״ווג׳דה״. הנערה עם האופניים

האם קטגוריית הסרט הזר באוסקרים הקרובים תהיה בסימן המזרח התיכון? ״בית לחם״ הישראלי, ״עומר״ הפלסטיני, ״העבר״ האירני ו״ווג׳דה״ הסעודי הם כרגע מהשמות הבולטים ביותר בתחרות הסרט הזר. אם כל הארבעה ישתחלו פנימה, זה יהיה טורניר נפלא, אבל הסיכויים לכך קטנים. אבל שני סרטים מתוך הארבעה? זה בהחלט יכול לקרות. הנה אחד הבולטים בחבורה

פורסם ב״פנאי פלוס״, 13.11.2013

ווג׳דה (وجدة‎) היא ילדה בת 10, שקטה, עם חצי חיוך תמידי, עיניים סקרניות שתמיד קצת מרחפות באוויר במבט לא מרוכז, וזהות מפוצלת. בתוך ביתה בריאד, שם היא גרה לבד עם אמה, היא נראית ומתנהגת כמו ילדה מערבית טיפוסית: ג׳ינס, טי-שירט, משחקי וידיאו בפלייסטיישן, הכנת מיקסטייפים לשירים האהובים עליה שהיא מקליטה מתחנות רדיו מחתרתיות, והכנת צמידים עם סמלים של קבוצות כדורגל, אותם היא מוכרת לחברותיה בכיתה. אבל מחוץ לבית, חוקי האסלאם מחייבים אותה ללבוש ביגוד מסורתי ולהסתיר את שיערה. ווג׳דה אינה ילדה מרדנית אבל היא יודעת מה היא רוצה: אופניים. היא חוסכת את הכסף שהיא מרוויחה ממכירותיה, כדי לקנות לעצמה זוג אופניים. המכשול בפניה כפול: אין לה כסף, וגם כשיהיה לה כסף, רכיבה על אופניים ברחובות ריאד עשויה לסבך אותה, כי זה לא מקובל שבנות רוכבות על אופניים. כדי להרוויח את הכסף לרכישה ווג׳דה מוכנה אפילו להשתתף בחידון בית הספר לקוראן, למרות שזה ממש לא מעניין אותה. אבל הכסף כן. האם היא תסתבך עם מנהלת בית הספר הקפדנית?

״ווג׳דה״ הוא סרט הקולנוע הראשון שנעשה תוצרת ערב הסעודית (בתמיכה גרמנית: כל אנשי הצוות מגרמניה; המלחין הוא מקס ריכטר הסקוטי, שגם הלחין את ״ואלס עם בשיר״ ו״כנס העתידנים״), ומאז בכורתו בפסטיבל ונציה לפני שנה וקצת הוא הפך לאחד הסרטים הכי מבוקשים בזירת הפסטיבלים וכנראה אחד המועמדים הבולטים באוסקר הזר הקרוב (יהיה מעניין לראות את ״ווגד׳ה״ עומד מול ״בית לחם״. יהיו מכות). הסקרנות המובנת סביב הסרט באה, אני מניח, מכמה סיבות, מעט מהן סיבות קולנועיות. העיקריות שבהן הן סוציולוגיות, הרצון להציץ לחברה הסגורה בפנינו, לראות את היומיום של אנשים פשוטים מערב הסעודית. אבל הבמאית, הייפא אל-מנסור, מגיעה אל הסרט שלה עם אג׳נדה: זה סרט מחאה שמציג כמה קשה לנשים לחיות בחברה אסלאמית, בה צעדיהן מוצרות, מכוסות, מהוסות ומוגבלות. ווג׳דה נעה בין הבית לבין בית הספר, בו היא שומעת בעיקר מה אסור לה לעשות, ורואה סביבה את המחיר שמשלמות בנות סוררות. המערב מחפש סרטים כאלה שיוקיעו את הממסד הדתי הפטריארכלי והמיזוגני-לשיטתו. אבל ״ווג׳דה״ לא היה מתבלט אם הוא היה כולו אך ורק סרט מציצני על תרבות שהבמאית מוקיעה, כי הוא סתם היה הופך לסרט תעמולה. הסיבה ש״ווג׳דה״ אפקטיבי הוא כי יש לסרט את התבונה להציג, לצד הביקורת, גם את העובדה שווג׳דה היא ילדה נבונה ובעלת נשמה חופשיה, שבסופו של דבר מצליחה להיות חזקה יותר מכל מגביליה. הסרט הזה בנוי באופיה של הגיבורה: כולו רוח טובה, ללא בכיינות, ועם הרבה מתיקות וכוח רצון.

מהבחינה הזאת, ״ווג׳דה״ מזכיר מאוד את הסרטים האיראניים שהפכו אהודים במערב בשנות התשעים – ובראשם סרטיו של מג׳יד מג׳ידי (אם כי, אל-מנסור היתה יכולה ללמוד מעט מרוח הפיוט ששורה על סרטיו של מג׳ידי). גם שם, קולנוע הנעשה מתוך ממסד דכאני ובחובו לא מעט ביקורת עליו, אבל תוך שהוא מספר סיפור שלכאורה נראה כמתאים לסרט ילדים. סיפור על ילד או ילדה עם שאיפה פשוטה: למצוא נעל, או לקחת מראה, או לקנות דגים, והתלאות שהחיים מעמידים בפניהם. לא תלאות של ממסד דתי מול אדם קטן, אלא המכשולים שיש לילדים מול עולם המבוגרים שאת חוקיו הם עדיין לא מכירים. ילדים הם מטאפורות מצוינות לסרטי מחאה חברתיים. ובזכות העדינות הרבה שבטיפול בסרט, והנינוחות של הדמות והשחקנית, יש ב״ווג׳דה״ משהו סימפטי להפליא, שגם מחזיק בתוכו לא מעט אמירות, שדווקא אלה שנאמרות בשקט מהדהדות הכי חזק.

ציוץ