.

לאחר התפלה, היה האב כעוס, כי מרן שליט”א סיבב את הדבר שלא יקראו לבתו כפי שהוא רצה. קראו אליו מרן שליט”א, ואמר לו, כשתגדל בתך, תאמר לה איך רצית לקרוא לה, ותאמר לה שאני הצלתי אותה, שיהיה לה שם יפה.

=================

עצוב. צריך לשכתב את הקטע הנ”ל ולהחליף את השליט”א (שיזכה לימים טובים וארוכים) בזצו”קל (זכר צדיק וקדוש לברכה).

הרב (חיים) עובדיה יוסף זצ”ל ייטמן היום בבית העלמין סנהדריה, בו קבור גם שרון (חיים) עמרני ז”ל, עליו עשיתי תיעודי לפני שנתיים, מישהו שבזכותו הכרתי את עולם האמונה ולימוד התורה, ושהיתה לו מערכת יחסית סוערת ולא פטורה עם העולם של ש”ס.

נושאים: בשוטף

15 תגובות ל - “איך הפסקתי לפחד והתחלתי לאהוב את הרב עובדיה יוסף”

  1. מיקמק 7 אוקטובר 2013 ב - 16:30 קישור ישיר

    נכון שהאיש היה גדול בתורה אבל שלל הציטוטים שלו לא מעידים על בורות לדעתך? כולל ללכת בין שתי נשים זה כמו ללכת בין שני חמורים, וציטוטים חמורים מאלה? עם כל הכבוד לידע שלו בתורה, ויש הרבה כבוד
    =================
    רוה למיקמק: הנה דוגמה לכך. המשפט הזה על “ללכת בין שני חמורים” הוא לא ציטוט של הרב עובדיה אלא ציטוט מתוך השולחן ערוך של הרב יוסף קארו מלפני כ-500 שנה. את יכולה בזאת לזרוק לפח ולבטל את כל קורפוס החיבור ההלכה היהודית המרכזי מתוך תחושה שהדימויים בו מעליבים אותך ופוגעים בך – ובוודאי שלא תהיי הראשונה שתעשי זאת – או לחילופין, תרצי אולי לנסות להעמיק וללמוד מה פשר הדימוי המאוד סתום הזה, שמן הסתם מנסה להגיד משהו לנו. והייתי מהמר על חיי שהוא לא מנסה להעליב נשים או חמורים, אבל שיש בו סודות הכמוסים מדעתנו. אם תקשיבי לשיעור הזה של הרב עובדיה אני די משוכנע (אבל לא יודע בוודאות, כי אני לא עשיתי את זה) שהוא ינסה לבאר את ההלכה הפסוקה הזאת בהתאם לדעת הנכונה לדורנו. וכן הלאה שאר הציטוטים שיוסיפו פה קוראיי, כפי שצפיתי, מתוך תהיה כועסת “איך הוא העיז!”. (ואני עונה את זה מתוך הבנה שבוודאי לא על הכל אוכל לענות).

    • מיקמק 7 אוקטובר 2013 ב - 16:46 קישור ישיר

      תודה על התגובה, הלוואי שאתה צודק, אני מאבדת את ההומור ואת הסקרנות כשאני שומעת ביטויים כאלה, ועל הומואים, ועל חילונים ועל כל מי שלא משתייך לשבט המיידי. בכל אופן, שינוח מנוחה נכונה.

    • ציפי 8 אוקטובר 2013 ב - 5:50 קישור ישיר

      רוה, זה אפילו לא השולחן ערוך. זה הרבה יותר קדום: זו הגמרא. כך שאם אתה מזמין לזרוק – תתחיל מהגמרא.
      ו, אופס, הנה החלק שלא יודעים: גם לגבר אסור לעבור בין שתי נשים, גם לאשה בין שני גברים. הסיבה זהה: ישנם דברים שהם “קשים לשכחה”, שגורמים לשכוח את לימוד התורה. אף אחד לא רוצה לשכוח את מה שלמד. לא מדובר במשהו פיזי אלא בהשפעה סגולית.
      כך שזה לא “נשים וחמורים” זה נשים, גברים, וחמורים. מעניין שאף אחד לא טרח להשוות בין גברים וחמורים לאור העצה הנ”ל.

      ולמיקמק, לגבי “הומואים”, שוב, בנוסח של רוה – את מוזמנת לזרוק הכל, אבל שוב, זה לא הרב עובדיה. זו התורה בכבודה ובעצמה בספר ויקרא, “את זכר לא תשכב משכבי אשה, תועבה היא”. ויש רק 5 דברים בתורה (יש לנו 613 מצוות!) שנאמר עליהם “תועבה”. אז זה לא הרב – זו התורה עצמה.

  2. יהודה גזבר 7 אוקטובר 2013 ב - 16:38 קישור ישיר

    הפוסט הזה רךְ.

    תודה.

  3. נטע 7 אוקטובר 2013 ב - 17:51 קישור ישיר

    אני שמעתי היום לראשונה על כך שהתיר עגונות אחרי מלחמת יום כיפור בזמן שאף רב אחר לא היה אמיץ לפסוק בעניין. באמת כדאי לפעמים לשפוט בני אדם על מעשיהם ולא רק על דבריהם.
    =================
    רוה לנטע: האומץ ההלכתי שהיה לו בתור רב ראשי (וגם בתור הרב הראשי של תל אביב מ-1969 עד 1973) היה די מדהים. הרב בני לאו (בן דודו של הרב הראשי האשכנזי החדש) כתב על זה ספר שלם.

  4. הירנוט 7 אוקטובר 2013 ב - 19:15 קישור ישיר

    הכתיבה שלך בפוסט הזה הזכירה לי משהו, לקח לי כמה שניות להבין. זה סגנון מסויים. לפעמים נתקלים בו.

    אתה נשמע כמו אשה מוכה שמספרת כמה בעלה נהדר ולא מובן. כמה יש בו אהבה, כמה הוא מפרנס את המשפחה, כמה הוא עדין, כמה הוא אוהב את הילדים. מידי פעם הוא חוטף קריזה ומקלל, או זורק איזה כפכף, או מרים יד, או חגורה.

    אבל זה לא הוא באמת, אתם לא מכירים אותו.

    https://vimeo.com/5857610

    =================
    רוה להירנוט: המשל המדויק יותר הוא על האשה שקוראת כל בוקר בעיתון שבעלה מכה אותה, כשבפועל היא רק מקבלת מכתבי אהבה וכיבושין.

  5. אלכס 8 אוקטובר 2013 ב - 0:40 קישור ישיר

    אני מאמין ששמעת ובכית. מאמין ולא מעריך. מעבר לזה. כל הפוסט הזה הוא פשוט מתחזה וניכר די בברור שאין לך שמצ יותר מושג מביבי או פרס שבאו ואמרו הוא היה גדול תורני רק כדי לומר. אדם ברוך היה ישיבה בוחר וככזה נותרו בו שארית שטויות מוטמעות שאפשרו לו לכתוב את שכתב ואתה? אתה מה? יש לך דוגמא אחת, דוגמית, תת דוגמית ל”הוכיח” את הפטפטת שלך?

  6. אלירן מלכה 8 אוקטובר 2013 ב - 10:52 קישור ישיר

    תודה על המאמר , יאיר. הוא נפלא בעיני.
    רק אוסיף את שלי בעניין.
    אני לחלוטין יכול להבין את התגובות. רוב חיי, חשבתי כמוהם. הרב עובדיה היה מבחינתי הדוד , או הסבא המביך שצריך להסתיר בארון כדי שאף אחד במסיבה לא יראה אותו : הלכות על לחטט באף בשבת, שיניים תותבות כמוקצה ועוד כאלה. {יש אפילו יותר מצחיקים. אבל פעם אחרת}

    אני חושב שאז הייתי בעיקר שבוי בתפיסה שהעולם המזרחי התורני פשוט לא קיים.
    בגיל 19, בישיבה, אחרי שנים ארוכות במוסדות של הציונות הדתית, חשבתי שהעולם הזה נעלם וגם אם הוא היה קיים, כנראה היה די פרימטיבי. אחרי הכל, בני עקיבא היה תנועה אשכנזית ביסודה, וכנ”ל הציונות הדתית בכללה. במבחני בגרות לומדים על הרב סולובייציק , הפחד יצחק, הרב דסלר והרב קוק. ואם מחלקים ברכונים במחנה קיץ לאלפי אנשים, ברור איזה נוסח יהיה שם. הייתי יכול להמשיך ולתת דוגמאות למכביר. אפילו לא ראיתי את זה בגדר אפליה, כי פשוט לא היתה אפשרות אחרת. היה פשוט נכון ולא נכון.

    בגיל 19 נתקלתי בשו”תים של הרב עובדיה, ואפשר לומר שזו נקודת מפנה בעלילה של החיים הרוחניים שלי. זה הרעיש אותי, כי בפעם הראשונה הרגשתי גאווה.
    ואני חושב שלהרבה אנשים הרב עובדיה היה מקור גאווה. בעצם הקיום שלו היתה הזקפת ראש להרבה אנשים שהיו שקופים כאן. אפילו שקופים מעצמם.
    אחרי הגאווה אתה מתחיל, לאט לאט , להבין את העומק של הדברים שלו, ואין דרך לתאר את זה, ואולי רק בבלוג הזה יבינו את המשפט הזה טוב, אבל הרב עובדיה היה אמן. ארטיסט במובן הכי גבוה של המילה. הוא בנה את היצירות אומנות שלו, שלב אחרי שלב, עם הרבה ביצים {מחילה… אין מילה אחרת לתאר את זה} לעשות דברים שאנשים אחרים לא רצו לקחת עליהם את האחריות.
    וביצירות אמונות שלו היה המון, בלי סוף אהבת אדם. ורגש.
    ומה אפשר להגיד על אדם יותר מאשר שהוא ריגש אותך?

  7. ד. 8 אוקטובר 2013 ב - 13:00 קישור ישיר

    מסכים עם הרבה דברים- החשוב מכל- שהוא בפסיקותיו היה מקל ומחבר.

    אבל דבר אחד- אם היה לו עוד קצת אומץ (והיה לו אומץ, אבל לא הרבה..)
    היה פוסק שצריך להתגייס ולא ללכת אנטי בנושא הזה.
    אמנם ידוע שהוא בירך בחדרי חדרים חיילים דתיים שבאו אליו לשיעורים.
    אבל זה לא מפסיק. ובכך הוא הראה שהוא עדיין לא התנתק לגמרי מההלכה האשכנזית המחמירה יותר. בטח הליטאית- מול נושא הגיוס.
    הוא היה מקל מהליטאים בגיוס. אבל לא מספיק. היה צריך לפתוח את הסכר לגמרי.

    תנו שלוש שנים מהחיים להגן על בני עמכם- לחשוב שיש מצוות יותר נעלות מיזה- זה ניראה לי חסר שכל ישר.
    הינה הציונות הדתית (שאינני מחסידיה, אני מזרחי חילוני גמור, ודי שמאלן אפילו, אם תסלחו לי על המלים הללו (: מראה שאפשר לשלב לימוד תורה עם שירות צבאי.

    ובעניין האמוני דתי- איש איש באומנתו יחיה. אבל אני בעד חילוניות גמורה. אני לא צריך ללמוד אגדות והלכות וברברת אין קץ בשביל סדר בחיים שלי. אני מבין שיש עוד מניעים להכל. אבל לא מבין איך אפשר להאמין בלב שלם, כאשר כל כך המון הוכח במדע, שחור על גבי לבן, שבני אדם מתהלכים בעולם כבר 140 אלף שנים. שפות ודתות התפתחו בגלל גיאוגרפיה, סדר לאדם (בתקופות ההן לא ההיה חוק ומדינה ודמוקטיה) והרגעה לנפש. ותו לא.
    אנחנו פיפס בעולם. לא עם נבחר ולא נעליים. וגם לא רעים.
    כמו שהסינים (אומה אתאיסטית, עתיקה ומוצלחת כלכלית עד ימינו. ומשפיעה וחזקה מאיתנו בהרבה) העתיקים אינם כולם צדיקים, וגם רחוקים מרשעים. בדיוק אותו דבר.

  8. סעדיה 8 אוקטובר 2013 ב - 14:39 קישור ישיר

    ריגשת אותי. הפוסט הכי יפה שקראתי בבלוגי הקולנוע ביממה האחרונה. תודה לך.

  9. James 9 אוקטובר 2013 ב - 21:20 קישור ישיר

    פוסט חכם ומרגש במיוחד!!!!
    למרות שלא תמיד התחברתי לרב עובדיה זצ”ל אבל הערכתי את המחויבות הכל כך מדהימה שלו לתורה והתרגשתי מאוד מהאהבה שלו לתורה ולעם ישראל. (וגם אהבתי מאוד את המבטא החמוד שלו)
    בפוסט הזה אתה מביא חשיבה ביקורתית מדהימה ברוח יהודית עם כל כך המון אהבת ה’ ואהבת אדם שאי אפשר שלא לאהוב אותך.
    אשריך!!!

  10. אסף 13 אוקטובר 2013 ב - 20:18 קישור ישיר

    יאיר, רגשתני!
    שאלה: הזכרת שיעור של הרב זצ”ל על האבן עזרא ושירתו, התוכל להפנות?

    מרגש לראות את החיבורים הכל כך לא מובנים מאליהם האלה, בין מבקר הסרטים הצעיר לרב העירקי הזקן. מפיח בי אופטימיות. תודה.

  11. אסף 13 אוקטובר 2013 ב - 20:28 קישור ישיר

    ובכלל, האם תוכל להמליץ על שיעורים של הרב לסקרן כמוני? משהו שנראה לך שמעניין לשמוע מתוך כל המכלול הגדול? וכן, גם השיעור על האבן עזרא. תודה!

  12. שירלי 31 אוקטובר 2013 ב - 17:24 קישור ישיר

    טור מרתק מזוית אחרת.
    בולט באיכותו ועומקו מבין כל שלל הטורים והכתבות שהתפרסמו על הרב עובדיה.
    כתבה נוספת נוספת שקראתי לגביו שהעניקה לי מבט אחר אודותיו, הכילה ראיון עם ביתו, רבקה צ’יקוטאי, כדאי להציץ:
    http://www.mnews.co.il/stories/660#.UnJNgnAvmSp


השאירו תגובה