"חיי עם ליברצ'ה". הפסנתרן

"חיי עם ליברצ'ה" של סטיבן סודרברג הוא סרט מהנה, וחכם למדי, אבל בסופו של דבר די זניח שעשוי לא להשאיר חותם ארוך טווח בזכרוננו – להבדיל מסרטים אחרים, חשובים הרבה יותר של אותו במאי (מהאהובים עליי באמריקה). אבל הסרט הזה מספק לי תירוץ לבחון את השינויים הדי דרמטיים שמתחוללים בעולם הזה שפעם קראו לו "קולנוע".

פורסם ב"פנאי פלוס", 23.10.2013

“חיי עם ליברצ'ה" (או: “מאחורי הפמוטים", כפי שהוא נקרא במקור) מספק לי הזדמנות מצוינת לתהות: מה הוא סרט קולנוע? ובאופן נקודתי: האם יש הבדל בין סרט קולנוע לסרט טלוויזיה? “חיי עם ליברצ'ה" עשוי להיות מאותם סרטים שבבוא היום יסמנו את סופן של ההגדרות שאולי הולכות ונהיות בלתי רלוונטיות יותר. סטיבן סודרברג יצר את הסרט הזה כמו את רוב סרטיו האחרים: גייס מימון עצמאי להפקת הסרט, וכשהוא היה גמור הציג אותו למפיצים. עד כה, כל סרט של סודרברג נקנה בלי שום בעיות להפצה בבתי קולנוע באמריקה ובעולם. “חיי עם ליברצ'ה" נתקע. המפיצים בעולם חטפו אותו בזה אחר זה – מי לא רוצה סרט עם מייקל דאגלס ומט דיימון – אבל בארצות הברית אף מפיץ לא רצה להתקרב אליו. “הוא יותר מדי גיי", הסביר סודרברג מה היה הנימוק שלהם לסירוב. אבל היה גוף אחד שרצה את הסרט: HBO. מבחינת סודרברג ומפיציו זו היתה הצלה: יש קונה לסרט, משמע עלות הפקתו מכוסה. אבל זה בא עם מחיר: בארצות הברית "חיי עם ליברצ'ה" דילג על בתי הקולנוע והוקרן בבכורה בערוץ כבלים. המשמעות אחת: על פי חוקי האקדמיה האמריקאית לקולנוע הסרט הזה אינו כשיר להיות מועמד לאוסקר. אלה בשורות גרועות למייקל דאגלס ולרוב לאו, שבוודאי היו משיגים מועמדות לאוסקר על תפקידיהם, וחדשות עוד יותר גרועות לאנשי עיצוב התלבושות והאיפור, שהיו עשויים אף לזכות באוסקר על עבודתם בסרט. וכך, למרות שהוא צולם כסרט קולנוע לכל דבר, מגיע "חיי עם ליברצ'ה" אל מסכי הקולנוע שלנו כשהוא מלווה עם המידע הלא אופייני לסרט: זוכה 11 פרסי אמי! כן, אמי. האוסקר של הטלוויזיה. שניים לסודרברג (במאי ועורך), אחד למייקל דאגלס, אחד לסרט ושבעה לכל צוות ההפקה הטכני (סאונד, עיצוב, איפור, תלבושות, ליהוק). יהיו שיגידו שאולי זה לא הוגן לתת לסרט שהופק במחשבה על המסך הגדול, ובתקציביו, להתחרות בסרטי טלוויזיה צנועים יותר. יהיו שיגידו שזה לא הוגן למנוע מסרט קולנוע לא להתחרות באוסקר רק בגלל ההומופוביה (או השמרנות העסקית) של מפיצי הקולנוע האמריקאים. אבל כך או כך: סודרברג הוא עכשיו גם זוכה אוסקר (על בימוי "טראפיק", שיתוף הפעולה הקודם שלו עם מייקל דאגלס) וגם זוכה אמי.

ועכשיו צריכים צופי הקולנוע בארץ להתלבט: האם ללכת לראות סרט טלוויזיה על המסך הגדול. ובכן, לשם כך צריך לזכור: הסרט הזה הוקרן בבכורה עולמית בפסטיבל קאן האחרון. שם הוא נחשב לסרט קולנוע לכל דבר. ואכן, באירופה – כמו בישראל – הוא מוצג בבתי קולנוע. לטלוויזיה הוא יגיע רק בעוד כשלושה חודשים.

מה שמחזיר אותנו לשאלה בראשית דברינו: מה הוא סרט קולנוע? יהיו לא מעט מורים לקולנוע ואנשי אקדמיה שמנסים למצוא לכך תשובה אסתטית/סגנונית: איך נראה בימוי לטלוויזיה מול בימוי לקולנוע (למרות שגם ההבדלים האלה הלכו ונעלמו בעשור האחרון, ככל שמסכי הטלוויזיה הלכו וגדלו, ומשך הנוכחות של סרטי הקולנוע על המסכים הגדולים הולך ומצטמצם), או מה מאפיין סרטי טלוויזיה מול סרטי קולנוע מבחינת רוחב היריעה העלילתי שלהם. יהיה מעניין, אם כן, להשוות בין "פיל ספקטור" של דיוויד מאמט, שהופק מלכתחילה עבור HBO ובין "חיי עם ליברצ'ה", שני סרטים עם דמויות צבעוניות, אקסצנטריות ושנויות במחלוקת מעולם המוזיקה, ואכן ניתן למצוא הבדלים ביניהם מבחינת היקף ההפקה ושאפתנותה. "פיל ספקטור", בגלל הטלווזיוניות שלו, איכזב אותי.

אז לשאלה "מה הוא סרט קולנוע?” צריך בעצם לענות: “סרט קולנוע הוא מה שמפיצי הקולנוע מחליטים שהוא כזה". לא התסריטאי, לא הבמאי ולא המפיקים. הם צילמו סרט קולנוע, אבל יצא להם סרט טלוויזיה. וכן, הבכורה ב-HBO פגעה בסרט, שהפך מאותו רגע לפרויקט טלוויזיוני – נחשב, מרכזי, בכיר, משובח, אבל טלוויזיוני. כך נגזר עליו. שרירותי, אבל אמיתי.

זו נקודה חשובה לדיון, כי בעידן שבו כל דפוסי הפצת הסרטים – קולנוע, טלוויזיה, און ליין – השאלה איפה הסרט עושה את בכורתו משפיעה מאוד על מעמדו. בארה"ב, כאמור, “חיי עם ליברצ'ה" מנוע ללכת לאוסקרים. בישראל, לעומת זאת, האקדמיה הישראלית לא שואלת שאלות כאלה. אם סרט עלילתי הוא מעל 80 דקות, מבחינתה זהו סרט קולנוע. העובדה שאין לו מפיץ, והעובדה שייתכן והוא לעולם לא יופץ, לא משנה לה.

וכך אנחנו ניצבים ברגע כזה שבו כבר לא ברור מה זה מה, וכל החלטה שמתקבלת אינה הגיונית כמו כל אחת האחרת. אנשי האמי, שהבינו לאן הרוח נושבת, הזדרזו לאפשר לסדרת טלוויזיה שבכורתה היתה באינטרנט ולא ברשת שידור כראויה להתמודד על הפרס. זה איפשר ל"בית הקלפים" להיות מוגדרת כסדרת טלוויזיה למרות שבאמריקה היא היתה סדרה שבכורתה היתה באינטרנט (רק מחוץ לאמריקה, ישראל למשל, היא שודרה בטלוויזיה). עד מהרה, ככל שיהיו יותר ויותר סרטים שלא יימצאו מפיצים ויעדיפו להימכר להקרנת בכורה בערוץ כבלים/וי.או.די/און-ליין סטרימינג (נטפליקס וכו') ובכך יהפכו בעתיד הלא רחוק את פרסי האמי לטקס החשוב יותר לקולנוע עצמאי נטול הפצה. מצד שני, טהרני הוליווד יגידו, ואולי במידה מסוימת של צדק, שרק לוזרים הולכים לבכורה טלוויזיונית של סרטם, שכנראה לא היה אטרקטיבי מספיק כדי להגיע לקהל רוכשי כרטיסים. מה ששוב מחדד את הנקודה: האנשים הכי חשובים כרגע בעולם הקולנוע, שומרי הסף של הקולנוע, הם המפיצים.

גם בישראל יש סיטואציות אמורפיות, אבל אין אף גוף שייתן עליהן את הדעת. האקדמיה הישראלית (שגם מקיימת טקס פרסי טלוויזיה) לא מקדישה לכך דקת מחשבה. וכך, "אוסטרליה שלי", למשל, התמודד על פרסי אופיר לפני שנתיים. שנתיים לפני שיצא למסכי הקולנוע, ושנה אחרי שהוקרן בבכורה בטלוויזיה בערוץ 1, כסדרת טלוויזיה. אז למה הוא התחרה בתחרות הקולנוע ולא בתחרות הטלוויזיה?

או למשל: "המסע לארץ המינימיקים", סרט אנימציה באורך מלא מבית היוצר של אתר הילדים מיקמק, שאני מכיר היטב בזכות בנותיי. מפיקי הסרט עשו מהלך יוצא דופן: הם בנו אולמות קולנוע משל עצמם בכמה קניונים והקרינו את הסרט הזה שם. בלי מפיצים, בלי בעלי בתי קולנוע, בלי אף אחד שיגיד להם מתי הסרט עולה או יורד. מצד אחד, יוזמה עסקית מעניינת שצריכה לעניין מפיקים ויוצרים עצמאיים. מצד שני: האם כל סרט באורך מלא המוקרן באולם עצמאי יכול להתחרות בפרסי אופיר כסרט קולנוע? האם סרט של יוצרת חרדית המוקרן באולם אירועים בחופשת חנוכה מול קהל נשים יכול להתמודד בפרסי אופיר? האם סרט תדמית המוקרן במרכז מבקרים יכול להיחשב סרט קולנוע? אגב, על פי האקדמיה הישראלית לקולנוע דומני שהתשובות לכל השאלות הם "כן". כבר מזמן הצעתי להעמיד מצלמה מול משה איבגי לשוט רצוף של 90 דקות של שקט מוחלט, ולהגיש את זה לאקדמיה כסרט קולנוע. הוא יתקבל בוודאי, גם אם לעולם לא יופץ (ואגב, בגלל המענקים שנותנת ההתאחדות בעלי בתי הקולנוע להפצת סרטים מעל מספר מסוים של עותקים, ומסבסדת את ההקרנות כך שלבעלי בתי הקולנוע משתלם להציג סרטים ישראליים מול אולמות ריקים, הסרט הנ"ל גם יופץ).

אז מה הוא סרט קולנוע? ומי צודק? מי שהולך על פי עדות הבמאים, או זה שהולך על פי עדות המפיצים? מה שבטוח שהוא שגם גישה זו וגם גישה זו גורסות שהפצה בבתי הקולנוע נמצאת בראש ההיררכיה התרבותית/כלכלית. זו העדיפות הראשונה. כל מי שמדבר אתכם על מודלים חלופיים להפצת סרטים, מחפש דרך למצוא הגיון כלכלי בסרט שהתברר שהוא קשה מדי/ייחודי מדי/איזוטרי מדי כדי להגיע למסכי הקולנוע. אבל זו תמיד תהיה אופציה ב'.

עד כאן הפילפול. עכשיו הסרט. “חיי עם ליברצ'ה" הוא הסרט האחרון בסדרה אדירה ומגוונת מאוד של סרטים שסודרברג ביים בבולמוס יצירתי כמעט מטורף. זה הסרט החמישי שביים בפחות משנתיים. אחריו, הוא הבטיח, הוא פורש. ובכן, בחצי השנה שחלפה מאז בכורתו בקאן נדמה שסודרברג עומד במילתו. בינתיים עוד לא פורסמו כותרות המקשרות אותו עם ארבעה פרויקטים נוספים. אבל זה יבוא, אל דאגה.

ליברצ'ה היה הריצ'רד קליידרמן של האמריקאים בשנות הששים והשבעים: פסנתרן זריז אצבעות שהביא מוזיקה קלאסית קלה להמונים – בעיקר לסבתות, שהתמוגגו ממנו – בשילוב שואו לאס וגאסי שהתאים יותר לאלביס פרסלי בסוף ימיו מאשר ללודוויג ואן-בטהובן. למרות שליברצ'ה היה הסטריאוטיפ הכי בוטה של הומוסקסואליות מוחצנת, מופרזת ותיאטרלית, הוא הכחיש את נטייתו בתוקף, העלים את דבר הידבקותו באיידס, והסתיר את היותו קרח באמצעות פיאות יקרות. זה היה איש שכל-כולו מסיכה מסנוורת. שואו בלתי נגמר. הסרט מספר את סיפור יחסיו עם בן זוגו בשנות השבעים (מט דיימון). לכאורה, עוד ביוגרפיה על סלב (שמעולם לא היה ממש מפורסם בישראל), שיכולה לעמוד על המדף לצד "ג'ובס" ו"דיאנה" ו"הרשות החמישית" – כולם סרטים בינוניים. אלא שסודרברג הוא במאי נפלא, גם בסרט פחות משמעותי שלו. והוא הופך את "חיי עם ליברצ'ה" לקומדיה שחורה על אדם הכלוא בתוך גופו והופך את הניתוחים הפלסטיים לאמנות הגדולה שלו. אמנות שיכתוב האני. הדמות שמגלם רוב לאו, בתור המנתח הפלסטי של ליברצ'ה, שמוצג כמעין סוחר סמים פרוורטי שחלון הראווה שלו – קרי, פניו שלו – הם עדות לסכנות שבמקצוע שלו, היא אחת הדמויות המצחיקות והמבעיתות והחולניות שראיתי השנה. רוב לאו הוא הפספוס האמיתי של הסרט הזה בגרסתו הלא קולנועית: אני חושב שהוא היה יכול לזכות באוסקר משנה, אם היה מפיץ אמיץ שהיה מוציא את הסרט הזה למסכים בארה"ב. עם הדמות הזו בתור ציר, “חיי עם ליברצ'ה" הוא סרט שמציג את ליברצ'ה באור קצת מטורף, כמו שחקן ראשי בסרט אימה גותי, “משפחת אדאמס" על-אמת, שבו ברגע שנכנסים לארמונו של ליברצ'ה חייבים להישבות בתוך עולם האשליה שהוא בנה לעצמו ולקרוביו, אותם הוא ניסה לנתח ולעצב שיהיו בדמותו. זה אחד הסרטים המבריקים על נרקיסיזם חולני – קטלני, אפילו.

ונרקיסיזם, בבואות ודימויים עצמיים זה בדיוק הנושא שסודרברג מתמחה בו, ממש מאז סרטו הראשון, “סקס, שקרים ווידיאוטייפ". וזו הסיבה שכה רבים מסרטיו עוסקים בעולם הבידור או נושקים לו: מכל סרטי "אושן 11”, שהם מעין מהתלות פנים הוליוודיות דרך "עירום מלא" ועד "מג'יק מייק", הלהיט הגדול האחרון שלו (גם העיסוק במיניות גברית משותף ל”סקס, שקרים ווידיאוטייפ”, “מג'יק מייק” ו”ליברצ'ה”). החיים מול מצלמות ועל במה מעסיקים אותו, כמו גם הדימוי עצמי של גיבורי סרטיו, שמנסים לעצב את עצמם באופן מודע ככוכבי קולנוע (“ארין ברוקוביץ", “רומן לא חוקי”) או שנמצאים במצב בו הם חיים בתוך מציאות כפולה, שבה מוצגת מולם בבואה של חייהם, ומולם ניצב מישהו המשמש כמעין כפיל, או מראה, למעשיהם (“סולריס", “קפקא", “הקשר האנגלי", “הגרמני הטוב"). ובכל הסרטים האלה, הגיבור לא יוצא בשלום מהמצב הזה, בו הוא חצוי לשניים. כזה הוא "ליברצ'ה", ביוגרפיה אכזרית למדי, ועצובה מאוד (אבל מצחיקה באופן חולני), על איש שהעמיד תמיד פנים שהוא שמח. אבל בפנים הוא זעק מכאב – פיזי, ובעיקר נפשי.

ציוץ