"מאוחר יותר", הביקורת
ייתכן שישראל מזיקה לקריירה הקולנועית של עמוס גיתאי. בעשור וחצי האחרונים גיתאי הפך מאחד היוצרים המרתקים בזירה התיעודית/ניסיונית של אירופה לבמאי של סרטי עלילה ישראליים שהיו על פי רוב מכעיסים ברישולם. נקודת המבט האמנותית/פוליטית/אסתטית שלו נשמרה במעבר בין היבשות, אבל יכולתו להגשים את חזונו נדמה שהתאדתה. גיתאי, למשל, חסיד של הטייק הארוך. אני גם. הוא אפילו גייס לאחד מסרטיו בארץ, "קדמה", את צלמו הקבוע של תיאו אנגלופולוס, אשף בטייקים ארוכים. אבל התוצאה, למרות הצלם, היתה מכוערת. סרטיו הישראליים הפכו יותר ויותר מרושלים ונדמה שהם רק ריפרפו על נושאים ותימות ועיבודם לשפה קולנועית, ואף פעם לא ממש הגיעו למיצוי. למעשה בכמה מסרטיו – "אזור חופשי", "הארץ המובטחת" ו"התנתקות" – הרגשתי כעס כלפי מה שהיה נדמה לי כשרלטנות או עצלנות.
והנה מגיע סרטו החדש של גיתאי, "מאוחר יותר", הפקה צרפתית לחלוטין, ללא גרגר אבק ישראלי, וההפתעה גדולה: זה אחד מסרטיו היפים, השלמים והמעודנים של גיתאי אי פעם. זה סרט שבשפתו ובתכניו מזכיר לי למה היה גיתאי יוצר שכה הערכתי עד 1995, עד שהתחיל להמטיר עליי רצף אכזבות. גיתאי הוא אחד היוצרים הבודדים בעולם כרגע ששומרים אמונים לקולנוע מודרניסטי ומודע לעצמו, מלאכותי במפגיע, של יוצרים כמו פסבינדר או גודאר (וכותרות הפתיחה של גיתאי, גם הפעם, הן כמו העתקות לעיצוב הכותרות של גודאר). והפעם, לראשונה מאז "אסתר", החיבור בין האבסטרקטיות והעלילתיות, והאופן שבו גיתאי מתרגם את עיסוקו התמידי בזכרון ותודעה (במפגש בין האישי והלאומי) לשפה קולנועית, נראה לא רק מלוטש ומדויק, אלא גם נבון ולרגעים מרגש.
"מאוחר יותר" הוא עיבוד לרב מכר אוטוביוגרפי צרפתי בו גבר שגדל כקתולי מגלה שאמו למעשה יהודיה. הגילוי קורה ב-1987, כשבטלוויזיה נראות ונשמעות העדויות ממשפטו של קלאוס ברבי. כבר מהשוט הראשון – שוט ארוך-ארוך שעוקב אחר הגיבור שלנו מאקסטרים לונג-שוט ועד לאקסטרים קלוז-אפ – מתחוור שגיתאי נמצא כאן בשיא דייקנותו. אחרי השוט הארוך הזה מגיע שוט ארוך אף יותר, העוקב אחר ז'אן מורו (המגלמת את אמו של הגיבור), הנעה בחוסר שקט בדירתה. גיתאי, למעשה, לרגע לא מספר סיפור אלא רק מתעד תגובות של הדמויות המתרחשות בצידי העלילה, במקביל לה. הגילויים לא נמסרים ישירות, רק האופן שבו הדמויות מגיבות אליהן.
במידה רבה יש דמיון מסוים בין "מאוחר יותר" ובין "אביב 41 ", שבשניהם לוקח על עצמו יוצר ישראלי לביים סרט העוסק בזכרון השואה, אבל לעשות את זה כסרט אירופי זר ולא ישראלי, ללא השפה העברית או שחקנים מקומיים. אבל הציבו את "אביב 41 " מול "מאוחר יותר" ותקבלו את ההבדל שבין טכנאי לבמאי. ברבש ב"אביב" יצר תמונות נוף, גיתאי הצליח לחדור פנימה, לא רק אל ההחלטות קורעות הלב שעשו הניצולים, אלא להשלכות המבלבלות של ההחלטות האלה על בני הדור השני, מהם הוסתרה כל האימה שחוו הוריהם וסביהם.
אמנם, יש גם מגרעת לא נעימה: באמצע חותך גיתאי לפלשבקים מיותרים מהחיים לפני המלחמה. את השוטים הארוכים של שאר הסרט מחליפים כעת שוטים קצרים ממצלמת כתף, ואיתם מגיחות גם הקלישאות המיושנות שגיתאי משום מה מסרב להיפרד מהן: חנה שיגולה, למשל. או סצינה בה היא ובעלה רוקדים בסלון, דימוי נדוש ואף פעם לא נעים לצפייה, שאמור לייצג את הנורמליות רגע לפני שהכל מתפרק, אבל למעשה מייצג גרוטסקיות תיאטרלית. אם גוזמים את הדקות האלה, נותרים עם סרט קטן וקמרי, רובו ספון בחדרים וסביב שולחנות, שמצטיין במבט מתמשך לפניהם של בני אדם ורגשותיהם. זה סרט שמשיחות המכחול העדינות שלו הפתיעו אותי והזכירו שכשהוא בגלות, גיתאי במיטבו.
הי. מישהו כתב כאן שהטריילר של "מילק" הוא מצויין. אז לקחתי כמה אוטובוסים והגעתי עד ליוטיוב. ואכן זה נראה אחלה סרט. אבל מה שהגניב אותי זה שמשום מה כבר מההתחלה הוא הזכיר בצילום שלו את זודיאק. ואכן הצלם שלו זה האריס סאבידס, הצלם של פינצ'ר וצלם נפלא בפני עצמו. מישהו יודע מתי זה מגיע לארץ?
אליקו,
עפ"י 'לא סופי' 'מילק' מגיע לארץ בתזמון מושלם – 22 בינואר, יום הכרזת המועמדויות.
http://www.fisheye.co.il/static/future.html
יאיר, נראה לי שהפסקה שמתחילה ב"והנה מגיע סרטו החדש…" ומסתיימת ב"לראשונה מאז" נקטעה בהעתקת הטקסט לבלוג
"והאופן שבו גיתאי מתרגם את עיסוקו התמידי בזכרון ותודעה (במפגש בין האישי והלאומי) לשפה קולנועית,"
מישהו כאן קרא אורי קליין. בסוף תבין, בינתיים, נסה להתמקד בחדשות קולנוע. אתה מספר אחד בחדשות מתעשיית הקולנוע, וכולנו נרוויח אם תתמקד בזה.
עד מתי יימשך הבלוף הקולנועי הזה שעליו חתום יקיר הצרפתים עמוס גיתאי? האיש הזה הוא האנטיתזה המוחלטת לקולנוע! נקודה.
אוף טופיק.
אתמול יצא לי להיות בפסטיבל ראש פינה.
במהלך היום אחד הארועים היה קרב ראש בראש בין האנשים המובילם במשק הטליוזיה.
היו שם : מנכ"לים של רשת, קשת, ערוץ10,
yes ,hot
משרד האוצר, רשות השניה, מנכ"ל מקאן אילן שילוח
נפטלי גליקסברג (סה"כ 12)
במהלך הדיון שנסוב סביב תקצבים כספים ועוד עלו כמה דברים מעניינים
1- שהסרט שיטת השקשוקה מעולם לא הגיע לרשת ולקשת(לפי עדותם של אבי ניר ויוחנן צנגן) הם לא צפו בו
2- כאשר נפטלי גליקסברג במהך הויכוח שלו, שאל את האנשים באולם שהיה מלא עד 0 מקום, וכלל אנשי תוכן ומפיקים. מי חושב שהטלויזיה היום טובה שיקום אף לא אחד קם!!
3- בעניי פעם ראשונה הבנתי את הפער העצום בתפיסה הבסיסית בין היוצרים לחברות. הם לעולם יחשבו במונחים של רווח הפסד ללא שום עניין אמיתי בתוכן
כמו שצנגן אמר:" אם המצב ימשיך כמשהו יהיו עוד עשרות של תוכניות ראלטי"
מה שכן הוא הציע רעיון שלדעתי יכול להיות מעולה.
הוא הציע לסגור את ערוץ1 ואת הכסף של האגרה יחלקו בין הזכיניות. הכסף הזה ילך ליצירה מקורית בלבד!
כן, ממש רעיון מבריק, לסגור את ערוץ 1 ולהעביר את הכסף אליו ואל החברים שלו, לא יודע איך הוא חשב על זה.
יאיר כבר ראית את מקבץ הסרטים קצרים של האוזן מתחרות וולג'ין?
1. גם אם צנגן ו/או אבי ניר או מי מפקודיהם היה צופה ב'שיטת השקשוקה' לא היה לסרט כל סיכוי לפלס את דרכו לסלון של מסעודה. הפילהרמונית בפריים טיים נשמע יותר הגיוני ומוחשי.
2. שום דבר חדש. אני בספק אם המעונבים מוצאים את עצמם בוהים בתוצרת של מקום העבודה שלהם שלא במסגרת העבודה.
3. יצירה מקורית על המסך הקטן יש בשפע, הבעיה היא שהמעונבים של הזכייניות וערוץ 10 בטוחים שלקהל אין בזה עניין כמו בטראש ומעדיפים לדחוק אותם לשעות הלילה. מנחם גולן יעשה עוד סרט ראוי לפני שהפוליטקאים תאבי זמן המסך יאפשרו את סגירתו של הערוץ הרצוץ.
4. מי שקרא את סעיף 2 בתגובה של רם ולא זמזם לעצמו את הגשש – שיקום.
אף אחד לא קם.
תגובה לרם .
זה לא כל כך הנושא אבל זה מקומם !
כמה טונות של צביעות וציניות גייס צנגן כשהציע את הצעתו. ראו כמה מאמצים עושות הזכייניות להתחמק מאותם התחייבויות שלקחו על עצמן בכדי לקבל זיכיון. גם ברשת מסתובבת זה זמן מה עצומה הקוראת לסגור את רשות השידור על מנת לחסוך את האגרה.שתי ההצעות נובעות ממניעים קפיטליסיים ואנטי דמוקרטיים מובהקים.ולכל הממהרים להתלהב או לחתום על חיסול רשות השידור אני קורא לחשוב שוב.
כן תחסכו לכם 500 שח' בשנה זה נכון. ומה המחיר:
האם חיסול השידור הציבורי בארץ לא מהווה עוד לבנה בבניית מפלצת ההפרטה שהופכת את רובנו הגדול לאספסוף של צרכנים בורים שממנים מיעוט של בעלי ההון?
כן רשות השידור רקובה מבפנים, כן דרוש שם ניעור ושינוי דרמטי. אך דווקא ישראל זקוקה נואשות לשידור ציבורי עצמאי, שאיננו משרת את בעלי ההון , שאיננו משרת פוליטיקאים. שידור ציבורי עצמאי! אנו ראויים למעט יותר מ"הפוליגרף" ו"האח הגדול".
אל תתנו יד לחיסל השידור הציבורי גם אם הוא חולה ואיננו מתפקד כראוי – ואין ספק שזהו המצב. מה שצריך הוא ההפך, לחזק אותו לדרוש חקיקה שתחייב את הממשלה לממן אותו מבלי להתערב בתכנים ולאפשר לו להתקיים באופן חופשי משיקולי פוליטיקה ורייטינג.
זה נכון איכות ותפקוד רשות השידור הם מתחת לכל ביקורת ואכן צריך לשאול איך ומי נתן לדברים להתדרדר כל כך. אבל חשוב לדעת שרשות השידור הגיע למצבה, לא רק בגלל מה שקורה בתוכה נטו – גם ואולי בעיקר מפני שהכוחות הפוליטיים והכלכליים במדינה לחצו ועיצבו אותה (כמו גם מוסדות ושירותים אחרים במדינה) כך שתראה ותתפקד כפי שהיא היום. ללא עצמאות אומץ וחופש יצירתי, נוח לכל הגורמים שאמורים לחשוש מתקשורת בלתי תלויה לקיים רשות שידור מסורסת ושנואה בציבור – ונוח עוד יותר שלא תתקיים בכלל- אוי כמה זה נוח! ואם אפשר גם לשלשל דיבידנד במזומן למה לא. הרי לשם כך נועדנו לעשות כסף !
ואם אנני טועה תשלום האגרה הוא בכלל מס על אחזקת מכשיר טלוויזיה. אין ספק שערוץ ציבורי הוא חובה ושהערוץ הראשון הוא כרגע במצב רע מכל הבחינות. אני מאמין שצריך לסגור ולפתוח אותו מחדש במתכונת אחרת לגמרי.(הוא עדיין צריך להישאר ציבורי ובלתי תלוי)
הרעיון של צנגן מזעזע. בינתיים הולך ומתגבש רעיון חדש שפרטיו מופיעים כאן:
http://www.kolnoan.co.il/news/news.aspx?newsId=1530
אני עוד לא בטוח מה אני חושב על הרעיון הזה.
מאז לימודי באוניברסיטה כשד"ר עלינא ברנשטיין המליצה לנו להגיע לאיזשהו פסטיבל טלוויזיה בראש פינה, נהגתי להגיע לפסטיבל הזה כל שנה.
אבל משנה לשנה נהייה יותר גרוע. משנה לשנה הבנתי כמה בכירי הטלוויזיה מתעניינים רק באיך לעשות תוכניות כמה שיותר זולות ולא רק שלא אכפת להם מאיכות, איכות היא מילה גסה בשבילם.
כיוצר, לשמוע את אבי ניר מדבר זה אחד הדברים הכי מייאשים בעולם – הבן אדם מזכיר את גורדון גקו מ"וול סטריט" ואין ספק שהוא ובכירים אחרים חושבים שכל קשר בין מה שהם עושים לבין תרבות הוא מקרי בהחלט ומיותר לחלוטין.
זו כבר השנה השנייה שאני לא מגיע לראש פינה וממה שאני שומע וקורא על מה שהולך שם כנראה שאמשיך לא להגיע.
אכן לא נותר לי אלא להסכים אם מה שנאמר כאן
לכן אני חושב שצריך לטפח כאן תעשיית אינדי חזקה
זה הדבר היחידי שיכול להשאיר פה משהו שניראה כמו תרבות
גם הכתבה ב דה מרקר בסוף שבוע ןלא מעודדת במיוחד.
אנחנו היוצרים חייבים ערוץ ציבורי חזק שתומך ביצירה המקומית, ללא תלות בכול העסקנים שמוכרים לנו שוארמה במסווה של ארוחת גורמה.
אולי תחרות הפרומואים שהתקיימה אתמול מייצגת את הטלויזיה יותר מהכול.פרס למי
שעשה את האריזה היפה ביותר שהצליחה להסתיר את הזבל שבפנים.
לאחר שהחלטתי להחרים את סרטיו של גיתאי בעקבות הצפייה ב"אזור חופשי" – לא רק אחד הסרטים הגרועים שראיתי בקולנוע מימיי, אלא גם סרט שמעיד על חוסר כנותם של יוצריו – גרמת לי לרצות לצפות ב"מאוחר יותר".
אני מקווה שלא אתבדה.
לא מצליח להבין כלל את הביקורת החיובית על "מאוחר יותר". הנחמה היחידה שמצאתי בצפייה בו היא אורכו הקצר, על אף שזה נראה כמו נצח. הוא עשוי כמו דרמת טלוויזיה של הערוץ הראשון. נכון שיש תרגילי צילום מעניינים אבל כמה פעמים אפשר לחלוף עם המצלמה על פני הקיר? זה יפה יותר לבי"ס לקולנוע ולא ליצירה בוגרת. ולא יזיק גם קצת תוכן בין תרגילי הצילום הללו. מחפיר מכל הינו הליהוק של הילדים. נחמד שהקאסט והצוות רוצה לתת קרדיטים לבני משפחה (או שזה חסך בעלויות) אבל הסצנות בהשתתפותם גרמו לי להסיט מבט במבוכה, על אף שהיו אמורות להיות מרגשות לעיתים. השוט האחרון, אסכים לזה, היה יפה אבל בהחלט לא שווה את הייסורים לפניו.