"קפטן פיליפס", ביקורת
"קפטן פיליפס". We're going to need a bigger boat
לבמאי הבריטי פול גרינגראס יש שתי קריירות נפרדות: האחת בתור אחד מבמאי האקשן הכי טובים הוליווד בעשור האחרון, למשל "זהות אבודה", שהיה אחד מסרטי הפעולה הכבירים של השנים האחרונות; השנייה, בתור במאי שמתעניין באירועים אמיתיים, אותם הוא מנסה לשחזר באופן "אותנטי" ככל האפשר. למשל, "בלאדי סאנדיי", "טיסה 93" וכעת "קפטן פיליפס". קל להבדיל בין שני נתיבי התוכן שלו: כשהוא מביים דרמות מתוך כותרות העיתונים הוא על פי רוב בוחר את בארי אקרויד בתור צלם. זו בחירה משמעותית: אקרויד היה עד לא מזמן הצלם הקבוע של קן לואץ', הוא מצטיין בצילום "נטורליסטי", כמו תיעודי, כמעט ללא תאורה, ישיר, מהכתף, מחוספס. או כמו שאני קורא לו: מכוער.
ואכן, "קפטן פיליפס" הוא ככל הנראה הסרט ההוליוודי הכי כעור שתראו השנה. כל הבחירות בו הן כאלה שמנסות להראות אנטי-ליטוש. קתרין קינר, למשל, מופיעה בסרט לסצינה אחת בתור אשתו של גיבור הסרט, קפטן ריצ'רד פיליפס, והיא מצולמת לאורך כל הסצינה הזאת מאחור, ולפעמים מהפרופיל כששערה הלא מסורק מסתיר את פניה. למה? כנראה כי "ככה זה נראה אמיתי". וזה הדבר שבאופן עקבי מקפיץ לי את היוזים כשזה מגיע לגרינגראס: הרצון שלו לגרום לנו לחשוב שבקולנוע יש אמת. זה עצבן אותי נורא ב"בלאדי סאנדיי", זה הטריף אותי ב"טיסה 93" וזה משגע אותי ב"קפטן פיליפס".
למרות פסקת הפתיחה, והפסקאות הבאות, צריך להגיד את זה שזה יהיה ברור: "קפטן פיליפס", בסופו של דבר, הוא די אחלה סרט. במובן הכי פשוט של המילה. הוא סרט אקשן ומתח משובח. הוא אנרגטי מאוד ולרגעים הוא ממש מורט עצבים. אכן, מי שנכנס לסרט אחרי שנתקל בטריילר או בפוסטר וראה שאותו קפטן פיליפס מהכותרת כתב את הספר עליו מבוסס הסרט, ושמספר את אירועי חטיפת ספינת המשא בפיקודו מול חופי סומליה ב-2009, ירגיש ירידת מתח מסוימת לגבי השאלה מה עולה בגורלו של גיבור הסרט. הקרדיטים – כמו גם כותרות העיתונים מלפני ארבע שנים – הם ספוילר. ובכל זאת, הסרט הזה אפקטיבי מאוד. בתור סרט אקשן, הוא ממריץ אדרנלין משובח. למעשה, לרגעים הוא מעין "מת לחיות" בלב ים (כולל סצינת הזכוכיות ורגליים יחפות שנראות לקוחות הישר מ"מת לחיות"). ומי שבקיא בתלאות הפקה יודע איזה סיוט זה לצלם סרט בים. כך שמכל כיוון טכני – כולל העריכה ההיפראקטיבית של כריסטופר ראוס, עורכו הקבוע של גרינגראס, שזכה באוסקר על "זהות אבודה" – הסרט הזה משובח.
(עם שתי הערות. האחת, הדבר הכי מרשים בסרט הזה הוא הליהוק. כי חוץ מטום הנקס כל שאר התפקידים הופקו בידי שחקנים לא מוכרים – כל האמריקאים שמנמנים, כל הסומלים רזים – וכולם מתאימים בול. השניה, אני חייב לציין שמרגע שהעלילה עוברת מהספינה אל סירת ההצלה הקטנה, משהו בסרט כבה מבחינתי. כל עוד זו היתה דרמה קבוצתית הסרט היה מותח יותר).
הבעיה היא ביציאה מהסרט. כשפעימות הלב חוזרות לקצבן הטבעי והמוח חוזר לפעילות תקינה ומתחיל לשאול שאלות. כמו למשל: למה הסרט הזה נעשה? מה היה בסיפור הזה שגרם לגרינגראס ושות' להשקיע שנתיים מחייהם כדי להביא אותו אל המסך? לכל יצירה משמעותית יש איזשהו רעיון שעומד מאחוריה, שהדרמה שבמרכז הסרט הוא המגש שעליה הוא מוגש. "מוסר השכל" או "מסר" הן מילות כבדות ולא אופנתיות, ולא תמיד רלוונטיות, אבל נקרא לזה "כותרת". כששואלים במאי על הסרט שהוא עושה הוא לעולם לא יגיד "זה סרט על קברניט של ספינה במאבקו נגד סומאלים אכזריים", אלא תמיד ינסח את סרטו בשורה תימאטית: "סרט על הישרדות", "סרט על מפגש בין תרבויות". התימה היא שנושאת את העלילה, ולא ההפך.
אז על מה "קפטן פיליפס"? שאלה טובה. בעיקר כי בין "טיסה 93", "גרין זון" ו"קפטן פיליפס" גרינגראס הפך למחבר ההמנונים הגדול של ההירואיזם האמריקאי נגד המוסלמים.
אז זהו? גרינגראס לקח סיפור אמיתי וביים אותו סתם? לא כדי להגיד משהו משמעותי על העולם בו אנו חיים? לא להתעמק רגע על טבע האדם? הוא עושה סרט בשם "קפטן פיליפס" שלא מתעניין לרגע באיש ששמו קפטן פיליפס ומייצר דרמה ללא גיבור, ללא דמות, ללא מהלך, ללא תובנות. רק רצף של פעולות. נדמה שהאתגר של גרינגראס היה טכני: לביים דרמה לופתת בתוך חללים הולכים ומתכווצים. ובכן, הוא הצליח בכך היטב. וגם ההישג של טום הנקס טכני: הוא באמת מצוין בגילום סימפטומים פיזיים של אדם במצוקה (לכן הסצינה הכי טובה שלו בסרט היא האחרונה, בה הוא מגלם היטב אדם המצוי בהלם). זו דמות ללא פסיכולוגיה. ללא משמעות.
העניין הוא שכך בדיוק הרגשתי גם מול "טיסה 93" ו"בלאדי סאנדיי", שני סרטים שדי שנאתי. שני סרטים שנדמה היה לי שהעילה לעשייתם היתה לנסות לאחז עיניים. סרטים המבוססים על סיפורים אמיתיים על התנגשויות אלימות הן בסיס מצוין לדבר על מערכי כוחות ועל הצידוק בשימוש בכוח, מצד הממסד ומצד המתנגדים לו. אבל גרינגראס פשוט מנסה לביים סרטי תעודה משוחזרים, לצלם עם שחקנים ותאורנים את חומרי הגלם הארכיוניים שלא צולמו. הוא מביים שקרים ומציג אותם כאמת. והוא עושה זאת בכשרון. מה שלמעשה הופך אותו לבמאי תעמולה. נשאלת השאלה רק: תעמולה למה? תעלומה.
הבעיה היא (ספוילר…) שהסרט הזה בחר את הגיבור הלא נכון. דווקא הפיראטים הסומאלים הם המעטים מול רבים, החלשים מול חזקים. אם הם היו הגיבורים היה לנו כאן "אחה"צ של פורענות" בים עם אמירה מעניינת על העולם.
אין לי בעיה עם זה שיש לך בעיה עם "קפטן פיליפס". עניין של טעם, אתה יודע. אבל משהו בנימוקים שלך מפריע לי.
בזמנו כתבת על "טיסה 93" שמדובר בהתקף חרדה קולנועי. ואני עניתי לך: נו, אז מה?! זה דווקא טוב שבמאי משובח גורם לך לתגובות כאלו, לא?
אבל כאן אתה מרחיב את היריעה.
כשאתה כותב שאתה שונא את העבודה של האחים דארדן, אני עוד איכשהו מבין. אתה אומר שגרינגראס רוצה לגרום לנו לחשוב שבקולנוע שלנו יש אמת. אתה בטוח חושב את זה על הדארדנים. אבל מכיוון שהאחים הבלגים עושים דרמות מוסר, אתה מוצא בקלות צידוקים לעובדה שאתה לא ממש אוהב את הסרטים שלהם כי, ובכן, זו לא הסוגה הקולנועית המועדפת עליך. אבל סרט אקשן משובח שכזה?1 הבעיה שלך עם זה היא שזה מבוסס על מקרה אמיתי? ומה עם כל עשרות ומאות הסרטים שמבוססים על מקרה אמיתי? הם לא מנסים לגרום לך לחשוב שמה שאתה רואה קרה באמת?
האם זה לא ברור, למשל, שקלינט איסטווד שינה כמה דברים בסיפור של כריסטין קולינס ב"ההחלפה"? האם ספילברג לא שינה דברים ב"מינכן"?…כל סרט שמבוסס על מקרה אמיתי לוקח לעצמו חירויות. זה ברור.
אתה אוהב את הקולנוע שלך אסקפיסטי ולא מבוסס על מקרה אמיתי, זה העניין? סצינת זכוכיות שבורות ורגליים יחפות ב"מת לחיות" זה בסדר, וב"קפטן פיליפס" זה לא בסדר?
אני לא בטוח שלגרינגראס יש אג'נדה הירואית שכזו. נדמה לי שהוא פשוט מחפש את המתח והאקשן בסיפורים אמיתיים, ואת האמת במתח ובאקשן הקולנועי. זה הרבה יותר מותח ומעניין מ"מת לחיות" המופרך לטעמי.
ונדמה לי שיש לך בעיה גם עם קת'רין ביגלו. בארי אקרויד צילם לה את "מטען הכאב", כך שכאן ההקשר ישיר יותר. ביגלו, להבנתי, מגיעה מהצד הימני של המפה הפוליטית, והסרט ההוא, שזכה באוסקר, נעשה כנגד הקמפיין שהיה אז של "להוציא את בחורינו החוצה משם". היא באה כנגד כל זה ואומרת: "ס'תמו את הפה ותנו לעשות את העבודה". ביגלו, להבנתי, היא רפובליקנית פטריוטית אמריקאית גאה. והיא עושה סרטי אקשן משובחים שמעבירים את רוחה. אני לא חייב להסכים איתה כדי לאהוב את מה שהיא עושה. אבל אולי זו הבעיה שיש לך איתה, ועם גרינגראס ("מחבר ההמנונים הגדול של ההירואיזם האמריקאי נגד המוסלמים"? אני לא בטוח), ואולי גם עם "בית לחם" (הסרט שלימור לבנת תאהב? גם כן לא בטוח)
================
רוה לאיתן: זה מאוד פשוט ומאוד לא מתוחכם: ריאליזם עושה לי סחרחורת. קולנוע הוא שקר, אחיזת עיניים, קסם. כל יוצר שמנסה להעמיד פנים שהקולנוע הוא אמת – וזה נכון גם לאחים דארדן וגם לפול גרינגראס – בעיניי חוטא למדיום ומשקר כפליים. הצד הפוליטי הוא משני לדיון – ולא משנה את הערכתי מסרט כחוויית צפייה, אני לא בא לסרטים כדי לקבל שיעור בפוליטיקה החביבה עליי, את זה עושה שניצר – ואני רק מעלה אותו כדי להציע זווית ראייה הפוכה מהמקובל (אני מניח שגרינגראס חושב שהוא עושה סרטים סופר-ליברליים ושיוויוניים וחברתיים ואקטיביסטים, אבל על המסך ניתן לראות גם את ההפך הגמור).
סביר להניח שיהיו כאן ספוילרים
טוב, בעקבות השאלות שלך יאיר, אני אנסה לכתוב כאן מה אני חשבתי שהסרט מנסה לומר, ולמה לדעתי הוא גאוני. אני מקווה מאד שאצליח לנסח את המחשבות שלי (שהן מעורפלות כשלעצמן).
רק אקדים ואומר שהסרט בעיניי, נכתב כתזה לנושא ה"גודל והדימוי שלו בקולנוע", אם כי הוא מאיר עוד כמה נושאים.
אתחיל כך:
בגלל דורון פישלר בעין הדג והביקורת שלו, הקשבתי לסיקוונס הפתיחה בין טום הנקס לקת'רין קיניר. אם כי אני לא חושב שהרבה אנשים זוכרים מה נאמר שם. בגדול, הם דיברו על הבן שלהם, ועל כך שהיום קשה מאד גם באמריקה. על כל עבודה יש 50 קופצים, החינוך חשוב מאד בשביל להתקדם.
ממש כקונטרה, עומד אחד הדיאלוגים היותר מצוטטים מהסרט. זה שבו טום הנקס אומר לפיראט שלבטח הוא יכול היה לעשות דברים יותר טובים בחיים, והפיראט עונה לו "אולי באמריקה". וכך, חוזר הדיאלוג הראשון ואומר שאולי לא ומצד שני, אולי כן אם עבדת מספיק קשה.
באופן כללי ,אין לי ספק שהתמה הפילוסופית הראשונה שעומדת מאחורי הסרט (וגם מאחורי הנושא המרכזי יותר, שעוד מעט אגע בו, שהוא היינו הך ממש לנושא הראשון) הוא בדיוק זה – האם הרעים כאן באמת רעים. אלו הזדמנויות היו להם? מהן האלטרנטיבות שלהם?
ומכאן לנושא הגודל (או הדימוי לנושא ההזדמנויות, אם תרצה), כי הגודל או ליתר דיוק הדורסנות של הגודל בסרט הזה, כשלעצמו, יכולה אף היא לספק הסבר או הרחבה לנושא הקודם – האם הקטן יכול בכלל לשגשג מול הגדול. וזה משהו שיכול להיות נכון להכל. לבחור (לקטן) שהרגע סיים ללמוד באוניברסיטה ומחפש עבודה בעולם של הגדולים כמו הבן של טום הנקס, בדיוק כמו לפיראט שלנו.
אין זה מקרה בעיניי, שמבין ארבעת הפיראטים, השניים שמהווים קונטרה אחד לשני, הם הגדול והקטן. (כלומר, לא הצעיר. הצעיר הוא סתם תפאורה. אלא הקפטן, המאד צנום וקטנטנן). משם הכל מתחיל – האימפולסיביות של הפיראט השרירן, מול הרציונליות הכמעט עצובה של הבוס שלו. ומצד שני, מיהו בדיוק הרציונליסט בסוף? אולי בכלל הפיראט האימפולסיבי והגדול?
והנה, תראה מה קורה בסרט – הקטן (הפיראטים הסומליים על הסירה הקטנה שלהם) משתלטים על הגדול. הם מצליחים לנצח בעולם שבו אין להם סיכוי, בסיפור סינדרלה הוליוודי קלאסי. רק לפני שהגדול יותר (ממשלת ארה"ב, המשחתות) מחזיר אותם לגודלם הטבעי (כלומר, סירת ההצלה בה הם בורחים). אם זאת לא מטאפורה לתמה המרכזית של הסרט – זאת שמתחילה בשיחה ההיא של קינר והנקס, אני לא יודע מטאפורה מהי.
ולכן, הסוף של הסרט גם קצת עצוב. הקטן ניסה את החלום האמריקאי האישי שלו, מסומליה, ונכשל. כי אין מה לעשות – תמיד יהיה משהו גדול יותר.
מקווה שהצלחתי פחות או יותר להעביר את תחושותיי מהסרט הזה.
בעיניי בכל מקרה, מדובר ביצירת מופת של ממש.
סרט מעולה. ממש. אני לא יודע אם בקולנוע יש אמת או לא אבל סרט שמצליח לשחזר באופן כמעט כירורגי אירוע מהסוג הזה מצליח להש פיע על הצופה ועל חווית הצפייה שלו באופן שונה והבחירה, לפיכך, בסגנון הזה היא לגיטימית משום שהיא עושה את אותו הדבר כמו כל סרט אחר: "עובדת" על הצופה. היא יוצרת מתח גבוה, דרמה, הזדהות מיטבית עם הדמויות.
אני מאוד מסכים עם אבי שסצנת הפתיחה היא המגדלור של כל הסרט. היא יוצרת טשטוש בין טובים ורעים בעולם שהשרידות בו היא פועל יוצא של תחרות אינטנסיבית בין אנשים. וגם בתוך התחרות הזאת יש מדרג וסיפור מוסר כפועל יוצא מכך.
סרט מעולה. ממש. אני לא יודע אם בקולנוע יש אמת או לא אבל סרט שמצליח לשחזר באופן כמעט כירורגי אירוע מהסוג הזה מצליח להשפיע על הצופה ועל חווית הצפייה שלו באופן שונה והבחירה, לפיכך, בסגנון הזה היא לגיטימית משום שהיא עושה את אותו הדבר כמו כל סרט אחר: "עובדת" על הצופה. היא יוצרת מתח גבוה, דרמה, הזדהות מיטבית עם הדמויות.
אני מאוד מסכים עם אבי שסצנת הפתיחה היא המגדלור של כל הסרט. היא יוצרת טשטוש בין טובים ורעים בעולם שהשרידות בו היא פועל יוצא של תחרות אינטנסיבית בין אנשים. וגם בתוך התחרות הזאת יש מדרג וסיפור מוסר כפועל יוצא מכך.
אני מתנצל על כפל התגובות בפוסט הזה ובאחרים. אני "מרשה" כמובן למחוק את הכפילויות אם זה אפשרי. זה כנראה בגלל הסלולארי שלי
סרט מורט עצבים בלי רגע דל הנקס יהיה שוב זוכה אוסקר
אני מחבב את הנקס (ובטח כמה סרטים טובים, לא מעולים, שהיה בהם.. אם נהיה כנים, גם סרטים כמו "נדודי שינה בסיאטל" ו"ביג" האלמותיים, לנוער).
ואולי אכן הסרט הזה מחזיר קצת עטרה ליושנה.
אבל זה לא שחקן לחומרים של "הטוב לשנה", מעולם לא היה ולא יהיה, בטח על הסרטים האחרונים (קודמים ל"פיליפס"), יומרניים כמו דה וינצ'י, ענן עטלס (הקשקוש הבלתי ייאמן), מלאכים ושדים, צ'ארלי ווילסון ?!
בין 1994 ל 99 הוא היה חלק מסרטים, שסיפרו סיפורים יותר מעניינים, מציאותיים וטובים (ה-דבר החשוב ושמצליח להבליט שחקן.
כי לדעתי, משחק וגם טום הנקס הם ביחד אובר רייטד, החשוב הוא סיפור ודיאלוגים. כאלה טובים, גם אני ביום רע של חוסר ניסיון במשחק, לא אצליח להרוס).
אז על הדרך, מימה שראיתי (האיחור הארור של סרטים, לישראל, לאיננטרנט, ושוב- חבל שאין כבר אתר צפיה בתשלום עם תרגום לחדשים ואומנותיים),
ומתוך סרטים שנהנתי מהם לגמרי בתקופה אחרונה…
מי לדעתי נתנו משחק מעולה בשנה (וחצי) האחרונה: למרות שיש לסרט בעיות וחוסר אמונה בערבים, שאדי מרעי הצעיר ב"בית לחם"- אולי תצוגת המשחק של צעיר הטובה של השנה (בעולם כולו), quim gutiérrez ב"ימים האחרונים" (איזה מותן ספרדי סוחף !), סאם רוקוואל האדיר (ב"יריה אחת"),
רוסריו דוסון היפה ב"טראנס" המהנה (וינסנט קאסל גם יודע את מלאכתו),
יו ג'קמן וג'ק ג'ילנהול אחלה ב"אסירים" (צריך עוד צפיה, אולי הרגשת החמוץ מהסרט ומהשחקנים קצת קיצונית שם), ג'פרי ראש ב"הצעה.." החביבה.
כשראיתי את הסרט חשבתי על הסרטים הישראלים הצבאיים. בסרט, צבא ארצות הברית נראה סופר מתוחכם, סופר יעיל ובעיקר סופר מוסרי, ולעומת זאת צה"ל בסרטים הישראלים (בית לחם יוצא דופן) נראה תמיד לא יעיל, לא מתוחכם ובעיקר לא מוסרי. אני לא יודע עד כמה צהל הוא מתוחכם, יעיל ומוסרי, אבל אני יודע שאחרי סרט כזה בה לך להיות אמריקאי.