"יחי ההבדל הקטן״. להיות שם, כאילו

שיעור חשוב: אם אתם רואים סרט שקוראים לו ״יחי ההבדל הקטן״, היו בטוחים שלא כך קוראים לו. אני עוד זוכר את ״יחי ההבדל הקטן״ של בלייק אדוארדס מ-1991, שנקרא במקור ״Switch״. ועכשיו מגיע ״יחי ההבדל הקטן״ של רוברטו אנדו האיטלקי שנקרא במקור ״Viva La Liberta״. את ה-viva הם תרגמו נכון. הנה הביקורת לסרט החביב הזה.

פורסם ב״פנאי פלוס״, 6.11.2013

בשנים האחרונות למדתי שיעור קטן בהפצה: אם סרטי נחשון מביאים סרט, כדאי לשים לב לזה. זה לא תמיד היה ככה: בעשר השנים האחרונות, סרטי נחשון (בראשות נצחונה גלעד, מהוותיקות במפיצות הקולנוע בארץ), היו המתמחים בהבאת מה שאני וחבריי הסנובים קוראים לו "סרטי דודות". סרטים אירופאים קלים לעיכול, לא מעוררי צרבת, שפנסיונריות אוהבות לראות בהצגות יומיות, לרוב במועדוני טרום-בכורה עם הרצאה מקדימה וקרואסון. סרטים עם אוכל, פולקלור ורצוי חברות בלתי צפויה בין קשיש/ה לילד. יש לסרטים האלה קהל, וכנראה שטוב שיש מי שנותן לקהל האלה את מבוקשו, אבל לא ראיתי בהם קולנוע גדול ועל פי רוב נותרתי אדיש, או מתעלם (שלא לומר מאוכזב, שכן הגב' גלעד הפכה את לארס פון-טרייר לסופרסטאר בישראל בשנות התשעים, אבל האדג' ניטל). בשנה שעברה נאלצתי לסתום את פי. חברת הבוטיק הזו, שמפיצה כשלושה-ארבעה סרטים בשנה והיא אחת מחברות ההפצה היחידות בארץ ללא אולם קולנוע משלה (מה שמציב אותה בעמדת חולשה מול מפיצים אחרים), הביאה ארצה את "מחוברים לחיים" הצרפתי והפכה אותו, לאט לאט, מפה לאוזן, בסינמטקים, הקרנות טרום בכורה ובהדרגה גם במולטי-פלקסים, לסרט הכי נצפה של השנה שעברה עם 500,000 צופים. עד שיוכח אחרת, קיבלתי החלטה: כשנצחונה בוחרת סרט, אני מסוקרן לראות אותו.

“יחי ההבדל הקטן" – כן, בבחירת שמות מתורגמים אנחנו בהחלט בגישת האולד-סקול כאן – הוא סרט איטלקי עם קלף אטרקטיבי נוסף: טוני סרווילו בתפקיד הראשי, ולמעשה, בשני התפקידים הראשיים. סרווילו הפך בעשר השנים האחרונות לשחקן הקבוע של פאולו סורנטינו, אחד הבמאים האירופים האהובים עלי בעת האחרונה (ואנחנו מחכים ליונייטד קינג שיוצאו את "יפה לנצח", שיתוף הפעולה החדש של השניים). כאן סרווילו מגיע נטול סורנטינו בסרט קליל למדי, אבל חינני. והוא נפלא גם כאן, ולמעשה מצדיק סרט שלם שבלעדיו היה כנראה זניח לחלוטין.

“יחי ההבדל הקטן" – שביים רוברטו אנדו על פי ספרו – מספר סיפור שראינו בקולנוע האמריקאי בסרטים כמו "דייב" ו"להיות שם". סרווילו מגלם את מהיג האופוזיציה באיטליה, איש קשה, אגרסיבי, אבל כשהוא נתקל במשבר מנהיגות, הוא חווה קריסה קלה ומחליט לנטוש את המשחק ולחפש נחמה אצל אהובת נעוריו בפריז. כדי לצמצם את המשבר הפוליטי שיפרוץ כשיתגלה שהוא נעלם, מחליט עוזרו הנאמן לפנות לעזרה לא צפויה: לפוליטיקאי הקשוח יש אח תאום – פילוסוף וחולה נפש, שהשתחרר זה לא מכבר ממוסד טיפולי (גם אותו מגלם סרווילו, בגבות מורמות ושיער מבולגן). העוזר מבקש מהאח להיות ניצב בהצגת התקשורת, לגלם את אחיו לכמה ימים. מכאן, קל להבין לאן זה הולך: האח המופרע שחרצובות לשונו משולחות, מתחיל לדבר באופן חופשי, אומר את מה שפוליטיקאים לרוב לא אומרים, חושף את המשחק הפוליטי, ועד מהרה הופך לאהוב ופופולרי בתקשורת. ובינתיים, הפוליטיקאי האמיתי חי בסרט משל עצמו: הוא נקלע להפקת סרט קולנוע ומגלה שאהבתו האמיתית היא הקולנוע ולא הפוליטיקה. ובמילים אחרות: חולה נפש הולך לפוליטיקה, והפוליטיקאי הולך לנפוש בצל האמנות של חולי הנפש – הקולנוע. עכשיו רק צריך לחכות ולראות איך זה יסתדר כשהאח ישוב מגלותו.

“יחי ההבדל הקטן" הוא סרט צפוי אבל מתוק, שכמותו ראינו, אבל בכל זאת סיפורים כאלה של החלפת תפקידים, ומשלים פוליטיים שמנסים להזכיר לציבור ולפוליטיקאים שצריך אנשים עם לב, מצפון וקצת הפרעות אישיות כדי להיות פוליטיקאי (אהוב ומשפיע), יש בהם חן. הסרט הזה, נטול גדולה או הברקות, הוא משל קטן – מעין "בן המלך והעני" לימי ברלוסקוני – שאין בו קולנוע גדול, אבל יש לו לב רחב.

נ.ב

אם כבר הזכרנו את סרטי נחשון: שניים מסרטי השנה שעברה בהפצתם יצאו באחרונה בדי.וי.די והוכיחו את יכולת הבחירה המפתיעה של החברה הבוטיקית. האחד הוא הסרט התיעודי "האמנות בזבל", שהביא 50,000 צופים, השני הוא "שלגי קילימנג'רו", שהביא 70,000 צופים. שני הסרטים זכו להצלחה בהקרנות סינמטקיות בלבד, כמעט ללא רשתות הקולנוע. הפצה קטנה, עקשנית של מפיצים שיודעים לזהות את הקהל שלהם ולהביא את הסרטים אליהם. בהפצות כה קטנות, 50,000 צופים ומעלה זו גם הצלחה כלכלית גדולה.

ציוץ