הסרטים הגדולים של שנות התשעים?
בגיליון האחרון של "פנאי פלוס" ערכו פרויקט נוסטלגי לזכר שנות התשעים. זה, כמובן, שיגר אותי למסע נוסטלגי אל עברי. את קריירת העיתונות שלי התחלתי דקה לפני ששנות התשעים התחילו. כך שזו נקודת הזמן בחיי שבה עברתי מחובב קולנוע שרואה סרטים להנאתו, לחובב קולנוע שגם צריך לכתוב על סרטים. בתחילת שנות התשעים הייתי במקומוני רשת שוקן בשולי גוש דן ("צומת השרון", "ערים") ומ-94' ועד לסוף העשור הייתי ב"זמן תל אביב" ושאר מוספי "מעריב" וגם בניו יורק. בקיצור: את שנות התשעים אני זוכר ממש טוב. אז האם אוכל לסנן עשרה סרטים שאני הכי אוהב מתוכן? זו משימה בלתי אפשרית וממש אידיוטית. מה שאומר שמיד רצתי לבצע אותה בפזיזותי הנודעת. כדי שאוכל להתמודד עם מיעוט המקום וצמצום הריכוז התמקדתי בסרטים אמריקאיים, וכרגיל שאלתי את עצמי: אם אחד מסרטי שנות התשעים יוקרן עכשיו בטלוויזיה, על מי אגיד "אחלה סרט" ואזפזפ הלאה, ועל מי מהם איעצר ואצפה עד הסוף, בהתרגשות. נראה לי שעל אלה. וכעת, נשאלת השאלה: מה הם סרטי שנות התשעים האהובים עליכם?
פורסם ב"פנאי פלוס", 23.10.2013
כמה מהבמאים הגדולים הפועלים כיום התגלו בשנות התשעים – קוונטין טרנטינו, סטיבן סודרברג, פול תומס אנדרסון, ווס אנדרסון, דיוויד פינצ'ר, ארי פולמן, אם להזכיר כמה בשליפה. כמה מהסרטים המפורסמים בכל הזמנים נעשו בשנות התשעים: “טיטאניק", “פארק היורה", “רשימת שינדלר", “פורסט גאמפ", “חומות של תקווה", “שתיקת הכבשים”, “צעצוע של סיפור”, טריינספוטינג”, “המופע של טרומן”, “החוש השישי”. כמה מהיצירות הגדולות של הקולנוע העולמי נחשפו בשנות התשעים: הסרטים של צאי מינג ליאנג, בלה טאר, וונג קאר-וויי, כל הקולנוע האירני החדש. כך שלבחור עשרה סרטים בלבד מתוכם זו משימה אידיוטית. ואני אוהב משימות אידיוטיות. אז הנה, בשליפה, בלי מחשבה שניה, הסרטים (ההוליוודיים, יש לציין) הגדולים של הניינטיז. אלה שתמיד מתחשק לי לראות שוב:
1. "מטריקס", האחים וושאובסקי
אחד מסרטי המד"ב הגדולים בכל הזמנים, וסרט שכולו דיון אחד גדול בפילוסופיה, קבלה ורוחניות. וכנראה המשל הגדול של הקיום שלנו. וגם אחלה סרט.
2. "לקום אתמול בבוקר", הרולד ראמיס
יצירת המופת הנשכחת של שנות התשעים, ואולי הקומדיה הרומנטית הכי פילוסופית (וספיריטואלית) בכל הזמנים. סרט שאפשר לעיין בו שוב ושוב, לצחוק, ליהנות, ולהבין שהוא פיצח משהו נורא נכון ועמוק בקיום האנושי. וגם, אחלה סרט.
3. “קונטקט", רוברט זמקיס
קרל סייגן, כמו ארתור סי. קלארק וסטנלי קובריק, היה איש חילוני, נטול אמונה, אבל שידע לשאול את השאלות הכי מדויקות על מהות היקום והקיום שבו אנחנו חיים. הספר שלו “קונטקט" הפך לאחד הסרטים הווירטואוזיים, המרגשים, החכמים והעמוקים ביותר שעיניי ונשמתי חוו. במשך כל חיי הסתובבתי סביב השאלה האם יש אלוהים, וב"קונטקט" נדמה לי, מצאתי את התשובה.
4. "פארק היורה", סטיבן ספילברג
הסרט ששינה את פני הקולנוע המודרני, מבחינת שימוש באפקטים והאופן בו מצלמים סרטים. וגם, אחלה סרט. (ויהיו שיצרפו לכאן גם את "להציל את טוראי רייאן" ואת "רשימת שינדלר", אבל אני הולך על רשימה יחסית קלילה).
5. "לעוף כל הדרך הביתה", קרול בלארד
הסרט הזה פשוט נורא מרגש אותי. אם אני הולך על המדד הסרטים שאני פשוט אוהב לראות שוב ושוב ולהתפעם מהם עד דמעות כל פעם מחדש, אז כן, הוא נמצא אצלי מעל לסרט הבא:
6. "מגנוליה", פול תומס אנדרסון (וגם: ”תמונות קצרות" ו"השחקן", רוברט אלטמן)
סרטים מרובי עלילה שהם פורטרט של אמריקה והוליווד שהולכת וקורסת לתוך עצמה.
7. "טיטאניק", ג'יימס קמרון/”שליחות קטלנית 2”, ג'יימס קמרון
בין אם זה מדע בדיוני אפוקליפטי או סרט היסטורי-רומנטי, ג'יימס קמרון הוא מלך העולם בלסחוף צופים להרפתקאות עצומות מימדים.
8. "מועדון קרב", דיוויד פינצ'ר
כנראה ההמנון הגדול של הדור שלנו.
9. "בארטון פינק", האחים כהן
עשור שמתחיל עם "צומת מילר" ונגמר עם "ביג לבובסקי" והאוסקרים של "פארגו", ובאמצע – יצירת המופת הגדולה, המסויטת והסוריאליסטית שלהם. האחים כהן הגיעו לשיאם בניינטיז.
10. "כלבי אשמורת", קוונטין טרנטינו
יהיו שיבחרו ב"ספרות זולה", אבל לטעמי "כלבי אשמורת" היה ונותר סרטו הגדול ביותר של טרנטינו ואחד מסרטי הביכורים הגדולים של כל הזמנים.
וגם:
10א'. “היפה והחיה”, גארי טרוסדייל/"ענק הברזל", בראד בירד
איזה עשור כביר לאנימציה. עשור בו נולדה פיקסאר עם "צעצוע של סיפור", ו“מלך האריות" ריסק קופות. אבל "היפה והחיה" היה ונותר סרט האנימציה של דיסני האהוב עליי בכל הזמנים, ו"ענק הברזל" של וורנר מושלם כמעט כמוהו.
10ב': "עולם מושלם”/"בלתי נסלח", קלינט איסטווד
שנות התשעים היו שנות הקאמבק הגדול של קלינט איסטווד, שנטש את ימי הארי המזוהם והפך לאחד הבמאים הרציניים והמהורהרים של אמריקה. "עולם מושלם" מתחשבן עם אמריקה של ימי רצח קנדי, ו"בלתי נסלח" מציג גרסה חלופית וקודרת למדי לימי המערבונים, הוא קיבל על זה אוסקר.
10ג'. "רוח רפאים", ג'רי צוקר.
סרט נפלא, אבל שמזכיר לי ששנות התשעים היו מצוינות לקריירה של אדם גרינברג, הצלם הישראלי שהתחיל ב"בירושלים" של פרלוב, ב"לאט יותר" של הפנר, ב"הבית ברחוב שלוש" של משה מזרחי, ב"אסקימו לימון" ו"מבצע יונתן", ואז עבר חאמריקה ובשנות התשעים היה לו גם את זה, גם את "שליחות קטלנית 2" גם את "ראשון האבירים", גם את "הנזירות בלוז", גם את "דייב" וגם את "שעת שיא", רצף של להיטים.
העשירייה שלי (רק אחד חופף לשלך): ספרות זולה, חומות של תקוה, פורסט גאמפ, בלתי נסלח, 12 קופים, לוק סטוק, בלתי נסלח, אקזוטיקה, אמריקן ביוטי ורומן על אמת. הסרט הלא דובר אנגלית מספר 11: הנאהבים מחוג הקרח הצפוני.
היפה והחיה הוא כנראה הסרט השוביניסטי ביותר בכל הזמנים. בטח מסרטי הילדים. בודאי שמשלל הסרטים של דיסני. ומסיבה זו הוא בעיני סרט האנימציה הגרוע ביותר ברגע שמפעילים טיפה חשיבה ביקורתית.
===================
רוה לרז: הפוך. "היפה והחיה" הוא אחד הסרטים החתרניים ביותר של דיסני, בוודאי לתקופתו, לא מעט בזכות תרומתו הגאונית של הווארד אשמן המנוח לתסריט ולתמלילים. מה שכן, יש בו שנאת צרפתים עזה.
הרבה מהם יימצאו ברשימות הכי פופלריים, וחבל שאין קצת יותר טעם אישי-אזוטרי. אתה מבקר קולנוע. אתה בטוח יכול לספר לי על כאלה שפחות הצליחו שלא בצדק
==================
רוה לדרור: אופס. תפסת אותי. הסרטים שאני אוהב הם גם הכי פופולריים. אני מאוד אוהב, למשל, את "סלאם סינמה" של מוחסן מחמלבאף, אבל אני חייב להודות שאם אשב עכשיו מול ערימת סרטים בדי.וי.די או בטלוויזיה ואתקל בסרט אומר לעצמי "סרט מצוין" ואמשיך הלאה, לא ארצה לשבת מולו שוב ברגע זה. את "לעוף כל הדרך הביתה" ארצה לראות בכל רגע נתון ותמיד אדמע ממנו.
you forgot GOODFELLAS
===================
רוה להמלט: Nope. אבל כן שכחתי את "עידן התמימות".
שליחות קטלנית 2 ומועדון קרב- בזה שמיקמת אותם בטופ- כבר יש לך את השאפו שלי. אמריקן ביוטי הוא חתיכת סרט אדיר שראוי לטופ גם.
אבל- מה קרה לקאמרון מאז ? טיטאניק טגם אוואטאר היו קשקושי סטייל במקום תוכן, לטעמי.
ספין שלי פה
http://rateyourmusic.com/list/DavidIs/favorite_1990_1999_movies/
אם מנסים לחשוב על סרטים שיכלו להתקיים רק בשנות התשעים, אפשר גם לדבר על "אושר" ועל "אמריקן ביוטי" שהעמדה הניו-אייג'ית שלהם/אנטי קפיטליסטית נראית פתאום היום תמימה (ומאוד צודקת). והם גם אחלה סרט (:
הרשימה שלי לשנות ה-90 היתה כוללת הרבה יותר סרטים לא-אמריקניים (לארס פון טריר, פולנסקי, אלמודובר ועוד). בניכוי שלהם, זה מה שנשאר:
מועדון קרב / דייויד פינצ'ר
אושר / טוד סולונדז (וגם 'ברוכים הבאים לבית הבובות' שלו)
עיניים עצומות לרווחה / קובריק
סופת קרח /אנג לי (הבמאי אמנם טייוואני, אבל נראה לי שזה נחשב)
תמונות קצרות /רוברט אלטמן
12 קופים / טרי גיליאם
ספרות זולה /טרנטינו
להיות ג'ון מלקוביץ' / ספייק ג'ונז
אמריקן ביוטי / סם מנדז
נערה בהפרעה / ג'יימס מנגולד
יצאה רשימה מאוד מוזרה בסוף (-:
אני חייב לשנות התשעים את התעוררות האהבה שלי לקולנוע. היצירות שגרמו לכך הן:
1. 'המספריים של אדוורד'/ 'הסיוט שלפני חג המולד' (טים ברטון)- איפה ברטון של הניינטיז ואיפה הוא היום. אבל 'הסיוט' הוא פסקול האנימציה/ מיוזיקל המבריק ביותר שנעשה אי פעם.
2. 'מתחת לפני השטח' (underground) -אמיר קוסטוריצה. ראיתי 3 פעמים בקולנוע!
3. 'עירום' (מייק לי)- דרכו התוודעתי לראשונה לקולנוע 'לב' בת"א.
4. 'המתיקות שאחרי' (אטום אגויאן) – בשלב זה אני שם לב שהבמאים שאת יצירותיהם הנזכרות כאן אני מעריץ, לא צלחו היטב מבחינת כושר היצירה את המעבר לשנות ה- 2000….
5. 'המבט של אודיסיאוס' (תיאו אנגלופולוס)
6. 'Land and Freedom' (קן לואץ')- בארץ הוא נקרא 'על תמימות וחופש'. איני יודע אם זה הכי גדול של לואץ', או מההכי גדולים, אבל בארץ הוא הוקרן מס' שבועות לאחר רצח רבין והתכנים שלו, על יריבות אידיאולוגית בין מפלגות שהכשילה את השמאל במאבק בפשיזם בספרד, הכו בי חזק מאד. דרכו גם הבנתי את העצמה שיש לבימוי של לואץ'. בסרט יש סצנה בה קוברים דמות מרכזית ושרים על קברה את ה'אינטרנציונאל'. אני מוכן להשבע שיותר ממחצית הקהל (הישראלי!) באולם הצטרף לשירה עם הסרט.
7. 'תמונות קצרות' (רוברט אלטמן)- ההצטברות לשיא של כל הסיפורים בסוף הסרט היא אחת מהחוויות הרגשיות הגדולות שחוויתי בקולנוע. (דווקא לסגנון של אלטמן לא התחברתי כ"כ)
8. 'בארטון פינק'/ 'הקפיצה הגדולה'/ 'פארגו'/ 'ביג לבובסקי' (האחים כהן)- כל מלה מיותרת
9. 'סופת קרח' (אנג לי)- מהסרטים האלו שפשוט מחלחלים לך לנפש במהלך הצפייה ולאחר מכן.
10. 'הקו האדום הדק' (טרנס מאליק)- מעבר לגדולה של הסרט לדעתי, מאז הצפייה בו כל פעם שביצעתי/ שמעתי את ה'רקוויאם' של גבריאל פורה ואת הפרק האחרון שלו 'בגן העדן'- תמונות הג'ונגלים והפילוסופיה של הסרט על הקשר בין הציוויליזציה ויצר ההשמדה שלה לא זזות לי מהראש.
חולה אהבה בשיכון ג', כנציג הקולנוע הישראלי.
עשור קולנועי אדיר, לא פחות טוב משנות ה-70, יותר טוב מכל עשור אחר, ובעיקר עשור של קולנוע אמריקני מופתי. עשור של קולנוע על קולנוע ואיבוד שליטה על המציאות – התמה החזקה ביותר ואחת שמצטלמת נפלא.
מקום ראשון בשבילי (וזה קשה, קשה לבחור) הוא "המופע של טרומן".
מקום שני "ביג לבובסקי".
מקום שלישי "חומות של תקווה"
מקום רביעי "סידורים אחרונים בדנוור"
מקום חמישי "לקום אתמול בבוקר"
מקום שישי "ספרות זולה"
מקום שביעי "ברטון פינק"
מקום שמיני "מטריקס"
מקום תשיעי "אמריקן ביוטי"
מקום עשירי משותף: "כלבי אשמורת", "12 קופים", "מגנוליות", "אושר", "אמון הדדי" + "גברים פשוטים" (האל הארטלי והשחקנית הנפלאה אדריאן שלי שנרצחה באופן טרגי), "מועדון קרב"
בעיניי סרטים כמו "שמש נצחית בראש צלול", "ממנטו", "דוני דארקו" ועוד הם למעשה סרטים של הניינטיז שבמקרה הופקו רק בתחילת שנות האלפיים (הראשון מביניהם היה מבחינתי זוכה בסרט הטוב ביותר של שנות התשעים… אז הוא הפך לסרט העשור הראשון של האלפיים).